חוויית השבוע שלי,פרשת השבוע,"בראשית", ה'תשע"ו

חוויית השבוע שלי,פרשת השבוע,"בראשית", ה'תשע"ו

אמרי שפר כ"ה תשרי ה'תשע"ו

בבריאת האדם לא נאמר "כי טוב", מפני שכל היצורים האחרים היו שלמים בעת בריאתם,  ותיכף ומיד היה אפשר לעמוד על טיבם. אבל לאדם ניתנה בחירה חופשית, ולכן אין לומר עליו מראש "כי טוב", אלא יש להמתין ולראות מה יוצא ממנו. ) .כלי יקר(

     בדיבור זה פנה הקב"ה אל כל הבריאה כולה: "נעשה אדם", יחד. בצוותא נעשה את האדם. כל אחד ואחד ייתן לו את חלקו. צניעות ילמד מן החתול, זהירות מגזל מן הנמלה, עזות מן הנמר,  גבורה מן האריה, זריזות מן הנשר וכו'. )הגאון מווילנה(

     בראשית – אם מיד בראשיתו של יום זוכר האדם, כי ברא אלוקים את השמים ואת הארץ – הרי גם לאחר מכן – והארץ – כל העניינים הארציים – תוהו ובוהו הם בעיניו... )חשבה לטובה(.

ויפח באפיו.- בשעה שברא הקב"ה אדה"ר, היה מוטל לפניו כגולם, באיזה מקום אני נופח בו,  נשמה אם בפיו הוא מספר בו לה"ר, אם בעיניו הוא מרמז בהן לדבר עבירה, אם באזניו הוא שומע בהן גדופין וחרופין, אלא אני רואה מקום יפה באדם שהוא דרך אפים, מה האף הזה פולט את הזוהמא וקולט ריח טוב, כך הצדיקים בורחים מן העבירה שריחה רע ומדבקין בד"ת שריחה נודף. (מדרש הגדול)

השירה שהחזירה למוטב (מרבה תורה גליון 36)

     בעל-תפילה היה ר 'יענקל וגם חסיד בכל נימי נפשו - חסיד טאלנא. תפילתו עשויה הייתה להפשיר מקרירותו גם לב אבן.  הוא ניחן בקול ערב ועמוק,  ובעיקר ברגש שהרעיד את הלבבות. במיוחד מפליא היה בתפילתו אצל הצדיק הרה"ק רבי דוד'ל זי"ע, אליו היה נוסע מדי שנה לימים הנוראים. שם,  בדבקות עצומה ובלב לוהט,  היתה משתפכת תפילתו וגורמת נחת רוח עילאית לרבו.  

     צעיר לימים היה ר 'יענקל כאשר חלה בדלקת ריאות קשה.  המחלה התישה את כוחותיו,  אך כשקרבו הימים הנוראים ניסה בכל זאת להכין את עצמו לקראת תפילתו אצל הרבי. יושב היה ומסלסל בקול שבור "הבן יקיר לי אפרים." אך באותה שנה כבר לא הגיע אל הרבי.  ימים מספר לפני ראש השנה נפטר והניח בן קטן, מושה'לה שמו. הכול כינוהו "בעל קול הכינור". כילד פעוט היה יושב ומאזין למנגינותיו של אביו וקולט אותן בדייקנות מפליאה.

     שובב לא קטן היה הילד. מלא מרץ ורוח נעורים. המבוגרים לא פסקו מלייסר את היתום הקטן בדברי תוכחה, אך הדבר לא מנע ממנו לעשות מדי פעם מעשי קונדס שונים ומשונים.  מי שלקח אותו ואימצו היה חזן העיירה. למרות משובותיו ותעלוליו, לא היה החזן יכול לוותר על קולו המופלא של הילד הצעיר, וצירפו למקהלתו. בפרוס הימים הנוראים, כשנסעו החזן ומקהלתו לטאלנא, נסע עימם גם מושה'לה. תפקיד הסולן יועד לו, כדבר המובן מאליו. בעומדם לפני הרבי, נרגשים ויראים, סימן החזן למושה'לה לפצוח בניגון החדש שהולחן במיוחד לימים הנוראים - "כבקרת רועה עדרו". מושה'לה פסע בטוחות, נעמד ופתח ב..."הבן יקיר לי אפרים" . החזן נדהם, ניסה 'להזכיר' לילד כי הקטע הוא "כבקרת", אך מושה'לה הישיר אליו מבט מיתמם, עצם את עיניו והמשיך בשירת "הבן יקיר", אותו ניגון שהלחין אביו בימיו האחרונים.  החזן רתח מזעם, אך כאשר סיים מושה'לה לשיר, פנה אליו הרבי וביקשו לחזור על הניגון.  עצם הרבי את עיניו והאזין בדבקות עצומה לשירת הילד. כשסיים, ביקשו לחזור על הניגון בשלישית.  עיניו של הרבי היו רטובות מדמעות. הוא הביט במושה'לה במבט חודר ואמר: "יהי רצון שבזכות נגינתך השמימית, ייצאו מפיך אך ורק ניגוני קודש ושלא תילכד בפח יוקשים".

