בחוקותי
תכלית האדם וסוד ההצלחה (הרב שלמה קזיוף הלוי)
פרשת בחוקותי מסיימת את החומש השלישי ספר ויקרא. הפרשה פותחת בפסוק " : אם בחוקותי תלכו ואם את מצוותי תשמורו ". אומר רש"י הקדוש בלשונו הזהב: "אם בחוקותי תלכו –" שתהיו עמלים בתורה. וכבר אמרו רבותי ": (ל"ז נו) ''תלמוד תורה כנגד כולם ".
תכלית האדם בעולם – עמל של תורה ומצוות. הראייה לכך " כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" (איוב ה''ז), ובביאור המילה עמל כתב המלבי "ם" : ''העמל מציין יגיעת הנפש". כלומר, שהאדם לומד כדי להתייגע. ובאיזה תחום עליו לייגע את כוחותיו? מובא (סנהדרין צט ב), ": כשהוא אומר :'' לא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיך'' (יהושע א ח ), הוי אומר לעמל תורה נברא'' .הסביר רבינו הרמח"ל ז"ל וְאָמְנָם צָרִיך שֶׁיֵּדַע הָאָדָם כִּי לא לִמְנוּחָה הוּא בָּעוֹלָם הַזֶה, אֶלָא לְעָמָל וָטֹרַח... וּכְדרך יוֹצְאֵי הַצָּבָא בְּמַעַרְכוֹתֵיהֶם, אֲשֶׁר אֲכִילָתָם בְּחִפָּזוֹן, וּשְׁנָתָם עֲרַאי, וְעוֹמְדִים תָּמִיד מוּכָנִים לְעֵת קְרָב, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (איוב ה ז) , כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד'... וְעַל זֶה הַדֶּרֶך אָמְרוּ חז''ל: ''כָּך הִיא דַרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה - פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכַל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן", שֶׁהוּא כְּלַל הַהַרְחָקָה בְּתַכְלִית מִן הַמְּנוּחוֹת וְהָעִדונים'' (מס''י פ''ט).
ממשיל הרמח''ל את התמסרותו של 'העובד' האמתי לזו של החייל בעת מלחמה, בשעה שכל צרכיו והרגשותיו אף החיוניים והכרחיים ביותר מתבטלים בפני צורכי המלחמה, שכן בהם תלויה הצלת נפשו! זו ההרגשה שצריכה להיות " - לבן תורה , " שכל צרכיו, קשייו וייסוריו בטלים בפני רצונו העז לרדת לעומק דברי התורה, מפני שבהם תלויה הצלחת נפשו בעולם הזה ובעולם הבא . ..
אומר רבי עקיבא איגר זצ"ל על הפסוק "שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב": נתאר לעצמנו אדם ההולך במדבר ומוצא הר של אבנים טובות. מה הוא עושה? ממלא את כיסיו. וכשהם מתמלאים, מוריד האיש את הכובע שלו וממלא גם אותו. בוודאי שגם את החליפה מנצל האיש לאגור בה אבנים טובות. האיש אמנם שמח וטוב לב על מה שהוא אסף, אך בו זמנית כואב לו על הכמות הגדולה שהשאיר אחריו ! כך צריך להרגיש אדם שלומד תורה, כיון שכל מילה שהוא לומד היא זכייה עצומה, אבל בכל זאת כואב הלב על מה שנשאר. יש נושאים רבים שעדיין לא הספיק לגעת בהם..."שש אנוכי על אמרתך כמצוא שלל רב – " הריהו כאותו אדם שמצא הרבה שלל ורוצה לקחת הכל אך אי אפשר ...
ומדוע קראה התורה לעמל התורה בלשון חוק (בחוקותי? ) מסבירים המפרשים, שזה בא לומר לנו שלא מספיק ללמוד כדי לדעת, אלא גם כשלמדת ואתה יודע, עדיין יש מצווה לחזור שוב ושוב .
יהי רצון שנזכה ונהיה עמלים בתורה ונצליח בעולם הזה ובעולם הבא ...
שבת שלום ומבורך
"אם בחוקותי תלכו" (חתם סופר זצ''ל)
מבאר רש"י: שתהיו עמלים בתורה".
פעם אחת נשאל רבי משה סופר זצ"ל ע"י אחד מתלמידיו: "סליחה רבי ומורי יאמר לנו כבודו מהו סוד הצלחתך בתורה שהגעת להיות כזה גדול בדורנו"? חייך הרב ואמר: "אני נהייתי תלמיד חכם בחמש דקות..." התפלאו תלמידיו פערו את פיהם ושאלו בבת אלת: בחמש דקות?! הייתכן?! וכיצד ניתן להיות תלמיד חכם בחמש דקות?!!! ענה להם ה"חתם סופר": "אני מתכוון לאותם חמש דקות שאיש אינו שם לב אליהם... "חמש דקות" כאשר אנו בתור לרופא, "חמש דקות" כשממתינים לאוטובוס או בקופה במכולת... אם תוכלו לנצל את פרקי הזמן הפשוטים הללו לתלמוד תורה תרוויחו שני דברים חשובים: התמדה וניצול הזמן... כך הפכתי לתלמיד חכם בחמש דקות!....
"אם בחוקותי תלכו": (ובחרת בחיים(
פירש"י: שתהיו עמלים בתורה. כתוב בגמרא (אבות פ"ג מ"ז): 'ההולך בדרך ומפסיק ממשנתו, ואומר מה נאה אִילן זה ומה נאה נִיר (שדה) זה - מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו .
'... § הדבר יובן על פי משל: אדם בשם ראובן, זכה בהגרלה לטוס לארצות הברית. כיוון שראובן לא טס מעולם (ולולא הזכייה כנראה גם לא היה טס) הלך לשכנו שמעון, יהלומן במקצועו שטס מדי כמה שבועות, וביקש לדעת מתי הוא מתכונן לטוס בפעם הבאה לארצות הברית, כי הוא רוצה להתלוות אליו כיוון שאינו מכיר את הכללים. אמר לו שמעון שבשבוע הבא ביום שלישי, פעמיים כי טוב, הוא מתכונן לטוס, וכן היה.
שניהם עלו למטוס. ראובן, שלא רצה להפסיד את הנוף, ישב ליד החלון. ואילו שמעון, שלא עניין אותו הנוף כלל, רצה לישון וביקש מראובן שלא יפריע לו...אבל ראובן, שהתלהב כשראה את כל תל אביב קטנה מאוד, ואיך כל בית נראה כמו קופסת גפרורים, רצה לשתף את שמעון במחזה, ואמר לו 'תראה איזה בתים קטנים'. אבל שמעון לא התייחס. אחר כך ראובן ראה שהם כבר מעל העננים, ושוב פעם העיר את ידידו, אבל לשמעון לא אכפת. והנה ראובן מעיר את שמעון ואומר לו 'הנה עץ איקליפטוס'. כששמע שמעון את ראובן אומר כך התנער ממקומו, רץ אל תא הטייס, ראה שהטייס נרדם והעיר אותו במהירות. ברגע האחרון הצליח הטייס להגביה את המטוס בחזרה, וכל הנוסעים ניצלו מהתרסקות... ואז אמר שמעון לראובן: 'אשריך, הצלת את כל נוסעי המטוס'.
אמר לו ראובן: 'איני מבין אותך. מבתים בגודל גפרורים אתה לא מתלהב, מלטוס בתוך העננים אתה לא מתלהב, וכשאמרתי לך שאני רואה עץ איקליפטוס - מיד קפצת. וכי אף פעם לא ראית עץ?'. אמר שמעון לראובן התמים 'תקשיב, כשטסים באוויר - זה לא פלא שהכול קטן ורואים עננים. אבל כשטסים באוויר ורואים עץ - זה פלא, שהרי עץ לא צומח באוויר. לכן הבנתי שאנחנו בסכנה, וכך ניצלנו מהתרסקות.
הנמשל: כשאתה לומד תורה, אתה נמצא מעל הגשמיות ועוסק בדברי אלוקים חיים. לכן צריך לראות את הכול קטן, ולא חשוב שיש מינוס בבנק, וגם אם לא אכלת צהריים - אתה בגובה עכשיו. ואם באמצע הלימוד אתה מדבר על אילן או ניר - זו סכנת התרסקות.
בלי לחשוב (הרב יחזקאל שובקס)
ההתנקשות המפורסמת ביותר בעולם, היא ללא ספק, מעשה התנקשות של צעיר סרבי בפרנץ פרדיננד , יורש העצר של פרנץ יוזף הקיסר האוסטרו-הונגרי. זה מה שהדליק את הניצוץ הראשון באש אשר הבעירה את אירופה כולה במלחמת העולם הראשונה, במהלכה נהרגו קרוב לעשרים מליון איש. בשורות הבאות נספר אודות התרחשות שולית לכאורה, אשר גם לא הייתה ידועה עד כה, ממה שאירע בסביבתו של פרנץ פרדיננד בעת ההתנקשות.
גברילו וז'אן שני חברים טובים לספסל הלימודים בבית הספר בסרייבו בירת בוסניה. גברילו ילד צנום וכחוש חלוש וחולני. לעומת זאת, ז'אן ילד תמיר גדל גוף ושמן, ילד מעדנים שגדל בבית שלא ידע מחסור. למרות הפערים האלו, התרועעו שני החברים יחדיו ובילו שעות רבות בצוותא. באחת השיחות הזדמן לז'אן לומר לגברילו את המשפט הבא: "אתה יודע שאתה הרבה יותר מבוגר ממני". גברילו תקע בו שתי עיניים תמהות. אומנם הוא נמוך וכחוש וגם קצת חולני, אך שניהם בני אותו גיל. "זה מאוד פשוט - הסביר לו ז'אן - אתה כבר הגעת למחצית חייך, בעוד שאני נכונו לי עוד שנים רבות" . המשמעות הייתה ברורה: 'אתה ילד חלש וחולני, לא נותר לך הרבה לחיות' . המשפט הזה פגע בו במקום הרגיש ביותר. אך גברילו לא נכנע להשפלה. הוא יישר את גוו, מתח את ראשו כלפי מעלה כמנסה להיראות גבוה יותר, והכריז: " הקשב לי, ז'אן, אני מוכן להתערב איתך שאני עוד אשתתף בלוויה שלך" . בהמשך הוסיף גברילו ואמר: "אני מוכן אף להתערב איתך על כך. אם אמות לפניך אני מוריש לך את כל רכושי, אבל אם תמות אתה לפניי, תוריש לי את כל רכושך" . ז'אן מתוך זלזול בדבריו הסכים להתערב איתו , והדברים מיד הועלו על הכתב ונחתמו כדין בשני עותקים.
כמה שנים לאחר מכן, עקר גברילו ועבר להתגורר באזור אחר, ומאז ניתק הקשר ביניהם. גברילו שהיה ילד מוכשר ונבון ניסה להתקבל לאוניברסיטה אך לא התקבל עקב דעותיו הפוליטיות. בהמשך ניסה גברילו להצטרף לכוחות גרילה שונים, אך נדחה שוב ושוב בגלל הטענה "אתה נמוך מדאי, אתה חולני מדאי". גברילו לא התייאש והמשיך הלאה במאמציו עד שהצטרף לארגון "בוסניה הצעירה" אשר לחמה נגד האוסטרו-הונגרים. ז'אן לעומתו התגייס לצבא האוסטרו-הונגרית, גופו החסון ואף קשריו המשפחתיים סייעו בעדו להתקדם במעלה הדרגות. לאחר שסיים את תקופת שירותו בצבא, הוצע לו לשמש כמלווהו הראשי ושומר ראשו של יורש העצר פרנץ פרדיננד. באותה תקופה, כאשר פרדיננד קיבל כמה פעמים איומים על חייו, הוחלט בארמון המלוכה להצמיד לו דרך קבע מלווה צמוד אשר ישמור ויגן עליו. ההוראות של שומר ראש ידועות. בו ברגע ששומר הראש מזהה קול ירי, הוא צריך להשכיב מיד את אדונו על הרצפה, ואז לשכב עליו ולסוכך עליו. תפקידו של שומר ראש הוא בהחלט להקריב עצמו ולמסור את נפשו בעבור חייו של אדונו. מסיבה זו זכאי שומר הראש למשכורת שמנה במיוחד, ובאם יתמזל מזלו ושום אירוע מיוחד לא יקפד את חייו, לאחר סיום שירותו הוא עשוי לחיות את שארית חייו בהרחבה רבה ובפינוקים מיוחדים.
בתפקידו של שומר ראש, מה שמבדיל בין הצלחה לבין כישלון, הינו שבריר שנייה בלבד. בדיוק משך אותו זמן מאז שהקליע נורה ועד שהוא פוגע. והיה אם שומר הראש יתעכב, הרי שפספס את תפקיד חייו. ישנם שומרי ראש שהתאמנו ותרגלו במשך שנים רבות, רק כדי לנהוג נכון באותו שבריר שנייה. חודשים ארוכים של אימונים מפרכים מבוקר ועד לילה, עשויים היו להביא לתוצאה המיוחלת, שבה יבצע ז'אן את ההוראות בדיוק כפי שנמסרו לו. בעת ההתנקשות האמורה, כאשר נסעו ברחובות העיר סרייבו, ישב ז'אן במכוניתו של פרדיננד מאחורי גבו. כאשר עברו מול בית קפה, הבחין ז'אן פתאום בחבר ילדותו גברילו. הכל התרחש במהירות הבזק. ז'אן עוד הספיק לראות את גברילו שולף אקדח. ואז נשמעו שתי יריות. ז'אן היה מאומן לפעול מתוך אינסטינקט בעת כזאת, להשכיב את פרדיננד ולגונן עליו, אך באותה שניה עברה מחשבה בראשו, 'אם אני איהרג כעת, אצטרך להוריש את כל רכושי לגברילו. משפחתי תגווע ברעב'. במקום לבצע את תפקידו כנדרש, הסתלק ז'אן לצדדין וחייו ניצלו. פרנץ פרדיננד נרצח, ובעקבות כך פרצה מלחמת העולם הראשונה. נראה, כי תקופה נוספת של אימונים בוודאי הייתה מועילה שז'אן לא יוכל לחשוב כלום בעת שנדרש לבצע את תפקידו להגן על פרידננד. "
אם בחוקותי תלכו". כותב המדרש על כך (פרק לה, א): "הדא הוא דכתיב חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. אמר דוד: רבש"ע, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר: למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות". ה"כלי יקר" מבאר באריכות את הדברים. דוד המלך התרגל כל השנים לשבת ולעסוק בתורה עד שרגליו היו מוליכות אותו לבית המדרש בלא כוונה כלל. גם כאשר חשב מחשבות אחרות בראשו, היו רגליו מוליכות אותו - כביכול בעל כרחו - לבית המדרש. וזו הכוונה "אם בחוקותי תלכו". אין כאן ציווי, אלא תיאור מציאות 'תלכו'. שתשבו ותעסקו בתורה יומם ולילה בכל רגע פנוי, עד שתתרגלו שרגליכם ילכו מאליכם לבית המדרש לעסוק בתורה. והתורה, הלא היא שומרת ראשו של האדם, כפי שאומרת הגמרא בסוטה "תורה מגנא ומצלא". )עיין במתק לשונו של ה"כלי יקר" אשר בכך הוא מבאר את כוונת רש"י "שתהיו עמלים בתורה"(.
הרווח מלימוד התורה הוא של כולם! (החפץ חיים זצ''ל)
בתקופתו של "החפץ חיים" הייתה עיירה שלא היה בה בית חולים, ומי שחלה - הוצרך להיטלטל עד לבית החולים שבעיר הסמוכה. כמובן שהעניין הסב צער רב וטלטלה קשה לחולה, ופעמים טלטולי הדרך אף החמירו את מצבו .יום אחד החליטו אנשי המקום שהגיעו מים עד נפש - והם בונים בית חולים התוכנית קרמה עור וגידים, עשירי העיר ממנו את הפרויקט - ועסקני המקום ניצחו על המלאכה, וכעבור תקופה קצרה קם וניצב בית החולים על תילו . כעת הגיע שלב פיתוח "הַפְּנִים" של בית החולים, והיה צריך לארגן ולממן את המיטות והציוד היקר . לשם כך ערכו העסקנים אירוע מיוחד והביאו את החפץ חיים כאורח כבוד, זימנו את עשירי העיר ונאמו בפניהם על חשיבות העניין ומעלתו של "המציל נפש , " והחלו להתרים אותם "מיטות -" כל אחד כפי כוחו .
לפתע נכנס בחור ישיבה אל המקום וניגש אל החפץ חיים כדי להודיעו דבר מה. והנה קרה דבר פלא. ברגע שראה הרב את הבחור, הוא קם לכבודו והתייחס אליו בכבוד גדול . חרה הדבר לעשירי המקום - על כך שהרב מכבד בחור ישיבה יותר ממה שהוא מכבד אותם, ואחד העשירים לא יכל להתאפק - ושאל שאלה מקנטרת ומביכה: כבוד הרב! כמה מיטות תרם הבחור הזה לבית החולים ? למרבה התדהמה, השיב לו החפץ חיים שהבחור תרם " 50 מיטות"! כאשר שמעו העשירים את התשובה, הם התפלאו מאוד. שהרי 50 מיטות זה הון עתק, ומהיכן יכול בחור ישיבה לממן מעצמה שכזו ?
ראה החפץ חיים את פליאתם, והסביר: אתם תורמים מיטות "לחולים שיהיו". אך הבחור הזה תרם הרבה מיטות "שלא יהיו"!!! בזכות תורתו אשר נלמדת כאן בעיר בעמל ויזע , מתעורר שפע גדול בעולם העליון - ומספר החולים בבית החולים "פוחת , "ובזכותו צריך בבית החולים - פחות חמישים מיטות.
'אם בחקתי תלכו', בגימטריא עמלים בדברי תורה ... ועוד סמך שבת ל'ונתתי גשמיכם בעתם', דהיינו בלילי שבתות'. ('ז ג"ט כ"בעה( ("לב ישראל " ואתחנן)
סיפר הגאון רבי ישראל גרוסמן: מנהגו הקבוע של אבי היה להיות ער בכל ליל שבת קודש עד הבוקר , ללמוד כל הלילה. הוא השתדל לשמור על הנהגה זו בקפידה ובמסירות , בכל זמן ובכל מקום, ואפילו בתקופות בהם שהה בנכר, בארה''ב והיה אומר שבזכות הנהגה זו זכה להינצל ממוות!
ומעשה שהיה: אחד מבני ירושלים הגיע לארה''ב התאכסן בשכונת בורו פארק. בליל שבת, כשעלה על יצועו לנפוש ולנום מעמל השבוע נדדה שינה מעיניו ולא יכול להירדם . כך עברו כמה שעות. כשראה שאינו יכול להירדם, קם ממיטתו , התלבש ויצא לרחוב העיר לשאוף אויר . החל ללכת והתרחק ממקום אכסניית . וכך הלך קרוב לשעה מה', מצעדי גבר כוננו . פתאום הבחין שהוא סמוך מאד לביתו של רבי זלמן גרוסמן . בהכירו את אבי, ידע את מנהגו הקבוע להיות ער בכל ליל שבת, חשב אפוא לעלות ולהתבשם מתורתו . עלה ונקש על דלת דירתו, והנה אין קול ואין עונה. אמר בלבו לא יתכן שרבי זלמן ישן ... הצמיד אוזנו לדלת ונבהל מאד , ומעושב קול גניחה ואנחה . תיכף ומיד ירד למטה לרחוב, ולמזל עבר שם רכב משטרה. הוא סימן להם לעצור, סיפר להם. השוטרים עלו במהירות למעלה, פרצו את דלת הבית, ומצאו את אבי מתפתל מכאבים עזים בבטנו , על סף איבוד ההכרה.
אמבולנס הוזעק והעבירוהו במהירות לבית חולים. שם אבחנו הרופאים כי נתקף באפנדיציט, והיה חשש לזיהום בכל הגוף . מיד הכניסוהו לחדר ניתוח. כשהסתיים הניתוח, הרופאים אמרו שאם היה מגיע חצי שעה מאוחר יותר, לא היו מצליחים להצילו . אבי היה מספר בהתרגשות את הנס הגדול שארע עמו, באומרו שבזכות השבת ניצל ממוות בטוח, שהרי אם היה נוהג לישון בליל שבת, מי היה מעלה בדעתו לבקרו בשעה כה מאוחרת . כך סיבב הקב"ה שהיהודי הירושלמי היה שליח להציל נפש - מן השמים הוליכוהו עד לביתו.
מטרתן של קללות (החפץ חיים זצ''ל)
בפרשת בחוקותי יש מ"ט קללות = 49 שהם חצי מסך הקללות המובאות בפרשת כי תבוא, ששם מופיעות צ"ח קללות. הרבה אנשים מפחדים מהקללות שמא ירדפו הם אחריהם... לא פעם נמנעים אנשים מלעלות לספר תורה שמא ידבק בהם מן הכתוב בה... זו אגב אחת הסיבות שנהגו בקהילות מסוימות, שהקורא בעצמו עולה בעלייה שבה הן מופיעות. מסופר שה"חפץ חיים" הגיע פעם לבית-הכנסת בפרשת בחוקותי וראה שכל האנשים בורחים החוצה מפני הפחד שאחזם עקב הקריאה של הקללות.
אמר להם רבי ישראל הכהן מראדין: אמשול לכם משל למה הדבר דומה: לאחד שהתהפך במיטתו ולא הצליח להירדם, רעייתו המסורה שדאגה לשלומו שאלה אותו: "מה לך בעלי היקר?! מדוע אינך נרדם?". שח לה הבעל בצער: "ראי! מחר אני צריך לעבור ביער ומתיירא אני מן הדובים והאריות האורבים בכל פינה ואינני יודע אם זהו יומי האחרון..."
הרגיע אותו אשתו ואמרה לו כי יש לה פטנט בו יוכל לחצות את היער מבלי לראות אותם כלל והיא תגלה לו אותו רק מחר בבוקר... שמח האיש וישן שנת ישרים... בבוקר היום שלמחרת נפנה ללכת ושאל את רעייתו מהו ה"פטנט"? לקחה האישה מגבת ואמרה לו: לפני כניסתך ליער - כסה את עינך ובכך לא תראה חיות רעות"...
כן הוא הנמשל: סיים החפץ חיים - אלו שמפחדים מהקללות דומים לאותו אדם - טיפשים הם. שהרי כל מטרת הקללות היא להורות לנו את הדרך הנכונה ואת התוצאה של הבוחר בדרך הקלוקלת... אם כך הם פני הדברים מה לך לברוח - תקשיב!...
אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם (כו, ג(
בספר 'טעמא דקרא' מביא מרן הגר"ח קנייבסקי: הברכות בפרשה זו, אינם כמו הברכות בפרשת כי תבא 'ברוך אתה בעיר וגו' ברוך פרי בטנך וגו' יצו ה' את הברכה באסמיך ובכל משלח ידיך וגו'', כאן כתיב רק 'ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה יתן פריו, ואכלתם לחמכם לשובע, וישבתם לבטח'. ולא כתיב שום ברכה שהארץ תיתן עשר פעמים יותר מצרכיכם ותתעשרו וכו' . והוא, משום שכאן מיירי בתלמיד חכם, כמ"ש אם בחקתי תלכו - שתהיו עמלים בתורה, ולת"ח אין זה ברכה שיש לו יותר מצרכיו כי זה מבטלו מת"ת, ולהם הברכה המעולה שיהא להם כל צרכם לא פחות ולא יותר, אבל בפ' תבא שמדבר לכלל ישראל להן נתן ברכה של עשירות. ובאמת כך היא דרך הצדיקים לאכול אך ורק לשובע נפשם "לחמכם לשובע".
פעם ניגש אל הגה"צ רבי זלמן בריזל זצ"ל אברך אחד, כשדמעתו על לחיו. בקול רועד סיפר לו שנכשל בשוגג באכילת שוקולד חלבי לפני עבור שש שעות שלימות מאכילת בשר. מבקש הוא אפוא הימנו שיורה לו דרך תשובה ותיקון. לשמע אוזניו נרעש ר' זלמן כולו, ובספקו כפיו זו בזו הזדעק: " אוי ווי איז מיר! עם הבשר והחלב עוד נוכל להסתדר... אך גיוואלד! מה עושה שוקולד אצל אברך בן תורה??? את זאת איני יכול להבין כלל! לא אוכל להבין זאת!"
צרצר בלב מנהטן (אור התורה גיליון 7 66)
ג'ק עמד, נרגש וחסר סבלנות, בין מאות הממתינים באולם קבלת הפנים של שדה התעופה בניו יורק. רוב האנשים באולם המתינו לחבר או לבן משפחה שטס לפני כמה ימים או שבועות, אבל ג'ק חיכה למישהו שהוא לא ראה כבר חמש-עשרה שנים תמימות.
לפני חמש עשרה שנים, למד ג'ק בבית הספר התיכון עם נער בשם רוג'ר. הם היו באותה תקופה חברים טובים ביותר, וכמעט לא נפרדו לרגע. כשסיימו את בית הספר, המשיך ג'ק ללמוד באוניברסיטה בניו יורק ולאחר מכן פנה לעסקים, ואילו רוג'ר עבר למדינת טקסס, שם נשא אישה מקומית, וחי בקהילה קטנה שחבריה עובדים את האדמה, חיים בפשטות, ומחנכים את ילדיהם להסתפק במועט.
בחמש עשרה השנים שעברו, הספיק ג'ק לפתוח מסעדה באחד הרחובות הראשיים של ניו יורק. המסעדה הצליחה והייתה יוקרתית ביותר, וכך הפך ג'ק לאדם אמיד. הקשר בינו לבין רוג'ר כמובן כבר לא היה כל כך הדוק כמו בימי התיכון, אבל מדי כמה חודשים הם דיברו בטלפון והתעדכנו מה קורה זה אצל זה. למרות ההבדל הגדול ביניהם - ג'ק היה ניו יורקי טיפוסי , ואילו רוג'ר טקסני שחי בפשטות ובצניעות - החברות ביניהם לא נעלמה. מזה זמן רב הפציר ג'ק ברוג'ר לבוא ולבקר אותו בניו יורק, ואפילו הציע לשלוח לו כרטיס טיסה. הוא אמר שהוא רוצה לטייל אתו בכל המקומות שבהם גדלו בילדותם, בבית הספר ובשכונה, אך בסתר ליבו ג'ק השתוקק שחבר נעוריו יראה את עושרו ואת הצלחתו. זמן רב סירב רוג'ר להצעה, אך לבסוף נכנע להפצרות והודיע שיגיע לביקור. לקראת נחיתתו של רוג'ר, עזב ג'ק את המסעדה, למרות שזו הייתה שעת הלחץ, והגיע לקבל באופן אישי את חברו משכבר הימים. הוא נדחק בין הממתינים הרבים וציפה בחוסר סבלנות. הנה, עוד רגע יראה את חברו הוותיק, שאותו לא ראה כבר חמש עשרה שנים.
אחרי עוד כמה דקות, הגיח רוג'ר לאולם הנוסעים הנכנסים, כשהוא חובש כובע בוקרים עשוי עור, ופניו שזופות וצרובות שמש. ג'ק רץ לעברו והשניים התחבקו בהתרגשות. 'כמה השתנית מאז התיכון', אמרו האחד לשני ופרצו בצחוק. 'טוב, הנהג שלי מחכה לנו', אמר ג'ק. 'אני כבר 'מת' להראות לך את הבית שלי ואת המסעדה. אתה בטוח תיהנה. אני מתאר לעצמי שבטקסס אין לכם הרבה דברים כאלו...'רוג'ר לא נראה כל כך נלהב. הוא הביט בתנועה הסואנת על הכביש המהיר משדה התעופה למרכז מנהטן במבט ביקורתי. 'בשביל מה צריך כל כך הרבה מכוניות?' אמר, 'תראה כמה רעש וכמה עשן. 'כשהגיעו למרכז העיר, גבר חוסר הנחת של רוג'ר. על המדרכה לידם צעדו עשרות אנשים ממהרים, כשכל אחד מדבר בטלפון הנייד שלו. מכוניות צפרו בקולי קולות, ואמבולנס חלף ביעף ביללה מחרישת אוזניים. 'איך אפשר לחיות כך, מוקף ביער של בנייני בטון, זכוכית ופלדה, בלי טיפה של טבע חי ונושם?' שאל את חברו, אבל ג'ק הניף את ידו בביטול. זה אף פעם לא הפריע לו... לפתע עצר רוג'ר את הליכתו, והושיט יד לעצור גם את ג'ק. 'אתה שומע?' שאל והטה את אזנו. 'שומע מה?' שאל ג'ק. 'את הצרצר. יש פה צרצר,' אמר רוג'ר. 'צרצר?' צחק ג'ק, 'איך אפשר לשמוע צרצר ברעש הגדול הזה?'' אני שומע,' אמר רוג'ר והתכופף להיטיב לשמוע. הוא התקרב בזהירות לעציץ גרניום שפרח ברחבה שלפני בניין משרדים, הושיט את ידו אל בין הענפים, ושלף מתוכו צרצר.