     חלפו הימים. ברחוב היהודי השתוללה מלחמת תרבות - אנשי ההשכלה מזה ויראי ה' מזה. המשכילים שמו עינם על הנער הפיקח ובעל הקול המופלא. הם פרשו לפניו את הטוב הגדול הצפוי לו אם ייצא מן העיירה היהודית אל העולם הגדול.  יום בהיר אחד ארז מושה'לה את חפציו והודיע לאמו על החלטתו.  האם השבורה והנדהמת פרצה בבכי מר, אך הנער היה איתן בהחלטתו. "אל תבייש את אבא עליו השלום", הדהדה זעקת האם אחרי הבן המתרחק.  הנער הגיע אל העיר הגדולה.  בתוך זמן קצר ביותר התפרסם שמו בקרב חוגי המוסיקה בעיר , והנער הזר היה ל'כוכב'. מכל קצות העיר נהרו אנשים, נשים ובני-נוער כדי לחזות בנער היפה , בעל קול הכינור, שהופעתו הרעישה את העיר. אך מאחורי הפאר וההדר, נשאר מושה'לה יהודי מיוסר. מצפונו לא נתן לו מנוח. בלילות היה מופיע בחלומותיו האב הדואב, ומפיל את תחנוניו לפניו שישוב מדרכו הנלוזה.

     היה זה בערב אחד. אולם הכינוסים היה מלא וגדוש מעריצים משולהבים. התזמורת פצחה בנעימה שקטה, והכול ציפו לזמר המופלא שיעלה על הבימה ויצטרף אליה בשירתו.  מושה'לה עמד על הבימה שחוח קמעה. ראשו היה מושפל ועיניו הביטו ניכחן. גם בקבוק המשקה החריף שנטל באותו יום כדי לסלק את ייסורי מצפונו לא הועיל.  מחשבותיו נשאוהו הרחק. אל ימי לימודיו ב'חדר'. אל החזרות אצל חזן העיירה. והנה הוא רואה את עצמו אצל הרבי הקדוש. החזן מזמינו לגשת ולשיר 'כבקרת' , אך הוא חומד לו לצון ושר דווקא 'הבן יקיר'. והרבי מבקשו לשיר בשנית ובשלישית את הניגון . בעודו שקוע בשרעפיו סימן לו המנצח לפצוח בשירתו.  הכול התחיל להתבלבל במוחו.  הוא שכח היכן הוא נמצא; נדמה היה לו שהוא עומד מול הרבי . מבלי משים פצח בשירה אדירה: " הבן יקיר לי אפרים". הקהל נדהם. התזמורת פסקה מנגינתה.  לא חלפו רגעים ספורים וקריאות לעג נזעמות החלו להישמע. אך מושה'לה לא ראה ולא שמע מאומה.  קולו הסתלסל: "רחם ארחמנו נאום ה'". המנצח קרב אליו סמוק פנים ונהם באוזנו: "ברח מכאן, אם חייך יקרים לך" . בצעדים כושלים שרך הבחור את רגליו מן הבימה והסתלק מבעד לדלת האחורית.  כל עוד רוחו בו ברח מעיר החטאים.

     ימים ולילות הלך,  מבלי דעת לאן. ובעודו בורח,  ברח גם מדרך השקר והזיוף וממעשיו הרעים שבהם שקע במשך שנים רבות. היה זה בעת הסעודה השלישית בבית- מדרשו של הצדיק רבי דוד'ל. אל בית המדרש נכנס צעיר קרוע ובלוי, עיניו אדומות ופניו נפולות. היה זה מושה'לה בעל התשובה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

נקודה שבועית פרשת השבוע "בראשית" ה'תשע"ו

זה עתה הסתיימו להם חגי תשרי הפותחים את השנה והגיע הזמן לפתוח מחדש את ספר התורה שוב בפרשת בראשית.

חומש "בראשית" בכלל ופרשת "בראשית" בפרט מלאים באירועים מכוננים בהיסטוריה העולמית. אחד מהאירועים החשובים האלה שנקרא בשבת יהיה על היחסים בין קין והבל הבנים הראשונים בעולם לאדם וחווה.

קין והבל, שניהם, מביאים מנחתם אל ה' כל אחד מעולמו הפרטי שלו, קין מביא מפרי האדמה אותה הוא עובד, והבל מביא מבכורות הצאן שלו. מסתבר שבשעת הבאת המנחה הבל התכוון יותר ממה שהתכוון לכך קין וה' קיבל את מנחת הבל ואת מנחתו של קין הוא לא קיבל.

קין לא אהב את העובדה הזאת ועינו היתה צרה באחיו והוא היה עצוב על כך שלא התקבלה מנחתו ה' שראה את רגישות קין פנה אליו והסביר לו שביכולתו של האדם לשלוט בייצרו למרות התשוקה הגדולה שלו אך עדיין לאדם יש בחירה חופשית לבחור בין טוב לרע: "הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו".