'אתה רוצה לומר לי ששמעת את הצרצר הקטן הזה בתוך כל הרעש הגדול מסביב?' התפלא ג'ק. 'לא זכור לי מילדותנו שהייתה לך שמיעה טובה במיוחד... ''למה שמיעה מיוחדת?' השיב רוג'ר. 'יש לי שמיעה רגילה ביותר. האם אתה שומע את צפצוף הציפור מעלינו?' ג'ק נענע את ראשו בפליאה. 'יש בכלל ציפורים במנהטן?' שאל' בוודאי שיש', אמר רוג'ר, והצביע על הציפורים שהתעופפו בין שני עמודי חשמל, 'אני שומע את הצפצופים שלהן. ''אני לא חושב שאפשר לשמוע רעשים כה חלשים ברעש הגדול שלניו יורק,' אמר ג'ק. 'אתה חושב כך?' חייך רוג'ר, 'אז בוא נעשה ניסוי קטן.' הוא הוציא מכיסו כמה מטבעות קטנים והשליך אותם ארצה. המטבעות התפזרו בצלצול עדִין על המדרכה. כל העוברים והשבים שהיו לידם עצרו ובדקו את כיסיהם, לראות שהכסף לא נפל מהם. 'ראית איך כולם שמעו פתאום את הרעש החלש של המטבעות?' אמר רוג'ר. 'כל אחד שומע את מה שהוא רוצה לשמוע, ואת מה שקרוב לליבו. את הצרצר או את הציפור אינכם שומעים בניו יורק, כי הם לא קרובים ללבכם. הם בכלל לא מעניינים אתכם. אבל צליל הכי חלש של כסף - יגרום לאנשים לעצור מיד ולחפש, כי הכסף נמצא בראש מעייניהם. זה מה שמדבר אליהם פה, בניו יורק, וזה מה שמעניין אותם.'
בפרשת השבוע, פרשת 'בחוקותי', מבטיח ה' שפע של ברכות לכל מי שישמע בקולו - ועונשים חמורים למי שלא ישמע בקולו. אבל איך אפשר לשמוע את קול ה', בעולם כמו שלנו, שכל כך הרבה קולות אחרים וזרים נשמעים בו? איך אפשר לשמוע את קול ה' ברעש הגדול והעצום שיש בעולם הזה? הסוד הוא הרצון! האדם שומע את מה שהוא רוצה לשמוע. מי שרוצה להתקרב לה' ומבקש לשמוע את קולו, מובטח לו שישמע גם ישמע, אבל מי שלבו מושך אותו אל הרע ואל השלילה, 'יצליח' לשמוע את כל הקולות האחרים -רק לא את קולו של הקב'ה.
ההבדל בין ברכה לקללה: היפוך החיסרון ליתרון (הרב שיינברגר זצ''ל)
פתיחה
בשני מקומות התורה מביאה רשימה של ברכות וקללות הבאות בהתאם להתנהגות של עם ישראל. האחד, בספר דברים, משנה תורה, והשני כאן, בפרשת "בחוקותי".
מה הן הברכות המובטחות לעם ישראל כשהולכים בחוקות השם? גשמים בעתם, יבול ופירות טובים, אכילת לחם לשובע, ישיבה בטוחה בארץ, ניצחון על אויבנו, שלום בארץ, פריה ורביה מבורכות והברית שתקוים בינינו לבין בורא עולם. אבל אם ישראל לא יעשו כן ולא ילכו בחוקות השם, יבואו עליהם שבע קללות כנגד שבע אזהרות המפורשות בפרשה, ואם עדיין לא ישמעו בקול השם, יתווספו שבעה ייסורים נוספים על אלה. את פירוט הקללות יכולים לקרוא בפרשה והשם הטוב יצילנו מהן. התורה מציינת שהגרוע מכל, זה שאם אחרי הייסורים שהקב"ה יביא עלינו, עדיין "וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי, בְּקֶרִי". זאת אומרת, תאמרו שהכל במקרה ואין הנהגת שמיים כלל, נקרא שאתם יותר גרועים מפרעה. פרעה כפר בהשגחה, אבל, כשבאו עליו המכות, לבסוף, הודה ואמר "ה', הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִים" (שמות ט, כ"ז). אם תעשו כדבר הזה, אז יבואו המכות החמורות באמת.
כתוב בגמרא "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" (מסכת סנהדרין), שכר המצוות לא בעולם הזה. אם כן, מתעוררת השאלה, כיצד בפרשה זאת מבטיחה לנו התורה הבטחות גשמיות בשכר שמירת המצוות? ננסה להבין מה הם חוקי התורה בפנימיות ומה עניין השכר והעונש, הברכות והקללות, הכתובים בפרשה. האם באמת "יושב" שם "מישהו" למעלה ומדקדק אתנו על מעשינו, מחכה להעניש אותנו או להבדיל, לתת לנו שכר גשמי בעבור מעשינו?
יד השם
הרב שיינברגר זצ''ל אומר, בפרשה זאת בפרט ובחיינו בכלל, המחשבה שלנו צריכה להיות מכוונת לראות איך שבכל דבר יש את יד השם. גם בעולם הרוחני, גם בהצלחה, גם כשאין הצלחה, וגם לגבי העניין הגשמי - הכל יד השם. האדם צריך לראות כל הזמן אם הוא עושה רצון השם, או ח"ו גורם צער לבורא עולם. כל פעולה שהוא עושה הוא צריך להצמיד את זה לשם. מהי יד השם? ההשגחה הקבועה מראש במחשבת הבריאה, המכוונת אותנו תמיד אל השלמת התיקון של עצמנו, כפי שנראה להלן.
עניין של אור וכלי
ידוע מספרי הקבלה שאין מציאות שרע יורד מלמעלה. נשאלת השאלה, כיצד זה מסתדר עם כל האיומים והעונשים שישנם בפרשה? האם מדובר כאן על בורא אכזרי שיושב למעלה ואומר לנו, נו! נו! נו! חס ושלום לומר כדבר הזה! הבורא הוא טוב ומיטיב, שפע אינסופי של אור, רצון להיטיב עם כל הנבראים, וצריך לימוד מעמיק בספרי הקבלה כדי להבין זאת באמת. אם כך, מה קורה בפרשה זאת? מהן הקללות הנמרצות המופיעות בה?
מסבירה תורת הקבלה, שיש בבריאה עניין של אור וכלי. יש למעשה סה"כ שני "חומרים" המרכיבים את הבריאה כולה, אור וכלי. האור הוא תמיד טוב. בסוד, אין רע יורד מלמעלה. ה"בעיה" תמיד נמצאת בכלי, או ליתר דיוק בהכנה של הכלי. איפה שאין כלי, אין אור. איפה שהכלי לא מתאים, האור שמתגלה נהפך לחושך. בסוד הכתוב "וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם" (בראשית ל"ז כ"ד) רש"י מפרש, "ממשמע שנאמר והבור רק איני יודע שאין בו מים מה תלמוד לומר, אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו".
התורה והמצוות ניתנו לנו על מנת שנדע את הדרך הטובה ביותר להכנת הכלי שלנו לדבקות עם האור של הבורא. בדרך זו ניתן להבין את מה שכתוב בפרשה, שאם אנו לא מצליחים להכין את הכלי המתאים, עדיין האור נמשך אלינו, אלא שהוא גורם לייסורים גדולים לכלי השבור, הענג נהפך לנגע, השפע נהפך לפשע. אותו אור, אותה הטבה, יכולה להתפרש בדרך שונה אצל שני אנשים, בהתאם לצורת הכלי שלהם. ממש כפי שאותה מילה, עם אותה כוונה, יכולה לגרום שמחה לאחד ומפח נפש לשני. העבודה שלנו היא בהכנת הכלים, האור תמיד מושלם!
אם יש מפעל ובו העובדים עצלים ומחפשים דרכים "לקצר" תהליכים בפס הייצור. בסופו של דבר התוצרת תצא פגומה ובעל המפעל יסבול מהפסדים. התוצאה תהיה שלא יוכל לשלם משכורות לעובדים והמפעל יפשוט את הרגל. האם לעובדים יש איזושהי זכות לבא בתלונות אל בעל המפעל?
הנוסחה לתיקון הכלים - איזון בין הפכים
הרב שיינברגר זצ''ל מסביר, בכל דבר בטבע יש הפכים, חם וקור, אור וחושך וכו', צריך לסדר שלכל דבר יהיה את זמנו ומקומו. מה שמסדר את ההפכים זה הקו האמצעי. בכל דבר בטבע יש מלחמה, סתירה. ימין סותר את שמאל, שמאל סותר את הימין, הניגודים שוחקים זה את זה באופן תמידי, חם וקר, אור וחושך, אהבה ושנאה. אבל יש משהו, נוסחה, שמחברת ביניהם, זה הקו האמצעי. לכן העולם יכול להתקיים. התורה היא המדריך שלנו למציאת הקו האמצעי, ליצירת הכלי המושלם. אם אדם רוצה גילוי נכון של אור בחיים שלו, כל שהוא צריך לעשות זה לבדוק בכל רגע, האם הוא פועל על פי חוקי התורה, אם לאו.
חקיקות
על הכתוב "אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ" רש"י מפרש: "להיות עמלים בתורה". מה זאת אומרת להיות עמלים בתורה? ומהו הסוד של חוקות התורה?
התשובה מובנת מדברי הרב שיינברגר זצ''ל. הרב מסביר בדבריו על הפרשה, חקיקה היא מושג בלשון הקבלה, דבר רוחני גבוה ביותר. בפשטות, זה יצירת החושך בתוך האור האינסופי, זה יצירת מציאות של חסרון, על מנת לאפשר את בריאת העולמות. חלק מתהליך השתלשלות הבריאה. אנו לומדים בכתבי האריז"ל כי בתחילה היה אור אינסוף פשוט ממלא כל המציאות ובאור הזה הבורא חקק חקיקות, מציאות של העדר אור, חסרון.
למעשה בחוקות התורה מרומזים החסרונות הגדולים שלנו, החקיקות, מקומות החושך בנפש שלנו. אם התורה אוסרת על ניאוף, סימן שלאדם יש חסרון בנושא. אדם לא צריך לראות את זה רק כדינים, חוקים ללא טעם, אלא כמפה שמראה את החסרונות שקיימים בו. התפקיד שלנו זה להתגבר על החיסרון, על הצמצום, על ההעלם, וזה נקרא "להיות עמלים בתורה". כך האדם יכול להתגבר, לתת יגיעה ולעלות ממדרגה למדרגה גבוהה יותר, עד שיא השלמות, למלא את המציאות שלו באור.
בלשון רמז, עמ"ל זה ראשי תיבות "על מנת להשפיע", זוהי דרך העבודה הנכונה בעולם הזה, להפך את הרצון לקבל שיהיה רצון לקבל על מנת להשפיע. ימין משפיע, שמאל מקבל וקו האמצע זאת התנועה המדויקת של "לקבל על מנת להשפיע". העבודה היא להפך את כל החסרונות הגדולים למקור היתרונות הגדול ביותר, מתוך רצון להיטיב עם הזולת, להיות אדם טוב יותר בעולם מתוקן יותר. אלה הם חיים בדרך של קו אמצע.
השינוי הוא בכוונה
הנטייה הטבעית היא שכאשר אדם מתחיל לראות את החסרונות של עצמו, הוא מיד חפץ לשנות את כל הסדר של חייו. הרב אשלג זצ"ל האיר לנו דרך חדשה. הוא אמר שמה שחשוב, זה לא לעשות סדר חדש בחיים, אלא לכוון את הכוונה הרצויה בחיים כמות שהם. הסדר כבר קיים, חסר רק כוונה. האדם נברא בכדי להפך את הרצון לקבל לעל מנת להשפיע. כתוב על משיח "אין בן-דוד בא, עד שתכלה פרוטה מהכיס" (סנהדרין צ"ז). מסביר הרב שיינברגר זצ''ל, פרוטה זה מלשון פרטיות. כרגע, כל אחד דואג לעצמו. צריך
להגיע למצב שאין אדם פרטי, כל אחד דואג רק לחברה, רק לציבור. צריך לדאוג לכלל, רק להשפיע, אז יגיע בן-דוד.
"בעל הסולם" אומר שבמציאות זה כבר ככה. כל העולם רק משפיע. למשל, אחד שעובד במפעל - מי שמרוויח זה בעל המפעל. גם המשכורת של אותו אדם הולכת לחנויות, לקניית אוכל ובגדים וכו'. אם נשאר משהו, הוא צריך לתת את זה לבני ביתו, עד שבסוף נשאר אולי משהו שבשביל זה הוא לא היה הולך לעבוד אפילו יום אחד. יוצא שחודש שלם הוא עבד רק בשביל אחרים. ככה בנוי העולם. אז מה חסר? העולם רק משפיע, אף אחד לא נקרא מקבל. אלא מה שחסר זה כוונה. אם כולם היו מכוונים, הכל היה משתנה. אני אהנה שבעל המפעל מתעשר על חשבוני. בכל מקרה אין לי ברירה אלא לעבוד אצלו, אז צריך לעשות את זה בשמחה, להיות משפיע. צריך כוונה.
סיום
מכל הדברים האמורים, נראה שה"קללות" שמופיעות בחיינו הן כמו קריאות התעוררות, לעשות בדק בית, מה הם החסרונות בנפש שלי, איפה אני פועל בדרכה של תורה, על פי חוקי הבריאה ואיפה לא. בכל יום מתגלים חסרונות חדשים ובכל יום אנו נדרשים לתת יגיעה, להיות עמלים בתורה, למצוא את הדרך להכניס את סדרי הבריאה אל תוך מהלך חיינו ולמלא את החסרונות באור של תיקון.