אך קין בחר בדרך הרע והרג את אחיו הבל בגלל המקרה הזה. בתחילה כשה' פונה אליו ושואל אותו היכן אחיו הבל, מתחמק קין מתשובה כאילו אינו יודע דבר, אך ה' שיודע היטב את אשר אירע מעניש את קין בעונש חמור שכל עבודותיו באדמה לא יניבו פירות ותמיד הוא יחיה בתנועה. בשלב הזה מודה קין בחטאו: "גדול עווני מנשא"  - החטא שלי, אומר קין, עצום מלהתכפר אבל אני מבקש סליחה על מעשי.

המקרה הזה הוא הבסיס הראשוני בתורה להלכות תשובה. על אף שלאדם קיימת ועומדת הבחירה החופשית, גם אם יבחר ברע, כפי שבחר קין, תמיד עיני ה' צופות, הן רעים והן טובים. כפי שכתבו חז"ל: "דע מה למעלה ממך - עין רואה" - וכאשה הודה קין בחטאו או אז הומתק הדין שלו, וכל זאת בזכות אותה בקשת סליחה, גם אם היתה במילים בודדות ומיוחדות משלו.

שנזכה לשוב בתשובה שלימה ומלאה!

שבת שלום ומבורך!

תודות : לצחי מיכאלי

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר כ"ד תשרי ה'תשע"ו

בפסוק ראשון של בראשית יש שבע מילים כנגד ימי השבוע.  במלה בראשית יש שש אותיות כנגד ששת ימי המעשה.  ובפסוק ראשון יש שש פעמים האות א' כנגד ששת אלפים שנות קיום העולם. ובפסוק ראשון יש 82 אותיות כנגד 4 שבועות שיש בחודש (דעת זקנים(.

     בראשית ברא לשון בריאות, והכוונה דראשית כל צריכים להיות בריא, וזה חיי. ברא לשון בן, כמו בר יוחאי, וזה בני, ברא לשון תבואה, שכתוב בפרשת מקץ ויצבור בר, שהוא לשון תבואה, וזה מזוני.

    

     הגה"ק רבי דוד הלוי בעל ה"טורי זהב" זיע"א, היה נוהג לומר "קידוש" של ליל שבת קודש מילה במילה מתוך הסידור, והטעם למנהגו זה הוא: שאם יזדמן לסעודה אורח יהודי מפשוטי העם שאין ה"קידוש" שגור בפיו, לא יראה עצמו כמבויש, בשעה שיצטרך לומר את ה"קידוש" מתוך הכתב.

     התחלה טובה. מלמד אחד אמר לתלמידיו: לא אומרים עברנו את החגים רק ב"ה הרווחנו חגים וימים קדושים, וב"ה גם הרבה מצוות.

"וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִּם אֱלֹקֶיךָּ" (מיכה ו, ח(  (ברינה יקצורו, עלון 194)

     הרב דוד הלוי סגל זצ"ל נקרא בכינוי על שם חיבורו הגדול על השולחן ערוך: בעל הט"ז.

     הט"ז - הם ראשי תיבות של טורי זהב. חיבור זה נתקבל בעולם התורה.  הט"ז חי בין השנים שמ"ו - תכ"ז) 1667-1586 היה מגדולי הפוסקים בארצות אשכנז. בשנת תכ"ז נפטר והוא בן 81

     הט"ז היה מפורסם מאוד בדורו ברוסיה ובפולין, אך לא כולם הכירוהו במראה פניו.

     להלן סיפור שסופר על הט"ז בתקופה בה נמלט מאוקראינה, כתוצאה מהפרעות שחוללו האוקראינים הגיע הט"ז למקום נידח ולא מוכר. שם אף לא אחד מאנשי הקהילה המקומית הכירו ולא ידע שמדובר בגדול הדור.  נכנס הוא לבית הכנסת וראה את ספרו "טורי הזהב" במדף , ואף לא אחד מן המתפללים והלומדים ידע שזה ספרו. הוא שמח מאוד והודה לקב"ה על ההזדמנות שיצר עבורו בעיירה החדשה, כי שנים רבות היה מצר על הכבוד הרב והפרסום הגדול שהיו מנת חלקו, בשל היותו מוכר כגדול בתורה. תמיד שאל את עצמו, מתי יוכל לקיים את הפסוק: "והצנע לכת עם אלוקיך" (מיכה ו, ח). והנה נפלה בחלקו הזדמנות, אמנם מאונס, אך הזדמנות פז לחיות כאחד האדם, פשוט ורחוק מגינוני כבוד ומעמד רבני. וכך היה יושב בפינה רחוקה בבית המדרש ולומד תורה בצניעות ולשם שמים.

     בחלוף שבועיים להגעתם לעיירה, פנתה אליו הרבנית, וסיפרה לו כי אזל מזונם, וכי חייב למצוא פרנסה, שלא ירעבו ללחם. שמש בית הכנסת, תלה כמה ימים קודם לכן מודעה ובה כתב כי דרוש מנקה לבית הכנסת. הלך הט"ז ופנה אל השמש, והציע עצמו לעבודה כמנקה. על אף שלא היה מורגל הט"ז בעבודה כזו, נכנס חיש למגפיים והחל לנקות את בית הכנסת. תוך כדי ניקוי בית הכנסת, ראה את ארון הקודש שהוא מכוסה שכבה עבה של אבק ולכלוך. מיד עצר, נשכב על הארץ והחל לשפשף ולמרק את ארון הקודש, שזמן רב לא זכה לניקיון כזה, מלמטה למעלה. תוך כדי צחצוח הארון, נכנס השמש, ראה את בית הכנסת מלוכלך ואילו את ארון הקודש מבריק ובוהק. גער בט"ז על שלא עשה עבודתו נאמנה, ובו במקום פיטר אותו, לאחר ששילם לו מס' פרוטות על עבודתו. "אין לי צורך בך יותר כי אינך יודע לעשות ספונג'ה" אמר השמש לרב, ושלח אותו לדרכו. הלך הט"ז לביתו שמח מאוד בחלקו, שיש לו מעט כסף לקנות מזון לו ולרבנית. ועוד יותר שמח שהצליח להתפרנס, אמנם רק מעט, אך מבלי לחשוף את זהותו.

     חלפו עוד מספר ימים, ושוב פנתה אליו הרבנית בבכי, כי אזל הלחם בבית. הלך לבית כנסת אחר וגם שם הציע עצמו כמנקה. אך גם שם לא "הצליח בתפקידו", כי לא היה מורגל בעבודת הניקיון כי "כל כולו רק תורה" ומיד פוטר. קיבל מספר פרוטות, ומהן התקיימו תקופה בדוחק רב תוך שהוא ממשיך ללמוד תורה.

     יום אחד, בעודו הולך ברחוב, שקוע כל כולו בהרהורי תורה, פגש אותו לפתע אחד מתלמידיו שהתגלגל גם הוא למקום. הזדעזע התלמיד ממראה רבו הנערץ הלבוש בגדים כאחד העם. פנה אליו וקרא לו בקול "רבי ומורי!" השתיק אותו הט"ז מיד, וביקשו שלא יחשוף ברבים זהותו. "הרשה לי לפחות לספר כי אתה רק תלמיד חכם, ע"מ שיתנו לך בקהילה תפקיד כמגיד שיעורים או משהו, ע"מ שתוכל להתפרנס כראוי". "אתה תלמידי ועליך לשמוע בקולי - אוסר אני עליך לספר מי אני" - השיב לו הט"ז בתקיפות, תוך שהסתכל לתוך עיניו. "יש לי תכנית חיים לעבוד את הקב"ה בצניעות עד יומי האחרון במקום הזה, ואל תקלקל לי את התכנית", הוסיף. "אומר רק שאתה קרוב של הט"ז", ניסה התלמיד. "בשום פנים ואופן"- ציווה הרב. פנה התלמיד לדרכו שבור ורצוץ, כי מחד - ראה את רבו מושפל וחי בדוחק, אך מאידך - לא היה יכול להפר את מצוות רבו, שלא לספר לאיש דבר על זהותו.

     עברו להם הימים, ושוב דמעות הרבנית זלגו על כי אין אוכל בבית. הט"ז יצא לרחוב לחפש עבודה, והנה נתקל במודעה כי מחפשים "מנקר" (שתפקידו להוציא אחרי השחיטה את החלב וגיד הנשה מהבהמה). מיד, ניגש לאזור האטליזים בשכונה היהודית, פנה לראש הקצבים והציע עצמו לעבודה. הסכים לקבלו, והחל מיד לעבוד. עבודתו נמשכה כל יום שלוש שעות בלבד. שמח הט"ז כי מצא עבודה זו שתאפשר לו להמשיך וללמוד תורה במקביל, בשאר שעות היום. ועוד שמח, על כך שלא נאלץ לחשוף ברבים את זהותו. פעמים רבות, בהם השוחטים היו מתלבטים לגבי הבהמה השחוטה האם היא כשרה או טרפה (אם הריאה מנוקבת או לא) היו פונים הם לרב הקהילה, אך הלה, היה נוטה לפסול כמעט כל בהמה המובאת בפניו.

     רב הקהילה התגלגל גם הוא לאזור, כי ברח ממקומו. היה הוא תלמיד חכם, אך לא בקיא לחלוטין בדיני שחיטה. הוא מונה לרב בשל היותו ת"ח ומאונס הנסיבות, אך היות ולא היה בקיא מספיק בהלכות שחיטה, העדיף לפסוק לחומרא ע"מ שלא להיכשל בהאכלת טריפות ומאכלות אסורים. השוחטים התמרמרו על המצב, כי נגרם להם אובדן ממון רב מכך. פעם אחת, עלה ספק לגבי בהמה שנשחטה, והתלבטו השוחטים מה לעשות, כי ידעו שאם יביאו המקרה לרב הקהילה, הוא יפסוק - סביר להניח - שהיא טריפה.