ברכות וקללות זה לא ענין של שכר ועונש על המצוות שאנו עושים או לא עושים, זה גם לא עניין של בורא נקמני ח"ו, אלא זה עניין של תיקון וקלקול הכלי הרוחני שלנו. אם אנו פוגמים בצינורות השפע, התוצאה תהיה הסתלקות של השפע, מצב של קללה, הבור ריק , יש בו נחשים ועקרבים. אם אנו פועלים בהתאם לחוקי התורה, עושים את עבודת תיקון המידות, פועלים בחיים של מצוות ומעשים טובים, חיים של השפעה, או אז נזכה להתחדשות של צינורות השפע ולברכות עד בלי די, נזכה לבור מלא מים, לחסרונות מלאים באור.
בסיום פרשת "בחוקותי" כתוב "וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר--וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר". יש נחמה והבטחה בתוך כל הקללות. להבדיל מקללות שבמשנה תורה, אשר בדרך הפשט, אין בהן אפילו קורטוב של נחמה. בפסוק זה מרומזת ההבטחה על הגאולה.
בחמישה מקומות בכתובים מופיע שמו של יעקב עם האות ו', ובחמישה מקומות מופיע שמו של אליהו חסר ו'. כי יעקב נטל ה-ואו משכון מאליהו ושם אותה בשמו. המשכון הוא כדי שיבוא אליהו ויהיה מבשר הגאולה לבניו של יעקב, בביאת המלך המשיח ולא יוכל להיות אחרת. דוקא את ה-ו' לקח יעקב, כדי לרמוז שהגאולה תהיה באלף השישי, הזמן בו אנו חיים.
אם בחקתי תלכו וגו' (כו,ג) (הגאון רבי יצחק קוליץ שליט''א)
אהבת התורה
הגאון רבי יצחק קוליץ כתב בהקדמה לספרו "מנחת אליהו" כי למדים אנו מדברי תורת הכהנים, שהעמל בתורה הוא רצון ה' ונחת רוח להקב"ה אשר מתאווה לזה וחפץ שישראל יהיו עמלים בתורה.
נאמר בגמרא (ברכות יז.): אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו, היינו שע"י העמל בתורה זוכה להיות עושה נחת רוח ליוצרו. העמלות בתורה, שורשה ויסודה אהבת התורה, כי אוהב תורה ומכירה יודע ומרגיש, כי הם חיינו ואורך ימינו, בא לידי "ובהם נהגה יומם ולילה", וכדברי נעים זמירות ישראל- "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה",- הואיל ובתורת ה' חפצו- לכן יהגה בה יומם ולילה. וכאשר האדם עמל בתורה ומשקיע כל כוחותיו ומדבר בה ממילא הוא יגיע גם לאהבת תורה. הקב"ה מתאווה ל"ומה אהבתי תורתך" ומתוך אהבת התורה יתקיים בו "נשמח בדברי תורתך"; לא רק שנעסוק ונלמד תורה ונקיים מצוות אלא "נשמח" בתורה ומצוותיה, וכשישראל מתאווין לתורת ה' ועמלים בה עולה מזה ריח ניחוח כקרבנות בבית המקדש.
דוגמא נפלאה לאהבת התורה ולריח ניחוח לה' הובאה בספר "אני מאמין": בליל שמחת תורה הובילו הרוצחים הנאצים לבית המוקד חמישים בחורים צעירים שנותרו במחנה, וכאשר נכנסו לבית המוקד אמרו להם שירחצו את גופם, כדי שיהיו נקיים. זה היה רק מסווה ואמצעי פיתוי לרמות את הבאים לבית התופת, כאילו הם עומדים להשתחרר. הבחורים הללו ידעו בבהירות מה צפוי להם בעוד רגעים מספר. הם התגברו במסירות נפש עליונה על מצב רוחם ועל המציאות העגומה שבה הם נמצאים, ואחד מהם קרא: "חברים יקרים, הרי עכשיו שמחת תורה! אמנם אין בידינו ספר תורה שנוכל לרקוד עמו, אבל ריבונו של עולם נמצא עם האדם בכל מקום, הבה נרקוד עמו לפני שנרד אל בית המוקד". תיכף התלכדו כולם יחדיו במעגל ריקודים וזימרו את הפסוקים "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו" וגם "וטהר לבנו לעבדך באמת", בניגונים הידועים. התלהבות הנערים עברה כל גבול, וקולות שירה וזימרה בקעו פתאום מתוך חדרי בית המוקד.
השומרים הנאצים שעמדו בחדר החיצוני מוכנים להפעיל את מתקן הגז, שמעו את קול הזמרה. הם נכנסו פנימה כועסים מצד אחד, ומצד שני מלאים התפעלות. הם השתוממו שנערים אלה העומדים על סף המוות מוצאים עוז וגבורה בנפשם לצאת בריקודים ושירות ותשבחות. קצפו של מפקד הס"ס האכזרי עבר על כל גדותיו ולשאלתו מה השמחה והריקודים בעת הזאת, הייתה תשובת הנערים שהלא בין כה וכה הם הולכים להשמדה סופית בכל רגע, וזו עצמה סיבת עליזותם, והוסיפו ששמחים הם להסתלק מהעולם השפל והבזוי הזה, שכלבים נאציים הם המנהלים וקובעים בו את חוקיו. אם קיימת רק אפשרות להיפטר מאנשים שפלים כאלו, זאת היא השמחה והחדווה הגדולה ביותר עבורם. ועוד סיבה יש לששון זה, כי עומדים הם עוד מעט להתראות ולהתאחד עם הוריהם ובני משפחותיהם אשר נרצחו.
הקצין הנאצי הסדיסט נתמלא כעס עצור וצעק לעומתם: "אני אלמדכם עוד ואפר את מחשבתכם הזאת ובמקום לחסל אתכם בפעם אחת באופן מהיר, אאריך את תקופת גסיסתכם ככל האפשר, ואעביר אתכם למקום מיוחד, שבו יטפלו בכם באופן מיוחד בדרך של עינויים וייסורים נוראים!"
הנערים לא שמו לב לדבריו ולצווחותיו והמשיכו בשירתם ובריקודיהם וצחקו בפניו עד שנדמה לו שהם מלגלגים עליו ואינם פוחדים ממנו כלל. מתוך כעס גדול הפסיק את הריקודים והובילם החוצה חזרה אל המחנה. הוא הכניס אותם לצריף סגור עד אשר יבואו על עונשם.
אך למחרת קרה הנס. בהשכמת הבוקר ארגנו קבוצה גדולה של כמה מאות אנשים לנסוע משם למקומות עבודה שונים בגרמניה. רוב הבחורים הצליחו להסתנן לתוך קבוצה זו ויצאו מאושוויץ בדרכם למקומות עבודה שונים במדינה. המועטים שנשארו עוד באושוויץ נתערבו בצריפים שונים כדי שלא יהיו ניכרים. בדרך זו ניצלו כל חמישים הנערים ממוות. זוהי מסירות נפש לאהבת התורה!
בגמרא מסכת שבת (לא.): אמר רבא: בשעה שמכניסין את האדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עיתים לתורה? וכו'. מבאר הגר"א "קבעת עיתים לתורה?", הוא מלשון הכתוב "וקבע את קובעיהם נפש" (משלי כב, כג), כי שואלים אותו אם גזל עת מעתותיו, אף שלא היה לו פנאי ביותר ללמוד תורה, היינו, ש"קבעת" אין הכוונה במובנו הרגיל לקבוע זמן, אלא מלשון גזלה. וכיוצא בזה גם בספר מלאכי (ב, ח): "היקבע גוי אלקים כי אתם קובעים אותי ואמרתם במה קבענוך", שהוא ג"כ מלשון גזלה.
ובביאור דבריו נראה, כי ידוע הדבר שכל דבר אשר האדם רוצה בו מאוד ומתאווה לו, גם אם הוא טרוד ביותר ועסוק, מוצא הוא את הזמן בשבילו, כי הוא גוזל קצת זמן מזה, וקצת מזה, עד שהוא מוצא את הזמן לדבר שנפשו נכספה לו. וזאת היא השאלה ששואלים כשמכניסין אותו לדין: "קבעת עיתים לתורה?" היינו עד כמה אהבת את התורה? האם גזלת זמן בשביל לימוד תורה? כי גזלת הזמן הוא הסימן המובהק ביותר, וההוכחה הברורה ביותר לאהבת התורה, לכן השאלה האחת שהיא למעשה שתיים: כמה למדת תורה וכמה אהבת תורה? ככל שתרבה בלימוד התורה ותקבל עליך את עולה על חשבון דברים אחרים, בכך תוכיח עד כמה אהבת תורה יש בך!
אם בחוקותי תלכו (כו,ג) (חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל)
פירש רש"י: שתהיו עמלים בתורה. חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל היה אומר לנו קודם כל תורה - ואח"כ שאר סידורים. ולדוגמא: אדם הוטל עליו לסדר דבר מה בבנק, אין אפשרות להימלט מזה, כי הוא מוכרח. אכן, אין מוכרח לעשותו דווקא לפני ביאתו לישיבה. ולפיכך היה אומר שתחילה יתחיל לימודו (בשעה 9 בבוקר כימי אז), ואחרי שלמד, יצא לבנק, ולסידורו המוכרח. ואמר: כי אז יש גם סייעתא דשמיא, שאין הסידור גוזל זמן רב. כי כיון שלמד, ובא לבנק, מיד מגיע תורו, ומיד מסדרים לו, ומחיש צעדיו לישיבה. אבל אם לא זוכה, אלא הקדים הסידורים לפני הלימודים, אזי רואים בעליל איך מתעכב תורו ומתארך, וגם פעמים אין סידורו בא לידי גמר. וזה שאמרו (אבות פ"ד) "אם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך".
יש עוד כלל גדול: "אם יושבים ולומדים, אף פעם לא מתחרטים" כך אמר תלמיד של החת"ס לתלמידו מהרש"ג. ולדוגמא: אדם צריך לעת ערב לצאת לחתונה ואירוע משפחתי וכו'. הנה יש כאלה עם פזיזות: כי מקדימים לצאת (להיות מעשרה ראשונים...) והכל על חשבון לימוד התורה בכולל או בישיבה. אכן, אדם שאיננו נחפז לקום מעל ספסל הלימוד, אלא מתאחר עוד מעט ועוד מעט על הספר, ואינו נוטש מהרה הלימוד, רואים בחוש איך הכל הצליח ולא הפסיד מה שלא מיהר. ואדרבא יש לו פתאום דבר מפתיע כגון שמזמינים לו מן השמים טרמפ' מהכולל עד האולם! ובכך חסך בזבוז ממון, וטלטולים ועייפות וכו'.
ואמר מהרש"ג על דברי רבו הנ"ל: ומאז הרבה פעמים נזכרתי בדבריו הקדושים, וראיתי על פי הניסיון שהם דברים אמיתיים ונכונים". עכ"ל.
ובאמת כל אברך, וכל אדם הלומד, שניסה בזאת, רואה שאכן, כך נוהג הקב"ה - עם התמימים בדרכיהם, שאכפת להם על איבוד הזמן של התורה. ועל זה יש להמליץ מימרת חז"ל בעניין אחר (שבת קכא): "כל המכבה אינו מפסיד". כלומר המכבה את יצרו הבוער בו להזניח התורה, אינו מפסיד. וה' יעזרנו.
אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם (כו, ג( (ציוני תורה(
ברש"י, "יכול זה קיום המצות כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו הרי קיום המצות אמור הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו שתהיו עמלים בתורה" . הנה, יודעים אנו שיש מצוות 'ידיעת התורה' ויש 'יגיעת התורה'. במבט שטחי נראה שיגיעת התורה היא האמצעי, להגיע אל המטרה של "ידיעת התורה". אמנם באם נתבונן קצת ניווכח שההיפך הוא הנכון, הנה זה ברור שבשביל לידע את המעשה אשר יעשון, בזה חובת הלימוד היא לשם ידיעה, וידיעה לשם עשיה. אבל עיקר החיוב של "לימוד התורה", היא כאמצעי והיכי תמצי להגיע ל"יגיעת התורה", והעיקר היא הדרך של היגיעה והעמל ולא התוצאה של ידיעת התורה.
ומשל למה הדבר דומה, לאחד שציווהו הרופאים שחייב לילך למען בריאותו כמחצית השעה בכל יום, חוק ולא יעבור. אותו אחד קיים את מצוות הרופאים נאמנה, ובכל יום צעד מביתו עד לעיר הסמוכה, מהלך של מחצית השעה. באחד הימים פגשו ידידו כשהוא יוצא מביתו ופונה ללכת לעבר העיר הסמוכה, ולשאלת ידידו לאן פניו מועדות, השיב: הנני מתכוון לצעוד כעת לעבר העיר הסמוכה. פנה ידידו בשמחה ואמר, הנה אנוכי יוצא כעת ברכבי לעבר העיר הסמוכה, בא תעלה לרכב ואקחך תוך מספר דקות, ואחסוך לך את המאמץ של הליכה רגלית... ענה אותו אחד ואמר לו: אין לי חפץ בעיר הסמוכה אלא דווקא במאמץ להגיע אל העיר הסמוכה, על פי צווי הרופא, בכדי לחזק את גופי.
והנמשל פשוט, שבלימוד התורה העיקר זה "הדרך", דהיינו העמל והיגיעה לקנות את התורה זהו העיקר. אמנם וודאי שידיעת התורה גם כן מצווה, אך העיקר "שתהיו עמלים בתורה". בדרך רמז אפשר להעמיס כוונה זו בפסוק: אם בחוקתי "תלכו", שהדרך וההליכה מסמלים את האמצעי להגיע אל המטרה כאמור, והתורה אומרת שהעיקר הוא ה"תלכו".
"אם בחוקתי" (ממשנתו של הגה"צ ר' גרשון שטיינברג זצ"ל)
רמז לגואלי ישראל לדורותם. "אם" ר"ת: אהרן משה, אסתר מרדכי, אליהו משיח, אם ישמרו את חוקות התורה יבוא הגואל, בב"א.