     סיפר אחד השוחטים, כי באזור המנקרים עומד יהודי פשוט העובד כאחד המנקרים. הוא אמנם לבוש בגדים פשוטים וכובע קסקט אך נראה על פניו שהוא תלמיד חכם. הציע לפנות אליו ולשאול לדעתו. לקחו השוחטים את הבהמה לט"ז ושאלו דעתו לגבי הספק שעלה להם. הסתכל הט"ז על הבהמה ובדק ומיד אמר: "לא ברור לי מדוע אתם מתלבטים, זהו רמב"ם מפורש והבהמה כשרה למהדרין". לקחו השוחטים את הבהמה לאחר שהודו לו והלכו לדרכם, שמחים מאוד על הפסיקה.

     מאותו היום, החליטו השוחטים, כי כל ספק שיעלה לגבי שחיטת בהמה, הם יביאו בפני הט"ז לפסיקתו וכך היה. היו מקרים רבים בהם קבע הט"ז שהבהמה כשרה והשוחטים שמחו על כך, כי עד כה נפסלו בהמות רבות, לגביהן התעורר ספק טריפה, שהובאו בפני רב הקהילה.

     יום אחד, הגיע הגבאי של הרב אל השוחטים לשאול להיכן הם נעלמו, כי זה זמן רב, שלא הביאו בהמות בפני רב הקהילה. סיפרו השוחטים על התלמיד חכם "עם הקסקט" אליו הם מביאים את כל מקרי הספק והוא פוסק להם. "

     זו חוצפה, באיזו זכות פוסק האיש הזה הלכה" אמר הגבאי. ניגש הגבאי מיד לט"ז ושאל אותו, האם הוא עונה לשאלות מצד השוחטים. השיב לו האחרון בחיוב: "אם שואלים אותי אני עונה", אמר. שמע הגבאי כך, סטר על פניו וצעק: "אתה מחוצף, האם לא ידעת שיש כאן רב והוא אמור להשיב על שאלות ולפסוק"?! הט"ז לא ידע כלל שיש בעיירה רב, כי היה שקוע כל כולו בענייניו ולא היה מעורב בענייני הקהילה כלל. ע"פ מנהג המקום, כל מקרה של פגיעה בכבוד הרב, היה דינו נידוי, וחרם למען ייראו ויראו. לכן, נלקח הט"ז ע"י אנשי הקהילה, הוכנס לחדר שבו אמור היה לשבת במשך שלושה ימים (רביעי עד שישי) עם לחם צר ומים. כל הילדים היהודים בעיירה היו חולפים ליד פתח חדר זה, מגנים אותו ויורקים עליו בזה אחר זה.

     שמח הט"ז על הגזירה שנגזרה עליו ועל הביזיון שספג - לעומת כל הכבוד הרב והפרסום שהיה לו במקומו לפני שהתגלגל לכאן. והנה, ביום חמישי בעת שעסקה אחת הנשים בניקוי עוף שנשחט לצורך בישולו, הבחינה, כי אחת מעצמותיו נפוחות. היא חששה כי העוף טרף לכן, בהעדר בעלה ובניה מן הבית, שלחה את בתה בת החמש עם העוף לרב הקהילה, ע"מ שיפסוק האם העוף טרף או כשר.

      הגיעה הילדה עם העוף בידה אל הרב. הסתכל הרב אל תוך העוף ואמר לה: "תגידי לאימא שהעוף טרף"! שמעה הילדה את דברי הרב ופרצה בבכי, כי ידעה את מצבה הדחוק של משפחתה, שאם העוף טרף, לא יאכלו עוף בשבת הקרובה (את טעמו של העוף היו יודעים רק בשבת וכל כך חיכתה לטעום ממנו ולכן הצטערה מאוד עד דמעות). לקחה הילדה את העוף בידה, יצאה מביתו של הרב ממררת בבכי.

     היא חזרה לביתה ובדרך הבחינה בחדר שבו יושב "המנקר המנודה" עליו שמעה מאחיה הגדולים. מתוך סקרנות נכנסה פנימה לראותו. בעוד דמעות שליש על פניה, ירקה לעבר "המנקר", כי כך שמעה שעושים כולם. שם לב הט"ז לדמעותיה של הילדה שעל לחייה, ושאל אותה מדוע בוכה. היא סיפרה לו על פסיקתו של רב הקהילה ועל משמעות הדבר לגבי סעודת ליל שבת בביתם. לקח הט"ז את העוף, הסתכל עליו ביסודיות ולא הבין מדוע פסל הרב את העוף. "אך מה יעשה, הרי אינו יכול לבטל פסיקתו של הרב" כך חשב בליבו. מה עשה? הוא אמנם ישב מושפל בחדר ע"פ גזירת הציבור, אך בבית המדרש נמצא ספרו "טורי זהב" ובו פסק הלכה בדיוק למקרה של העוף הזה. הט"ז, פנה אל הילדה ואמר לה לשוב לרב ולומר לו, כי יעיין בספר "טורי זהב" במראה מקום הנזכר. הילדה, לא הבינה את שאמר, אך הט"ז חזר ושינן לה את הדברים. יצאה הילדה עם העוף בידה אל הרב. "היית כאן מה את רוצה" - שאל אותה הרב. אמרה לו הילדה את שאמר לה הט"ז. כמעט והתעלף הרב למשמע דברי הילדה הקטנה. ביקש הרב מן הגבאי, שיביא את הספר "טורי זהב" ועיין במראה המקום כבקשת הילדה. מיד פסק - "לכי לאימא ואמרי לה כי העוף כשר"!  מיהרה הילדה לצאת בריצה מן הבית מבלי להסתכל אחורנית מחשש שמא ישנה הרב דעתו שוב. הרב יצא אחריה וקרא לה לחזור.