אם בחוקותי ...ונתתי גשמיכם... (כו,ג) (מרדכי הררי)
הנהגת העולם בדרך הטבע היא עצמה נס, אלא שבני אדם מתרגלים לכך ושוכחים שגם הטבע הוא בורא עולם בכבודו ואז נדרשת הנהגה ניסית גלויה כדי להחזיר את האדם לידיעה שגם הטבע הוא הקב"ה. יוצא שהנס הוא לא מטרה בפני עצמה אלא אמצעי להחזיר את האדם לחיות בהנהגה טבעית.
על פי זה כוונת התורה אם בחוקותי תלכו - אם תשמרו את התורה ,היינו הנהגה טבעית כי התורה ניתנה על פי הטבע, אז "ונתתי גשמיכם בעיתם" היינו כל הצרכים הגשמיים יהיו בזמנם על פי הטבע ולא יצטרכו לניסים שהם לא תכלית אלא אמצעי להחזיר את האדם לעבוד את בוראו ע"פ הטבע.
אם בחקתי תלכו (כו,ג) (רבי שלום שבדרון זצ"ל)
"אם בחקתי תלכו –שתהיו עמלים בתורה" (רש"י).
רבות ונצורות מבטיחה התורה להולך בחוקותיה. ומי הוא ההולך בחוקותיה? העמל בתורה, כפרוש רש"י. וכדי שנקבל מושג, עד כמה הדברים הללו מוחשיים – שמי שכל ישותו היא עסק התורה, זוכה לכך שהעולם כלו עומד לרשותו, מן הראוי לצטט כאן ספור שספר המגיד הירושלמי, רבי שלום שבדרון זצ"ל.
רבנו הש"ך נהג לומר שעור קבוע בבית מדרשו. פעם אחת הזדמן לשם ה"מגן אברהם", אלא ששניהם לא ידעו איש על גדולת רעהו בתורה. האזין ה"מגן אברהם" לשיעורו של הש"ך, שנאמר, כמובן, כיד ה' הטובה עליו, והדברים מצאו מאד חן בעיניו. אלא שהיו לו כמה השגות. אולם מפאת ענוותנותו רצה המגן אברהם לשמור על אלמוניותו, לפיכך פנה אל אחד האברכים שעשה עליו רושם כי תלמיד חכם הוא, ואמר לו: גש אל הרב שאומר את השיעור, ותקשה עליו מגמרא פלונית. וכאשר הוא יתרץ לך כך וכך, תענה לו בדרך זו וזו, ותקשה עליו קושיא גדולה מגמרא אחרת, ומהרא"ש במסכת פלונית, וכך תפלפל אתו עוד ועוד. מצויד בתדריך המדויק הזה, נגש אותו אברך תלמיד חכם אל הש"ך מיד לאחר השיעור, ופתח עמו במשא ומתן. הש"ך נהנה מאד בשוחחו עמו, וחשב כי גדול הדור עומד לפניו. ואמנם, מיד כשסיימו את המשא ומתן הנוגע לשיעורו, החל לשוחח עמו בלמוד על דברים אחרים. עד מהרה התחוור לו, לש"ך, כי הבור כמעט ריק, וכי אין הוא גדול בתורה כפי שחשב. אמנם לא עם הארץ גמור, אך לא תלמיד חכם גדול מאד, ומיד הבין כי מאן דהוא, גדול מאד בתורה, שלחו אליו. הוא בקש ממנו שיגלה לו מי הלז, והלה הפגיש אותו עם ה"מגן אברהם"...
פתחו ה"מגן אברהם" והש"ך במשא ומתן בהלכה, ועד מהרה געשה ורעשה הארץ סביבם, וכאילו אש ירדה מן השמים. וכך, עודם מדברים ושמחים בדברי התורה שהעלו, נכנס אחד השכנים והודיע, כי השכן הדר בקומה ממעל שוכב וגוסס. הש"ך היה כהן, ומה היה עליו לעשות עתה? לקום ולברוח. אך לא. הוא הפשיל את שרוולו, וגילה את זרועו, תוך כדי שהוא מכריז: "אני מצוה להמתין"! והגוסס המתין... הש"ך וה"מגן אברהם" המשיכו לדבר בלמוד, ורק כשסיימו ויצאו החוצה, נפטר אותו גוסס.
כיצד עלינו לפרש את הספור הזה? כפשוטו. "אם בחקתי תלכו" – שתהיו עמלים בתורה, תזכו לכל הברכות. האם גם בימינו תתכן זכות כזאת? בהחלט כן. ואם איננו זוכים לראות את הדברים עין בעין, כנראה שלא הגענו עדין לדרגה מספקת בלמוד תורה לשמה.
הוסיף: אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו (כו,ג) שנזכה להפך את החושך לאור ולזכות בגאולה פרטית וגאולה כללית במהרה בימינו.
"אם בחקתי תלכו –שתהיו עמלים בתורה" (רש"י). (תורת הפרשה)
מסופר על הגאון רבי משה טייטלבוים זצ"ל, ששידכו לבתו בחור שקדן ולמדן לחתן. ואשתו שידלה אותו לקחת חתן עשיר לבתם. אמר לה רבי משה: מעשה באיכר אחד שמצא קדירה מלאה אבנים טובות בשדהו, וכל אבן הייתה גדולה כגריס. שפת האיכר הקדרה על האש, כסבור היה שגריסים מצא, והיו הגריסים מתבשלות כל היום וכל הלילה ולא נתרככו. הלך אל שכנו וסיפר לו שהגריסים קשים הם. אמר לו: תן לי גריסיך ואתן לך גריסים רכים, וכן עשו. ונחה דעתו של האיכר. וסיים ר' משה את דבריו ואמר: בצווארו של האברך הלמדן תלויה מרגלית ואת רוצה להחליפה בגריסים?
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵּכּו..." וברש"י: שתהיו עמלים בתורה.
בספר "מרביצי תורה ומוסר" מסופר על ה"חזון איש" זצ"ל: הִרְּבָה לשפך שֹּיחו בתפילות להאיר עיניו בתורה. רבי אברהם יעקב קְּוִינְּט, שלמד שעור בצוותא משולשת עם ה"חזון איש" ועם אחיו הבכור רבי מאיר קרליץ, כשהיו בני -16- 18, תיאר פעם איך היו לומדים בעיון גמרא וראשונים במשך שש שעות רצופות דבר יום ביומו, וכל אימת שנתקלים במבוי סתום, מיד היו שלושתם לוקחים בידיהם ספרי תהלים, וכל אחד בפני עצמו פורש לקרן זווית ושופך צקון לחשו לפני הקב"ה, בלב נשבר ובדמעות שליש, כי יּחן אותם ויתן בליבם בינה להבין ולהשכיל בדברי תורה. אחרי התפילה, בעיניים אדומות מבכי, חזרו אל הגמרות, והתחילו ל'חרוש' בסוגיא מחדש, מקיימים "הפוך בה והפוך בה", עד אשר גילו את האמת המכוסה בין השיטין...
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵּכּו..." . [הגאון רבי זבדיה הכהן שליט"א[
שואל הגאון רבנו יוסף חיים זצ"ל על הפסוק, "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵּכּו", מדוע נקטה התורה בלשון "תלכו", מה שייך לשון הליכה בקיום מצוות, ולכאורה הייתה התורה צריכה לכתוב לשון "תשמרו" או "תשמעו" או "תקיימו", ומהו לשון "תלכו" שכתבה התורה? כדי להבין זאת, מביא הרב,
מעשה בעיר גדולה של חכמים וסופרים, כשלמרגלות העיר היה נהר גדול ורחב ידיים , ובעיר הזאת היה שופט עריץ וגאה, שהיה גם גבוה, רחב ושמן מאוד, ושמו היה בפי כל - טוביה השופט, כל מי שהיה מוזמן אליו היה כולו רועד מפחד, ביודעו כי השופט הזה הינו קפדן ומחמיר גדול, והעונשים שהיה מטיל על הנאשמים הינם קשים ביותר, אלא אם כן שלשלו שלמונים לכיסו הפרטי, או-אז היה מקל בעונש, עד ששמו היה לשמצה בפי כל אנשי העיר. שנאתם של בני העיר אליו, גברה מיום ליום והתלונות אצל הממונים עליו על תפקודו וכושר שפיטתו הלקוי, ולקיחת השוחד, הלכו והתרבו מיום ליום, עד שנפתחה נגדו חקירה סמויה בלא ידיעתו, לבסוף נפלה החלטה אצל הממונים עליו, כי התלונות נכונות, ועליו לעמוד לדין.
טוביה השופט, שדבר השמועה על הדחתו והעמדתו לדין, גונב לאוזניו, החליט ברוב גאוותו, לברוח מהעיר ולא לחכות לרגע שייעצר ויובא לדין. קם השכם בבוקר, ארז מעט מחפציו ויצא לעבר הנהר לברוח מהעיר בטרם ייעצר, אך בהגיעו לשפת הנהר נעמד, כיון שלא ידע לשחות, והוא - שהיה שמן ובעל בשר - ידע שמיד שיכנס למים, הוא יצלול 'כעופרת במים אדירים'.
והנה, תוך כדי עמדו על שפת הנהר, הגיע אחד מתושבי העיר שהיה גיבור, וראה את השופט עומד ומתלבט מה לעשות, ושאל אותו האם כבוד השופט רוצה לעבור את הנהר? כן, ענה השופט אך איני יודע לשחות. חיש קל, הציע האזרח לשופט, כי הוא מוכן להרימו על כתפיו הרחבות ולהעבירו את הנהר, שמח טוביה השופט על ההצעה הנדיבה ומיד ישב על כתפיו של האזרח, והלה נכנס לנהר בשחייה מהירה כשהוא נושא עליו את השופט השמן בעל הבשר. תוך כדי השחייה, שאל האזרח את השופט, מדוע כבודו עוזב את העיר ולא נמצא בבית המשפט כדרכו בכל יום? השופט שהיה מדוכא ממצבו, החל לספר את מה שעוללו לו, וכי עומדים להדיחו בבושת פנים, ולכן החליט להקדים תרופה למכה ולברוח מהעיר, שמע זאת האזרח התמים ושאל בתדהמה רגע, כבודו כבר לא שופט בעיר? כן, ענה טוביה, לדאבוני אינני שופט יותר בעיר, שמע זאת האזרח ומיד זרק את טוביה השופט לתוך מי הנהר הזורמים, ועזבו לאנחות, כשטוביה נלחם שלא לטבוע, ובכוחות נפש עצומים הגיע לשפת הנהר השני בבושת פנים, כשהוא מותש ועייף.
אזרחים רבים שחזו בנעשה, פנו מיד לאזרח התמים ושאלוהו, הרי את רוב הנהר הצלחת להעביר אותו ומדוע לקראת הסוף הטלת אותו למי הנהר? הרצינו פניו של האזרח ואמר: אומר לכם את האמת, הרי אתם יודעים כי השופט הינו בעל משקל כבד וקשה מאוד להרימו, אך כל עוד שידעתי שהוא שופט, היה לי עניין ואינטרס להשקיע בו, ולכן הסכמתי להרים אותו, ועם כל הקושי, הרגשתי ששווה לי והצלחתי להרימו, אך ברגע שאמר לי שהוא כבר לא שופט, הוא נעשה לי כל כך כבד, עד שבאמת לא הצלחתי להשאיר אותו רגע אחד עלי ולא הייתה לי ברירה, אלא לזורקו למים.
מעשה זה מלמד אותנו יסוד גדול בחיי האדם, כל מעשה שאדם עושה, ויש לו עניין וחשיבות במעשה זה, הרי שהדבר עובר עליו בקלות ואין הוא מרגיש כל קושי בעשייתו. לעומת זאת, אדם שעושה דבר בלא הרגשה של נחיצות וחשיבות העניין, הרי שהדבר עובר עליו בקושי וקשה עליו מאוד לעשותו, לפיכך בקיום מצוות נדרש האדם, להכיר בחשיבות של עשיית רצון הבורא, וכי זוהי מטרתנו בעולם, לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראינו, ואז ירגיש קל כנמר בעת קיום המצוות, ולכן כתבה התורה "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵּכּו" בלשון הליכה, שאדם ירגיש שהוא 'הולך' עם המצוות יד ביד ובקלות, ולא מרגיש שהן רובצות עליו כמו שק כבד ואין לו כל קושי בקיום המצוות, כיון שהוא מכיר ויודע את חשיבות העניין של שמירת תרי"ג מצוות, ומרגיש שהתורה והמצוות הולכים אתו יחד, טוב לו איתם, וחש הוא שספר חוקים זה שהקב"ה נתן לנו הוא רק לטובתו, כמו שנאמר "ובחרת בחיים", ואז נזכה לברכות שנאמרו בפרשת השבוע, אמן
נתתי גשמיכם בעתם וגו' (כו,ד) (הרב חנן ליבוביץ)
תיבת 'גשמיכם' לכאורה טעונה ביאור, שכן מה שייך לייחס את הגשם לאנשים. וי"ל, ע"פ מה שאמרו בגמרא (ר"ה יז, ב) הרי שהיו ישראל רשעים גמורין בראש השנה, ופסקו להם גשמים מועטים לבסוף חזרו בהן, להוסיף עליהן אי אפשר שכבר נגזרה גזרה, אלא הקב"ה מורידן בזמנן על הארץ הצריכה להן הכול לפי הארץ. היינו, שבכה"ג ה' יוריד הגשם בזמנם וגם המעט יספיק להם.
וזהו שאמר כאן הכתוב 'אם בחוקותי תלכו', או אז 'ונתתי גשמיכם', כלומר גשמים שלכם היינו שנפסק לכם בחובתכם, וכמבואר שגם פרשה זו נאמרה להם בעת שישראל חייבים (ראה רש"י לעיל פסוק א), ור"ל כי אם תעשו תשובה או אז אתן את מעט הגשמים שנפסק לכם 'בעתם', היינו בעת שהאדמה צריכה להם.
ואכלתם לחמכם לשובע (כו,ה) (הרב זליג ברנשטיין)
וברש"י אוכל קמעא והוא מתברך במעיו.