     היא שבה על עקבותיה בלית ברירה. "מי אמר לך את מה שאמרת לי" - ביקש הרב לדעת. בתמימותה, סיפרה לרב כי "המנקר המנודה" שיושב על הרצפה בחדר, זה עם הקסקט, אמר לה ועזר לה לשנן את הדברים. "אוי ווי, אוי ווי, זה תלמיד חכם ואנחנו גרמנו לו בושה והשפלה", צעק הרב בצער. "איזו עבירה עברה כל הקהילה" הוסיף ועדיין לא ידע כי המדובר בט"ז עצמו. הרב קרא לשבעה נכבדי הקהילה, ואמר להם כי עבירה גדולה עשתה כל הקהילה בכך שפגעה והשפילה תלמיד חכם.  קמה כל החבורה והרב בראשה ויצאה אל החדר, ע"מ לבקש מ"המנקר המנודה" סליחה ומחילה. ובקול שבור ביקש הרב מחילה. לאחר כן שאל הרב: "אמור לי מי אתה ומה שמך". הט"ז סרב, "אני המרא דאתרא ואני מצווה עליך לספר מי אתה", הוסיף. לא נותרה לט"ז ברירה והוא סיפר כי הוא רבי דוד בעל הט"ז בעצמו. למשמע הדברים נדהם הרב והתעלף. שפכו מים על פניו של הרב והוא התאושש. מיד קם וקבע כי מהיום, אין הוא עוד המרא דאתרא, אלא הט"ז הקדוש יכהן במעמד זה. מיד הלבישו את הט"ז בבגדים נאים הראויים לרב.

     ניגש אל הט"ז אותו תלמיד ממנו דרש לשמור זהותו בסוד ושאל אותו, מדוע נתן לילדה את ההפניה לספרו בעניין העוף,  שכן היה בדבר לגרום לחשיפת זהותו ואכן כך היה.  הוסיף ושאל - מה לגבי התכנית שקבע הט"ז לעצמו לחיות בצנעה רחוק מכבוד ומעמד, האם ויתר על תכניתו. השיב הט"ז לתלמיד, כי כשראה את הילדה בוכה, עמד בפני פרשת דרכים - מצד אחד ילדה בוכה על העוף היחיד שיש למשפחה שנפסל - אך הוא למעשה כשר ומצד שני התערבות שלו בעניין, עלולה להביא לחשיפתו ולתכניתו לרדת לטמיון.  לאחר מחשבה, הגיע הט"ז למסקנה, כי לא שווה כל עבודת ה' בהסתר ובצנעה, מול דמעותיה של ילדה קטנה. עדיף כי תאבד תכניתו, אך לא תרד ולו דמעה אחת מעיניה של ילדה יהודיה.  

     ממעשה זה יש ללמוד, כמה חשובה ההזדהות והסיוע לכל אדם בצרתו ובצערו.  ראו כיצד היה מוכן הט"ז להקריב עבודת ה' של חיים שלמים ולו רק בכדי למנוע דמעותיה של ילדה קטנה, שלא הוא שגרם להן לרדת.

     אם רואה אדם בצערו או בדמעותיו של הזולת, עליו לעשות כל מה שרק ניתן לעשות כדי לסייע, אפילו במחיר של הקרבה אישית, ע"מ להפסיק או להקל על צערו וכאבו. נלמד עוד מן הסיפור, את חשיבות הענווה, הצניעות, עבודת השם הרחוקה מגינוני כבוד וכיבודי מעמד רם, כפי שנאמר בנביא: "הצנע לכת עם אלוקיך". הרודף את הכבוד הכבוד יברח ממנו כפי שאמר המלך שלמה (משלי כט, כג) - "גַאֲוַת אדָּם תַשְּפִילֶנּו ושְּפַל רּוחַ יִתְּמְֹך כָּבוֹד".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ג תשרי ה'תשע"ו

הרה"ק הגאון מוילנא אומר: ג' סיבות גורמות לאדם לבטל מן התורה: א. טרדות התאווה - שחושב שזהו עצם הטוב ולעולם יתקיימו בידו. ב שנמשך אחר דברים בטלים - וקשה לו לפרוש מהם. ג. שרוצה להשיג התורה ללא עמל ויגיעה, וכשרואה שאינו מוצא בה טעם - עוזבה..

     הרה"ק החפץ חיים אומר: אילו היו מספרים לנו, שנמצא חיבור מאת גבריאל המלאך כמה היינו משתוקקים לקרותו, והרי לפנינו חיבורו של ריבון העולמים, בכבודו ובעצמו

     "נהוג לחשוב שהשכחה הינה חסרון. אני סבור שהיא יתרון. לדעת לשכוח, פירושו להשתחרר מכל תלאות העבר" (רבי נחמן מברסלב)

     נהל את המלחמה עם אסטרטגיה נכונה. הכן תוכנית על מנת לדעת לאן אתה הולך.

והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבות לו, וכן תעשה לשמלתו" (כב, ג') (והגדת)

בפרשתנו לומדים אנו דיני מציאת אבידה "והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבות לו, וכן תעשה לשמלתו" מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים ויש לה תובעים חייב להחזיר אף כל שיש לו סימנים ויש לו תובעים חייב להחזיר אף כל שיש לו סימנים ויש לו תובעים חייב להחזיר (בבא מציעא כז ע"א) ומכאן למדנו ייאוש באבדה (תוס' שם), הן בדבר שאין בו סימן והן דבר שנאבד בעיר שרובה נכרים.

     ובעניין זה, אספר - היה לי חבר, יחד עברנו את כל מוראות המלחמה בסיביר ובמחנות הפליטים, שם נודע לו שנשאר לבדו בעולם וכל משפחתו עלתה באש הכבשנים. הוא נשבר לחלוטין, לא יכול היה להמשיך, איבד כל טעם בחייו.  אמרתי לו: "בוא נכנס אל ה"חזון איש", וסרב. מה יוכל לומר לו, במה ינחמו, האם ישיב את בני משפחתו לתחייה. שבר כלי היה.  לא הנחתי לו, ונכנסנו יחדו.  שמע ה"חזון איש", והורהו לשבת. ישב.  אמר לו: "הרי אתה בן ישיבה, אספר לך על דין תורה שבא לפני פוסק הדור רבי יצחק אלחנן זצ"ל.

     מעשה באברך ששקד על התורה, ואשתו פרנסה את הבית, סוחרת ממולחת הייתה.  קנתה סחורה מבוקשת בזול, בכסף מזומן, ומכרה אותה ברווח נאה.  יום אחד לקחה את צרור הכסף בידה ונסעה לעיר הגדולה ליום השוק. להפתעתה אבד ארנקה. חשך עליה עולמה, כל כספה היה בו. מיהרה אל הרב ובקשה שיכריז, שמי שמצא את הארנק יביאו אל הרב.  הגיע יהודי עני ואביון, וסיפר שמצאו. נתנה האישה סימניה.  אמר האיש אל הרב: "רבי, גם אני למדתי פעם בחיידר, ואני יודע את הדין שהמוצא מציאה בעיר שרובה נכרים הרי היא שלו, מפני שהבעלים מתייאשים. בת בוגרת לי ועלי להשיאה, ואני זקוק לכסף זה כאוויר לנשימה. כשמצאתיו, שמחתי: מציאה זימנו לי מן השמים.  הרב הכריז שיביאוה אליו, ובאתי. אבל הריני מודיע למעלתו: אם על פי דין הכסף שלי,  איני מוותר עליו'' !

     נבוך הרב. מצד אחד, הכול מודים שהכסף היה של האישה, והוא כל הונה, ותלויה בו פרנסת ביתה. ומצד שני צודק היהודי, זו עיר שרובה נכרים והמוצא בה מציאה הרי היא שלו". נשא ה"חזון איש" את עיניו, ושאל בחיוך: "נו, מה דעתכם ?" האברך קימט מצחו ומשך בכתפיו, לא מצא מוצא: "מסכנה האישה" . המשיך ה"חזון איש": אכן, זו הייתה גם דעתו של הרב, אבל הוא שלח את השאלה לרבה של קובנה, שענה: על פי דין, חייב המוצא להחזיר לאישה את כספה!"...  האברך נדרך, גם אני. לפנים משורת הדין, מובן. גמרא ערוכה היא (ב"מ כד ע"ב) ונפסקה להלכה (חושן משפט רנט, ה) אבל על פי דין, מדוע?  הסביר ה"חזון איש": "יסוד הדין שהמוצא מציאה בעיר שרובה נכרים הרי היא שלו,  משום שהבעלים מתייאשים. סוברים שנכרי ימצאנה, ויקחנה. אבל כאן היה הכסף של האישה, ומה שקנתה אישה קנה בעלה (גיטין עז ע"א) ובעלה הרי לא ידע שהכסף אבד וממילא לא התייאש ואף שאם היה יודע היה מתייאש, הרי ההלכה שייאוש שלא מדעת לא הווה ייאוש (ב"מ כא ע"ב). לפיכך יש להחזיר את הכסף לאישה מצד הדין!"