ולכאורה קשה, כיון שנתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע, ופירש"י שיהא הדיש מרובה ואתם עסוקים בו עד הבציר ובבציר תעסקו עד שעת הזרע, א"כ כיון שיהיה שפע כה גדול בשביל מה צריך עוד ברכה שיהא אוכל קמעא ומתברך במעיו, והרי אפילו אם יאכל הרבה ורק באכילה מרובה ישבע ג"כ יהיה ברכה בעבורו.
ונראה, דמכך אפשר ללמוד, כי אם אוכלים פחות ושבעים באכילה מועטה זוהי ברכה מיוחדת שמסתפק במעוט, ואינו זקוק לאכול הרבה, כי סו"ס הגשמיות מגשמת את האדם כשהוא אוכל אכילה גסה. ובהיותו אוכל קמעא ומתברך במעיו זהו מעלה בעבודת ה', וכמו שאמרו כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרוכין משבת לשבת.
ובזה ניתן לבאר המקרא בקהלת (ה, יא) "מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל", לומר שהעובד את השי"ת מתוקה שנתו אפילו כשאוכל מעט, דבהיותו אוכל מעט מתוקה עבודתו. והוא כפי המסופר בחז"ל שבנותיו של רב חסדא שאלו את אביהם למה הוא אינו יושן אלא מעט מאוד, וענה להן כי הגוף ישן הרבה לאחר פטירתי והנשמה צריכה להכין צידה לדרך כי הדרך ארוכה.
ואכלתם לחמכם לשבע (כו, ה(.
מסופר, על בחור בן עשירים שהסתובב בישיבת פרעשבורג המפורסמת, ולא למד וחזר לביתו בור וריק. אביו שהיה תלמיד חכם התלונן על כך בפני חברו בהאי לישנא: "שלחתי את בני שילמוד בישיבה "כסף משנה" ושישיג "מגיד משנה" (לימוד בכפלים, מלשון משנה תורה), ושיחזור הביתה כ"משנה למלך", כי מאן מלכא – רבנן. לצערי הרב, עשה בני להיפך: את "הכסף משנה" ששלחתי לו הוציא על "לחם משנה" (כלומר על אוכל), וחי בפרעשבורג כ"משנה למלך"והגיע הביתה ואינו יודע אפילו "מגיד משנה" דהיינו אפילו ללמוד משנה אחת...
וישבתם לבטח בארצכם ונתתי שלום בארץ (כו,ה) (ישראל גולד)
ל"ע, דאחר שנתברכו ישראל שישבו לבטח בארצם, מה נצרכו הם לברכה שיהיה שלום בארץ, והרי אם יושבים הם לבטח ממילא פשוט הדבר שלא תהיה מלחמה בארצם.
ונראה, דהא דכתיב וישבתם לבטח ר"ל שלא יהיה להם פחד ממלחמה שלא יחששו קודם המלחמה שמא היא תבא עליהם, לפי שעדיין שייך שיפרוץ לפתע מלחמה ותבא המלחמה בלא שידעו ויפחדו ממנה קודם לכן, (וכפי שאכן התרחשו דברים), וכל כך באה תורתנו לברך שיהיה שלום בארץ ואף לא תפרוץ לפתע מלחמה כלל בארצם.
והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע (כו, ה(.
פעם בא יהודי כפרי אל הרה"ק מאפטא זצ"ל, וביקש שהרבי יברכהו בכדי שיצליח בבית מרזח (קרעטשמע) החדש שפתח. אמר לו הצדיק: "יהי רצון שיהיה לך שפע ללא ברכה" . הכפרי נדהם ולא הבין את ברכת הרבי. על זה הסביר לו הרה"ק מאפטא: " כשיהודי נכנס לבית מרזח, הוא מבקש כוסית אחת קטנה של יי"ש, אומר ברכה, שותה והולך לו. מקונים כאלו אין פרנסה ואין שפע. לעומת זאת, גוי שנכנס לבית מרזח, אינו יוצא משם עד שהוא משתכר. זוהי אמנם שתייה ללא "ברכה", אבל "שפע" יש בה.
"ונתתי שלום בארץ...ונפלו אויביכם לפניכם לחרב" (כו,ו-ז) (מעיין השבוע(
שאל רבינו האברבנאל זצ"ל: לכאורה, היה צריך לכתוב בסדר הפוך, בתחילה- ניצחון על האויב במלחמה, ולאחר מכן השכנת השלום. ותירץ, שהפסוק בא להשמיע לנו סדר העדיפויות: גם כאשר אתה בטוח בניצחונך, העדף את השלום! וכמדומה, שהדברים אמורים ביחסים שבין אדם לחברו, לא פחות משהם אמורים ביחס לאומה בכללותה!...
ונתתי שלום בארץ. ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב (כו,ו-ז) (מר אבישי יוחננוף)
הדבר תמוה שהרי כבר נאמר "ונתתי שלום בארץ" א"כ מה מקום לומר פסוק זה "ורדפתם וגו'". ועיין באור החיים שג"כ הקשה כן. הנראה להסביר בזה, דהנה מצינו בגמרא (תענית כב, ב) שכשמלך מצרים עבר בא"י בדרכו להילחם עם מלך אשור, יצא המלך יאשיהו כנגדו מפני שדרש "וחרב לא תעבור בארצכם" אפילו חרב של שלום.
ויש להתבונן, דאף כי חשב יאשיהו שבנ"י הם במדרגה גדולה וראויים לכל הברכות, מ"מ היה לו לחשוב קמעא שאם מלך מצרים רוצה לעבור עכשיו בוודאי כלפי שמיא גליא שבנ"י אינם ראויים אז לברכת "וחרב לא תעבור בארצכם", ולמה קבע לצאת לקראתו. אך למדנו מכאן, שאילו היו ישראל במדרגה גדולה כי אז צריכים כל הגויים שבסביבותיהם ללמוד ממעשיהם ולילך בדרך השלום, ואם לא יעשו כן מוטל חיוב על בנ"י ליצא לקראתם למלחמה. ובכך טעה יאשיהו כאשר עיינו הטעתו כי באותה שעה כשרים וראויים המה בנ"י.
וזהו גם כוונת הפסוקים לפנינו, דמתחילה כשזוכים ישראל הרי הם מתברכים בברכת "ונתתי שלום בארץ", ומשמעותו שגם הגויים שסביבותיהם יש להם ללמוד ממעשיהם ולצעוד בדרך זו. אך אם ימאנו מהלוך בדרך זו מצווים אנו לצאת נגדם למלחמה לקיים מה שנאמר "ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב".
ואכלתם לחמכם לשובע (כ"ו - ח') (סיפורי צדיקים עלון 153)
הרה"ק רבי ישראל מרוזין זיע"א היה ממעט באכילה, לא היה בא אל פיו יותר מכף אוכל אחת, ואגב כך היה גם מולח את התבשיל, עד שלא יכול איש לטעום ממנו עוד. מסופר: יום אחד ישבו רבי ישראל עם מחותנו הרה"ק רבי חיים מקוסוב זיע"א בסעודה שערכו לכבודם. הרבי מקוסוב אכל כדרך כל אדם ואילו הרבי מרוזין כדרכו לא טעם מכל המאכלים אלא משהו בלבד, מפני מה מחותן אין הוא אוכל? שאלו רבי חיים., השיב לו רבי ישראל: לפני שירדנו לעולם הזה, התנינו תנאי עם הגוף שאין אנו יכולים להתחבר עמו, אלא אם כן יהיה נהנה אלא הנאה מעטה בלבד מצורכי הגוף הנחוצים, הגוף הסכים לכך, וכל הזמן הוא מקיים תנאי זה.
מששמע זאת הרבי מקוסוב, הניח מידו את הכף, הרחיק את הצלחת מעמו והפסיק לאכול. שאול הרבי מרוזין: מפני מה אין הוא אוכל? האם גם גופו נטל על עצמו תנאי דומה? לא, השיב רבי חיים בחיוך, עם הגוף שלנו לא התנינו כל תנאי, ולכן אנו נוהגים להאכילו לפי צרכו. אבל עכשיו נתיישב לי דבר, שעד היום היה לי קשה, כידוע בליל שבת קודש, שיהודי חוזר מבית הכנסת, שני מלאכים מלווים אותו, והוא מקבל את פניהם ב"שלום עליכם מלאכי השרת", בזמירות, בתהילות ובתשבחות, אבל מיד פוטר אותם וקורא: "צאתכם לשלום מלאכי השלום". והדבר מוקשה: מפני מה הוא משלח אותם מהר כל כך, למה הוא לא מניח להם לשבת וליהנות עמו בשעת הסעודה? אלא התירוץ הוא: אין אדם יכול לאכול בשעה שמלאכים יושבים לצידו, שאין דבר אוכל בא אל פיהם.
ורדפו מכם חמשה מאה, ומאה מכם רבבה ירדופו. (כו ח)
שואל רש"י הרי לפי החשבון של חמשה על מאה (כפול 20), היה צריך להיות מאה על אלפיים, ולא על רבבה, אלא שאין דומה אם מועטים עושים את המצווה לרבים העושים, וכוח הרבים גדול בהרבה. וכן אמר הרב לתלמידיו, שאם כל התלמידים לומדים יחד, אז כוחם רב ביותר.
ואם לא תשמעו לי (ט' - י"ד) (סיפורי צדיקים עלון 153)
מסופר על הרה"ק רבי שניאור זלמן "בעל התניא" זיע"א שהיה נוהג לקרוא בתורה בכל שבת ומועד. פעם צריך היה לנסוע אל מחוץ לעיר סמוך לשבת פרשת בחוקותי, כשהגיע מועד הקריאה בתורה באותה שבת, עלה אחד החסידים על בימת בית הכנסת וקרא את הפרשה , וכשסיים לקרוא את פסוקי התוכחה בפרשה, נראה בנו של הרבי הרה"ק רבי דוב בער אדמו"ר האמצעי זיע"א כשהוא נתון במצב של עילפון. מיד התיזו המתפללים מים קרים על פניו והשיבו את רוחו, אחר כך אמר: הייתה זאת הפעם הראשונה ששמעתי בשעת הקריאה בתורה קללות נמרצות בפרשת התוכחה, כשאבא הקדוש קורא בתורה בכל שנה, שומעים רק ברכות בפרשה זו.
"ואולך אתכם קוממיות" (כו, יג( . )חתם סופר יו"ד סי' של"ב(
פירש"י: "בקומה זקופה". בסוף כתובות (קיא) מבואר שהצדיקים שבחוץ לארץ שמתו ונקברו שם, בשעת תחיית המתים תיעשינה להם מחילות )מערות) מתחת לקרקע ויתגלגלו משם לארץ ישראל. ויש לפרש שזהו שאנחנו מתפללים בתפילה בכל יום: "ותוליכנו קוממיות לארצנו", שלא נזדקק לבוא לארץ ע"י גלגול מחילות מתחת לאדמה, אלא "קוממיות", בקומה זקופה, עוד בחיים נזכה לעלות לארץ ישראל ליהנות מזיו קדושתה.
"ואם בחקתי תמאסו" (כו, טו) ("ליקוטי אמרי אבות")
מואס באחרים העושים שונא את החכמים (רש"י)
כדי להמחיש עד כמה חמור עונשו של המזלזל בכבוד תלמידי חכמים, מובא סיפור נורא שאלמלא הודפס על ספר בידי אחד מגדולי העיר בגדד, אי אפשר היה להאמין שהדברים התרחשו במציאות.
בספר "ליקוטי אמרי אבות" על מסכת אבות, מספר המחבר שהיה מגדולי בגדד, בשם ספר מעשי חייא: מעשה שהיה באברך אחד, בנו של גביר מופלג וגם חתנו של עשיר גדול, והיה האברך ההוא עשיר בעצמו, והקדיש כל עתותיו רק לתורה, וכעץ שתול על פלגי החכמה והתבונה היה יושב בתמידות בהתבודדות בחדר סגור ומסוגר במשך כל שעות היום ולא יצא מדלתי ביתו החוצה.
יום אחד ביקר הקיסר בעיר קראקא ותהום כל העיר לקראתו והכל רצו אל רחובה של עיר לראות את המלך ולברך את הברכה הראויה. האברך ההוא לא רצה לבטל תורתו ולילך החוצה, ורק כאשר רכב המלך ברחוב היער הציץ מחרכי חלון חדרו החוצה, כדי לברך 'אשר חלק מכבודו לבשר ודם'. והנה באותו רגע ממש נפלה פתאום אבן אחת מכיוון ביתו של האברך על סוסו של המלך. הדבר עורר סערה עצומה. הכול חפצו לדעת מי העז לפגוע בחיי הקיסר? מי ההין לעשות זאת? השוטרים עטו על הבית ולא מצאו בו רק אדם אחד, והוא האברך שישב ולמד כל היום.
כמובן שהאברך טען שידו לא הייתה במעל, אבל המלך בהיותו בטוח שהוא הוא החוטא, לא התחשב בטענותיו וגזר עליו עונש מוות.
כל יהודי העיר לא נתנו שינה לעיניהם כי הכירוהו מקרוב וידעו בו שהוא צדיק תמים, ומה לו ולפשעים כאלה, שיגרו מכתבים לכל שרי המלוכה, ביקשו והתחננו על נפש האברך, עד שהחליט המלך לשאול את פי רב העיר, ואם ילמד עליו זכות, ישאירוהו בחיים. להפתעת הכל, שתק רב העיר ולא דיבר מילה לזכותו, ויהי לפלא אדיר וכל מי שראה השתומם ונחרד, והאברך הוצא להורג.
והנה, לאחר ביצוע פסק הדין, ביקש רב העיר להביא את ההרוג אל בית הכנסת וכאשר עמדו נושאי המיטה ליד בית הכנסת, ניגש הרב אל המת ויען בו: מצווה אני עליך בגזירת התורה קום ועמוד וייוודע לעם סיבת מיתתך, למען לא ירננו כל העם, ותשתיק מעלי את תלונות בני ישראל. ולתדהמת הכל, קם וישב המת במיטתו לעיני כל הרואים, ואמר: אנכי נשמת פלוני שזרק את האבן הראשונה על ירמיהו הנביא, ולכן שולחתי לעולם השפל הזה כבר עשר פעמים כדי לתקן את אשר עוותתי, ובגלגול זה תיקנו הכול ונשארה נשמתי זכה ונקייה, לכן צפה זאת הרב ברוח הקודש, ולא לימד עלי זכות למען הביאנו אל מקומי בשלום. כל זאת דיבר הנפטר, ומאז חדלו מלהתרעם על הרב, וידעו שרוח הקודש דיברה מתוך גרונו.
מוסר ההשכל מהמעשה הנורא הוא, עד כמה חמור עונשם של הפוגעים בתלמידי חכמים, ובוודאי שאין הבדל בין זורק אבן לבין משליך חצים בלשונו ומדבר סרה בתלמיד חכם. (טובך יביעו).
ואמר מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל (קובץ תשובות ח"ג) כידוע בזמן האחרון מתפשטת המחלה שאין לה תרופה.. ("הסרטן") ומה הפלא, הרי זו מדה כנגד מדה. כדברי הגמרא במסכת שבת (קיט ע"ב) כל המבזה תלמיד חכם אין לו רפואה למכתו. ולא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים. ולדאבוננו רואים שיש הרבה מאוד חולים שאינם מתרפאים, אלא מגיעים עד שערי מוות... ומתפלאים על מה עשה ה' ככה, אך בדברי חז"ל נמצאת התשובה, כי אם חז"ל אומרים אין רפואה למכתו, הרי זה כפשוטו אין רפואה למכתו! לא יועילו לא רופאים ולא רפואות!
ונסתם ואין רודף אתכם (כו,יז)
נצחונו של הרמב"ם
ישנו סיפור מתוחכם, העובר במסורת מדור דור. סיפור אודות חכמתו של רבנו ומאורינו הרמב"ם זצ"ל. ויש לו השלכה על פרשתנו, ואולי גם עלינו... הרמב"ם היה, כידוע, רופאו של מלך מצרים. התקנאו בו שרי המלך, והסיתוהו שידיח את הרמב"ם וימנה תחתיו רופא מוסלמי, ושמו כמון. הבטיחו, שמומחיותו אינה נופלת ממקצועיותו של הרמב"ם. נענה להם המלך. קרא לשני הרופאים, והציב בפניהם אתגר. כל אחד מהם ינסה להרעיל את רעהו, ומי שיוותר בחיים יהיה רופא המלך. על שניהם להתייצב בפני המלך, כל אחד מהם יבלע את הסם שרעהו ייתן לו, ומותר לו לבלוע לאחר מכן סם שיבטלו וינטרלו. האמת הייתה ששניהם היו רופאים מומחים וידועי שם, שניהם בקיאים בכל התרופות והרעלים, ויודעים כיצד להתמודד עימם ולנטרל את השפעתם. הרופא הנוכרי הלך לביתו ובילה שבוע שלם לרקיחת רעל חזק ומהיר השפעה, סם מוות נורא. ואילו הרמב"ם שם את מבטחו בה' והחליט להיות נאמן לייעודו, לרפא בני אדם ממחלתם, ולא להשתמש בידיעותיו לשם רצח וכליה.
היום הקובע הגיע. שני הרופאים התייצבו לפני המלך ובידם סממניהם. כמון, הרופא הנוכרי, הושיט לרמב"ם את הסם הנורא שהכין. הרמב"ם בלעו – ומיד נטל את התרופה שהכין וביטל את השפעת הרעל. הוא נותר בחיים. עתה הושיט הרמב"ם לכמון דבר מאכל. בלעו כמון, ומיד לאחריו נטל סם נגד רעלים. אבל הפלא ופלא, הוא לא חש בצמרמורות ובחולשה שהרעל היה צריך לגרום לו, לא חש במאומה. כאילו לא בלע כל רעל – כפי שאמנם היה...
ואז ניעור בו חשש עמום, שהפך לחשד נורא: אולי הרמב"ם, ברוב חכמתו, נתן לו סם שפעולתו איטית, והוא ישפיע רק לאחר שהחומרים המנטרלים יפסיקו להשפיע? ואולי הרמב"ם נתן לו סם שיתחיל להשפיע רק כאשר יאכל מאכל נוסף. למשל, בשר? הוא פסק מלאכול בשר. ואולי פולין? פסק מלאכול פולין. ואולי חיטה? פסק מלאכול מוצרי מאפה. ברוב פחדו, לא שתה אלא חלב פרה שנחלב מול עיניו.
כעבור שבוע פגשו הרמב"ם, חיוור ורזה, ושאלו ברוב חכמתו: "אמור נא לי, כשאתה שותה חלב פרה – כיצד אתה מרגיש?" שמע זאת כמון, החוויר כסיד, קיבל התקף לב, ומת אחוז שבץ מרוב פחד... אמר המלך: "עתה ידעתי שאתה הרופא הגדול מכולם! למצוא רעל, שמשפיע רק לאחר שבוע ימים!" ענה הרמב"ם: "אדוני המלך, לא הרגתי אדם בימי חיי! הוא לא מת על ידי. הוא מת על ידי עצמו, מכוח דמיונו"...
למעשה, זוהי אחת הקללות האיומות שבתוכחה, בפרשתנו: "ונסתם, ואין רודף אתכם", "ורדף אותם קול עלה נידף ונסו מנוסת חרב ונפלו ואין רודף". אם לא פחדו אלא מקול עלה נידף, פחד שווא, ומפניו נסו כמפני חרב, ממה נפלו? מהפחד...
כאשר נתבונן ונפקח עיניים, נתמה ונשתומם כמה עמוק חדרה קללה זו לאורח החיים המודרני, לאורח חיינו. אנשים רצים, חופזים, בורחים. אין להם פנאי לעצמם, למשפחתם, לשעה של מרגוע, לנחת ומנוחה. אין להם פנאי לאכול במנוחה, ולהתפלל ביישוב הדעת. לשמוע שיעור תורני, לעיין בספר. הכל נעשה במרוצה, בחפזה, בלהיטות, בעצבנות. מה יש, מה קרה, מי רודף אחריכם, מי נוגש בכם?! הבה נשתחרר מן הקללה הזו, נתחום לה גבולות. נתלוש לעצמנו שעה ביום. שעה ללימוד תורה, שעה למשפחה, שעה של רגיעה!.
ושברתי את גאון עוזכם ונתתי שאת שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשת.(כו יט) (שיחות רבינו)
פעם אחת דיבר רבינו הק' זיע"א עם הרב מלאנדסבערג ז"ל אודות מצב הדור, שאין לנו לא מנהלים ולא רבנים ולא גדולים וגאונים. ואמר לו באמצע הדיבור דאס ערשטע מאל שטייט אין די תורה (הפעם הראשונה שכתוב בתורה) גדול עונו מנשוא, דאס הייסט א גדול (זה נקרא גדול), און דאס ערשטע מאל שטייט אין די תורה (והפעם הראשונה שכתוב בתורה) ושברתי את גאון עוזכם דאס הייסט א גאון (זה נקרא גאון). און דאס ערשטע מאל טרעפט מען אין די תורה ביי עשו אז ער הייסט א רב ער האט געזאגט (והפעם הראשונה שכתוב בתורה אצל עשו שהוא נקרא רב) יש לי רב.
ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עימי בקרי" (כו,כז) (הרב הומינר שליט"א)
התוכחה הנוראה אינה נוחתת בבת אחת, אינה מטביעה בשטף צרות. היא באה גלים גלים. בא הגל הראשון, חלילה, "ואם עד אלה לא תשמעו לי, ויספתי ליסרה אתכם". בא הגל השני, "ואם תלכו עימי קרי" ותרגומו: לשון קושי, שמקשים לבם להימנע מהתקרב אלי, "ולא תאבו שמוע לי, ויספתי עליכם מכה". בא הגל השלישי, "ואם באלה לא תווסרו לי והלכתם עימי קרי", ובא הגל הרביעי. "ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עימי בקרי" – האין לדבר סוף? לכמה נצרכים, כדי לפצח את אוטם הלב!
נספר סיפור, ממקור נאמן:
סח הרב הומינר שליט"א מבני ברק, בשם בנו של הרבי מזוטשקא שליט"א.
פעם פגש בנו של הרבי בחילוני קשיש, נכה. משותק בפלג גופו התחתון, מתנהל על כיסא גלגלים. בראותו את בן הרבי, נזכר בשורשיו: אל תראה אותי כך, אני יודע יהדות מהי. וסיפר את סיפורו.
בבית חרדי גדל, ונסחף באווירת התקופה. כשראה אביו שהוא עומד לאבדו, ביקשו בקשה אחת: "בוא איתי אל הרבי מבלז". למרות שנחרצת הייתה דעתו לשנות אורחותיו, לא יכול היה לסרב. עמדו בתור, שהתקדם לאיטו. לפניהם קרטע נכה על קביים. בהגיעו אל הרבי נשבר קולו מבכי. ברכו הרבי, ולנגד עיניהם ארע הנס: הנכה הזדקף, שמט את קביו, הניחם ליד הקיר ויצא קוממיות על רגליו!
הגיע תורם. הרבי לא נזקק להסברים. מבט אחד הבהיר לו את המצב. "אני מבקש ממך דבר אחד", אמר, "שתשמור שבת". דבר אחד, לכך הסכים. "אבל", הוסיף הרבי. "דע לך, שאם לא תשמור את השבת, הקביים האלו מחכות לך!" האיום היה מיותר. הוא הבטיח, והתכונן לקיים. ואכן, פרק עול מצוות והסתאב בכל העבירות, פרט לאחת: שבת שמר. בסערת מלחמת העולם שפרצה, בערבות סיביר אליהן הוגלה, וכשעלה לארץ הקודש, הקים משפחה וחינכה על אדני החילוניות, אך כשלעצמו שמר שבת. לא פסח ולא כיפור, שבת.
מלחמת ששת הימים פרצה, חבלי ארץ שוחררו, החלה נהירה לסיני. הבנים באו ובישרו: "יש הרשמה לטיול מאורגן בן עשרה ימים!" והוא: "שבת!" – סעו אתם, אני נשאר. אמרו: "אבא, באמת! לא כשרות, לא חג ולא מועד. שבת? כולם נוסעים, ואתה תישאר בבית?!" ובאמת, מה יכול היה לומר? אישר את הצטרפותו. טיילו במרחבי סיני, ועשו שבתם חול. מעד ונפל מצוק, ונקע את חוט השדרה. שותק ממותניו ולמטה, בשבת הראשונה שחילל. כיצד אמר לו הרבי: "אם לא תשמור את השבת, הקביים מחכות לך!" מאותה שבת, רתוק הוא לכיסא הגלגלים. "אז אתה לא צריך לספר לי מהי יהדות, ומי הוא הרבי מבלז", אמר... ובנו של הרבי הביט בקרחתו של המספר גלוי הראש: "ואתה עדיין חילוני?!"... מהיכן שאב הרבי את כוחו, הלא ממצוותיו ותורתו, קדושתו ופרישותו, מכוח בוראו! ומה כוחה של השבת, הלא מהמצווה עליה! חווית אמונה, חווית תוכחה, ונותרת בחילוניותך? "הלב טרף", הייתה התשובה. כנה כל כך. הלב אטום, נוקשה... ומה, כסבור הוא שיעזבוהו? "ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עימי בקרי", קשיות הלב, "והלכתי עימכם בחכמת קרי". אין אגוז שאינו בר פיצוח, השאלה כמה כוח יאלצו להפעיל עליו!
לבנו הוא כדלת נעולה, והמפתח בפנים. אם יבקשו לפרצה מבחוץ, יטיחו בה בעיטות, יפעילו כוח, וישברו לבסוף. אבל אפשר לחסוך כל זאת, אם יסובבו מבפנים את המפתח...
"טובה מרדות אחת (מחשבת מוסר) בלבו של אדם, ממאה מלקויות". נסובב את המפתח, ונפתח לבנו אל האור!.
"ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו" )כו, כט(
מסופר על אדם אחד שביקר פעם אצל אדמו"ר מפורסם, ושאל אותו בקשר לדברי הזוהר שכתוב שלעתיד לבוא יתהפכו כל התוכחות והקללות לברכות, כיצד ייתכן למשל שקללה של "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו" תתהפך לברכה? והרי אין לך קללה גדולה מזו ? אמר לו האדמו"ר: יש לך בנים? השיב האיש בשפה רפה ובכובד ראש: אמנם יש לי בנים, אבל לצערי אינם שומרי תורה ומצוות, ואפילו כשרות אינם שומרים, ולכן נמנע אני מלאכול בביתם. זוהי כוונת הזוהר - נענה לו הרבי - לעתיד לבוא בניך יחזרו בתשובה, ותהיה רשאי לאכול אצלם בשר ושאר מיני מאכלים שיגישו לפניך, וזהו שכתוב: "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו".
לחיות כאן ולפזול לשם (מעין השבוע)
''ואתכם אזרה בגוים'' בפרשת בחוקותי מבטחות הברחות אם נשמור את המצוות – והפכן חלילה, אם נעבר עברות. והמתבונן יראה, שהתוכחה נחלקה לשנים. בתחילה יבואו, חלילה, צרות רבות ורעות – בארץ עצמה, דבר וחרב ורעב ויגון, רחמנא ליצלן, בצרת ומגפות. אך אם לא יועילו האיתותים, יבוא השלב השני: ''ואתכם אזרה בגויים... ואתם בארץ איביכם... והנשארים בכם ימקו בעונם בארצות איביכם''. חלילה.
ונשאלת השאלה: מדוע? הן כל הענשים יכולים לבוא גם בארץ, ירחם השם, ומדוע להגלות לארצות נכר?
על שאלה זו ענה המגיד מדובנ''א זצ''ל במשל, והוא נוקב כל כך, וקולע כל כך למצב מכר עד מאד...
מעשה בעשיר שהצטיין במצות הכנסת אורחים, אך בהיותו ''משכיל אל דל'', ידע שאין טעמם של האנשים זהה. העניים סועדים בבלמס, בהרבה לחם ותבשיל מהביל. תן להם צנון ובצל ודג מלוח, ולא יהיו מאשרים מהם. נימוסי שלחן הם לטרך עליהם. העשירים, שנקלעו לעיר לרגל עסקיהם ומבקשים לסעד לבם, רגילים במאכלים מעדנים יותר, ומדקדקים בנימוסיהם. רגילים הם למערכת צלחות ומבחר סכינים ומזלגות, ואוכלים באיפוק ובעידון. נחרדים הם מארח אכילתם ההמוני של העניים, מהושטת הידיים ולקוק האצבעות, מהבליסה הקולנית ומצמוץ השפתיים. והעניים, מצדם, מביטים על ריסון הליכותיהם של העשירים בפליאה, והשימוש במזלג נראה בעיניהם כאדם בריא המקרטע על קבים!