     עיני האברך נצצו. איזו גאונות!  רכן ה"חזון איש" לעברו ונקבו במבטו: "הדברים אמורים גם לגביך! מי נתן לך רשות להתייאש?!  אפילו חרב חדה מונחת על הצוואר, אל יתייאש!  האם אתה בעלים על המצב, או בעלים על עצמך?  אנו שלוחיו של הקב"ה והוא הקוצב לנו את זירת פעולתנו, ועלינו לעשות את המוטל עלינו, ולהתפלל להצלחה!- מי שמך ומי הסמיכך להתייאש ?!" והאברך יצא משם אדם אחר!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ח תשרי ה'תשע"ו

  בשמחת תורה תרמ"ח, כשכיבדו את האדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש בספר התורה הראשון של ההקפה הראשונה, ביקש הרבי מחסיד, שהיה סוכן סחורות, לספר על שיטת עבודתו. אמר החסיד: הסוכן לוקח בהקפה (באשראי) סחורה מהעיר הגדולה ומחלק אותה גם כן בהקפה לסוחרים הקטנים. כשהם משלמים בעד הסחורה שלקחו בפעם הקודמת, הוא נותן להם בהקפה סחורה חדשה. נענה הרבי ואמר: "זהו עניין ה'הקפות'. אחרי ש'משלמים' בעבודה של חודש אלול, ימי הסליחות, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, סוכות, שמחת בית השואבה ושמיני עצרת – אפשר ללכת ל'הקפות' – לקחת ב'הקפה'"...

     מצאתי ששאלו פעם את הגאון רבי אליהו מוילנא מהי מידת הביטחון? השיב להם: מה שכתוב בתהילים: "אם לא שוויתי ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו כגמל עלי נפשי" , והסביר: מה תינוק זה אוכל ואינו חושב על ארוחה הבאה,  כך האדם צריך לאכול ולחיות מבלי לדאוג לעתיד, כי מה התינוק אמו דואגת לו, כן האדם אביו שבשמים דואג לו, וזהו הביטחון השלם. ובהתבוננות ועבודה אפשר לזכות לכך.

     ''מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד'' (רבי נחמן מברסלב)

     "מצוות אהבת-ישראל חלה אפילו על יהודי שמעולם לא ראית אותו, וכל-שכן לאיש מישראל אשר במקום מגוריך, שהוא בן-עדתך" (אדמו"ר הזקן בעל התניא)

אמר פעם החכם: לא הזמן בורח ממך, אתה בורח ממנו.

 אמר רבא בר רב הונא: כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו את המפתחות הפנימיים, ואת המפתחות החיצוניים לא מסרו לו. כיצד ייכנס? (שבת לא,ב)

אדם חייב לעצב את אישיותו כבן תורה, מתוך הכרה שההלכה תלווה אותו גם בעיסוקים אחרים. (הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א)

 אומרים לנו חז''ל ''בן סורר לא היה ולא עתיד להיות "!!! היינו - עדיין לא נברא ילד יהודי שאין לו סיכוי!!! גם אם מצבו הרוחני מדורדר, עדיין יש לו סיכוי לחזור בתשובה.

 אם בורא עולם לא התייאש ממך, אל תתייאש מעצמך.

 אם אדם רוצה לחנך את עצמו / בניו / תלמידיו לקיום מצות "השב תשיבם" מוטל עליו לחזק את התודעה והתחושה הפנימית ש"כל ישראל אחים" בלב ובנפש. אם קשה לך להגיע לזה, אתה לא צריך את זה.

 אאמו"ר זצ"ל (הרה"ק רבי מנחם מאמשינוב זצ"ל) דיבר בקדשו בשם הרבי רבי בונם זי"ע

מפרשיסחא, כי האיש שרוצה לשבור את תאוותיו, יביט ויראה את אלו שהשיגו כבר את התאוות, ויראה איזה פנים יש להם, אזי בעל כורחו ימאס בעיניו התאוות. (בישישים חכמה)

אמר רבי בנימין (מדרש רבה בראשית, פרשה נ"ג) "הכול בחזקת סומין - עד שהקב״ה מאיר את עיניהם״. מסופר על רב שנסע לארה״ב, והסיע אותו יהודי באוטובוס, והוא ראה שליד הכיסא של הנהג יש עוד כיסא עם ברקס, קלאץ, הגה, הילוכים, גז וכו׳.. אז הרב שאל את היהודי: "אתה מורה לנהיגה?" - ענה לו הנהג "לא, הבן שלי תמיד מפריע לי באמצע נסיעה. נוגע לי בהילוכים ובהגה, ומסכן את הנסיעות שלי, אז התקנתי עוד כיסא שלא מפעיל את האוטו באמת..." אנשים חושבים שהמנהיגים של העולם מנהיגים את העולם, משפיעים עליו וכו', לא מבינים שהם יושבים בכיסא שליד הנהג. מי שמפעיל את העולם זה הקב״ה, הם לא מבינים שמי שיושב לידם - הוא השולט בהגה... אף אחד לא שולט בעולם הזה – אלא הקב״ה!.

 אמר רבי חנינא: "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות ל"ג). כל המידות הנדרשות מאדם אתה מוצאן אצל הקב"ה – אהבה, רחמנות, סבלנות וכו'. רק מידת היראה – יראת שמים – היא מידה שאינה שייכת לו. זהו "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים" – דבר זה אין אתה מוצא אצל הקב"ה. (תולדות יעקב יוסף)

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/