הואיל וכך, חלק העשיר את שלחנו: האורחים האמידים הזמנו לראש השולחן, בסמוך אליו, שם ערכו את הצלחות כיאות, מקפות מפיות, סכינים ומזלגות, והגישו מעדנים מעדנים במנות מקשטות, והאביונים ישבו בסוף השולחן, שם הניחו לפניהם קדרות וכפות, ככרות לחם וסירים מהבילים. קרעו העניים נתחים מן הלחם וטבלו בנזיד, ואכלו כהרגלם וכדי שבעם.
פעם ישב העשיר בראש השולחן, כהרגלו, ואורחים רבים הסבו לשלחן הארך. נכנס לחדר אורח תוהה, לבוש בגדים נאים ואומר כבוד. האיר לו בעל הבית פניו, והזמינו לטל ידיים ולשבת לצדו. נפעם האורח מן הכבוד, ברך וטעם, וראה כיצד מגישים צלחות זעירות של מבחר סלטים – ושם, בקצה האחר של השולחן, עורמים ככרות לחם, הררי ירקות וקדרות מהבילות, והמסובין שם פושטים ידיהם וגורפים לפנכותיהם. מיד גהר אף הוא על פני השולחן והושיט יד ארכה, לתפוס צנון ובצל מלא חופניו, ומלא מהם פיו.
אמר לו בעל הבית: ''התכבד נא, אדוני, ושב בקצה השני של השולחן!''
נדהם האורח, כמעט השתנק מהאוכל שבפיו. בלע, ושאל בקול נפגע: הזוהי הכנסת האורחים המפרסמת שלכם? האם כך רגילים אתם לפגע בכבודו של אורח – לדחות אותו ממקומו, ולהגלותו לסוף השולחן?!''
''אל נא באפך'', הרגיעו המארח הנדיב, ''אין אצלי 'סוף שלחן'. יש אצלנו שני חלקים לשלחן, וכסבור הייתי שאתה משתייך לחלק המעדן יותר. וכשראיתי שאין הדבר כן, ואתה מואס במעדנים המעדנים המגשים כאן וחושק במאכלים הגסים אשר שם, אמרתי בלבי: למה זה תטרח, ומדוע תתאמץ? מוטב שתעבור לשבת שם, ותאכל בנוחות כאות נפשך מהמאכלים האהובים עליך, שיהיו תחת ידך!''
עד כאן המשל, והנמשל פשוט אף מובן: ארץ ישראל, ארץ הקדש היא. ''אויר נשמות אויר ארצך'' קרא עליה רבי יהודה הלוי זצ''ל. אין תורה כתורת ישראל, ואוירה מחכים. אין הנבואה שורה אלא בה, והיא הנחלה המתאימה לעם ישראל, שנאמר: ''חבלים (חבלי ארץ ישראל) נפלו לי בנעמים, אף נחלת (הארץ) שפרה עלי''.
כל זה טוב ויפה – אך מתי? כאשר באים אמנן לארץ הקדש לנצל את סגלת קדושתה, להרבות בה תורה, ולקים בה מצוות. לחיות בה חיים יהודיים שרשיים בדרך האבות והמורשת הנפלאה המסורה לנו מדור דור.
אבל כאשר חיים בארץ ישראל ולוטשים עין לתרבות העמים הקלוקלת, הרדודה, הריקנית – כאשר חיים כאן ולוטשים עין למשחקי ספורט שם, חיים כאן ומטים אזן למקצבי השירה שם, חיים כאן ומחקים את הלבוש שם, ומייבאים את כל מפגעי החברה שמעבר לים – אזי ''למה זה אנכי'', מה לכם כאן?!
אולם עבורנו, זו ארץ הקדש.
וכשלו איש באחיו (כו, לז(.
מסופר על רב אחד, שעשה דרכו בעגלה מהעיר הגדולה לכפר, שם היה אמור להיות חתונה. לפתע, נבהלו הסוסים מחמת כלב והחלו לדהור. ומתוך שהעגלון – יהודי כפרי מגושם – לא ידע לשלוט בסוסים, התהפכה המרכבה. הרב נפל לתעלה ונפצע בפניו וברגליו. פנה הכפרי אל הרב בנימת תוכחה : "קרוב לוודאי, שכבוד הרב לא אמר תפילת הדרך בכוונה גדולה כדבעי למהוי ולכן קרה לנו מה שקרה". החזיר לו הרב: "ומה אתה חושב, שכל התפילות מתקבלות? הלא אתה מתפלל בכל יום תפלת "אתה חונן לאדם דעת" בכוונה גדולה כדבעי למהוי, ובכל זאת תפילתך אינה מתקבלת...
במשפטי מאסו ואת חקותי געלה נפשם (כו, מג(. . (עולמו של אבא )עמ' שנ(
סיפר הרה"ק רבי אברהם יהושע פריינד מנאסווד זצ"ל: פעם, זימן הגה"ק הדברי חיים מצאנז זצ"ל את אחד מנכדיו, תינוק קטן ושאלו: "הגד לי את האמת האם אתה אוהב את הרבי שלך ואת החומש?". אמר לו הילד: "כמובן שאני אוהב מאוד את המלמד שלי וגם את החומש", זעם עליו ה"דברי חיים" ואמר: או טיפש או שקרן אתה ואף פעם לא תהיה למדן, צא החוצה!". זימן לחדרו נכד אחר ושאלו אותו השאלה. הילד היה פיקח והשיב: "סבא, האם לא תתרגז עלי אם אגיד לך את האמת: אני שונא בתכלית השנאה את המלמד שיורד לחיי ולא נותן לי לשחק ואני מאחל לו שילך למיתה, והחומש עם האותיות הקטנות של רש"י ישרף"... נתן לו ה"דברי חיים" מטבע של כסף ואמר: "תלמיד חכם גדול יהיה ממך"...
והצדיק מצאנז הסביר את דבריו לחסידיו: "בדרך כלל ' מבית הספר תינוק בורח' אם הוא חכם, אבל אם הוא חכם – יישאר חכם ויבוא הזמן, במוקדם או במאוחר, שיגיע לידי המסקנה, כי המלמד והחומש והרש"י אינם השונאים שלו,להיפך, והוא יתייחס אליהם באהבה רבה וילמד תורה ויהיה למדן. מכיוון שכל תכונות האדם משתנות במשך החיים, אבל החכמה והטיפשות מלוות אותו משחר ילדות עד לזקנה מופלגת. משל למה תכונותיו של אדם דומות? לגלגל שבמרכזו נמצאת החכמה, מידות אחרות שיש לו, הן רק חישורים של המרכז . ולכן יהודי שהוא חכם: הוא למדן-חכם, נגן-חכם, ספרא רבא-חכם, עסקן ציבורי- חכם וכיוצא בזה. אבל מי שהוא טיפש, הוא למדן-טיפש, נגן-טיפש, חזן-טיפש,ספרא רבא-טיפש, עסקן ציבורי-טיפש וכיוצא בזה
ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש. לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בטוב (כז,ט-י)
חליפין פרושו להחליף דבר רע בדבר שהוא טוב יותר.
והראיה: על יוסף הצדיק, כשיצא מן הכלא, נאמר: "ויחלף שמלתיו" (בראשית מא, יד). הוא יצא משם עם בגדים קרועים והחליפם לבגדים טובים יותר. ועוד, נאמר: "וקוי ה' יחליפו כח" (ישעיה מ, לא), כלומר, כרגע אין להם כח, אך יחליפו כח ויקבלו כח חדש ומחוזק יותר טוב.
תמורה, לעומת זאת, פרושה להחליף דבר בדבר שהוא פחות טוב. לכן מי שממיר דתו נקרא מומר, כי היה לו דבר טוב, היה יהודי, בן של בורא העולם, והמיר זאת בדבר רע – בעבודת אלילים.
לפי זה, "לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בטוב" הכוונה: "יחליפנו" – "רע בטוב", ו"ימיר" – "טוב ברע".
לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש (כז,לג) ("אדרת אליהו")
שלש כתות עומדות ליום הדין: בינוניים, רשעים גמורים וצדיקים גמורים.
אומר ה"אדרת אליהו" בדרך צחות: לבינונים מורה התורה "לא יבקר בין טוב לרע" – אל תהיה לי 'בינוני', המקפץ בין טוב לרע! וכלשכן "לא ימירנו" –שלא ימיר את היצר הטוב ביצר הרע. "ואם המר", אם חטא והפך לרשע, מה יעשה? מורה לו התורה: "ימירנו" – חזור מיד ליצר הטוב, עשה תשובה אמתית! ואז, לאחר שישוב באמת ובתמים – "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש". שני רמזים בכפל המלים "והיה הוא ותמורתו..." שבפסוק: לא זו בלבד שאותו בעל תשובה נחשב צדיק גמור, אלא שעברות נעשות לו כזכויות. ועוד: מעתה – אומרת לו התורה – תעבד את ה' עם שני היצרים. היצר הרע ישועבד לעבודת ה' יחד עם היצר הטוב.
ל''ג בעומר (הרה"ק ר' משה'לע ראזוועדאווער זי"ע)
הרה"ק ר' משה'לע ראזוועדאווער זי"ע היה אומר שאם העולם היו יודעים שאפשר לפעול אצלי כל מיני ישועות והשפעות בל''ג בעומר כמו ביום הכיפורים, הרי שהיו נוסעי אלי בעיקר לל''ג בעומר .
אכן כל שנה ושנה ערך את שלחנו הטהור ביום זה והשתתפו בו הרבה מאוד חסידים ואנשי מעשה, והיו גם כמה וכמה אדמורי"ם אשר באו אליו להשתתף¬ בשלחנו הטהור אשר ערך ביום ל"ג בעומר.
אגב מעניין נסיעה לרבי, סיפר הגה"צ ר' שלמה זלמן פריעדמאן זצ''ל אב"ד טענקא מאמעריקא אשר פעם אחת נסע לגראסווארדיין להסתופף¬ אצל האדמו"ר ה"אהבת ישראל" מוויזניץ זי"ע ליום השבת . ביום ראשון כשחזר לעירו טענקא, פגש בו הראש הקהל של הביהמ"ד אשר היה יהודי ירא שמים אך אדם פשוט מאוד, והוא חשב לעצמו שאם נוסעים לרבי הרי שבודאי הולכים ללמוד שם תורה, לכן התפלא לראותו שב לעירו ביום ראשון מיד אחר השבת ושאל אותו כמה כבר אפשר להספיק ללמוד בשבת אחת אשר יהיה כדאי כל הנסיעה .
ענה לו הטענקער רב "לא נסעתי לגראסווארדיין כדי ללמוד אלא כדי להסתכל בקלסתר פניו הקדושות של ה'אהבת ישראל ." כששמע הראש הקהל שיש עניין בראיית פניו של הרבי בלבד, החליט גם הוא לנסוע להאדמו"ר א¬ף שלא היה חסיד, כשחזר לביתו אמר להם למשפחתו "א חסיד בין איך נישט געווארן, אבער נישט דער מענטש וואס איז געפארן איז דער וואס איז צוריקגעקומען'' (חסיד לא נהייתי, אבל לא האיש שנסע הוא האדם שחזר).
"אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" (כז, לד) (בינת המידות)
התורה היא סדר האדם, והתורה היא סדר העולם, לפיכך התורה היא סדר הכל (נתיבות עולם - נתיב התורה פ"א)
ביאור לדברי המהר"ל כתב הגאון רבי יעקב מרדכי גרינוולד שליט"א: התורה סדר האדם, איך צריך האדם להתנהג בחייו, מה לעשות בזמן ובמקום, בכל רגע ורגע של חייו. והתורה היא סדר העולם, כי הקב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, הקב"ה סידר את העולם על פי התורה לכן התורה היא סדר הכל. ובאמת מי שהיה זוכה לכך היה רואה הכל בתורה.
למשל ידוע היום עניין הקודים בתורה, אמר הגרי"מ. אני זכיתי לשמש את רבי מיכאל דוד וייסמנדל זצ"ל, שהיה אבי הקודים. לא היה לו מחשב בזמנו, הכל היה במוחו, מוח של עילוי גדול, היו לו ספרים שהיה סופר כל פרשה ופרשה בתורה.
הייתי אצלו פעם בסביבות הפורים, והוא שאל אותי, "כבר ספרת כמה אותיות יש במגילה", אמרתי לו שאינני יודע, והוא אמר, אני יודע. אני חושב שאמר בערך שתים עשרה אלף. שאלתי, מה אפשר לעשות עם מספר זה, ואמר לי להביא חומש. הבאתי חומש ופתחתי אותו, ואמר לי תמנה מאות א' הראשון בתורה כמניין אותיות המגילה, תגיע לאות ס', מאות זו תמנה שוב כמניין אותיות המגילה, תגיע לאות ת', ומשם תשוב ותמנה כמניין אותיות המגילה, ותגיע לאות ר'. שזהו השם אסתר, זהו דבר נפלא. אמרתי לו בבת צחוק, ומה יעשה מרדכי, תהיה לו עגמת נפש, והוא השיב ואמר אינני יודע, אבל תבוא בשנה הבאה.
הגעתי אליו בשנה הבאה, ושאלתי ומה עם מרדכי, ואמר לי, מצאתי רמז גם למרדכי, אמרו חז"ל מרדכי מן התורה מנין, דכתיב "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות" וגו', ומתרגמינן "מירא דכיא", זהו המקום שבו מרומז מרדכי בתורה. ואמר לי, תמנה מהאות מ' של מר דרור כמניין אותיות המגילה, תגיע לאות ר', תמנה שוב תגיע לאות ד', תמנה שוב תגיע לאות כ', ושוב תמנה ותגיע לאות י', הרי לך מרדכי מן התורה!.
והוא מספר: לפני שנים רבות התארחה בביתנו אישה מאוד חכמה ומכובדת, היא שהתה בסמינר שבו מבארים את עיקרי היהדות, והיא התווכחה עם כל הרבנים, והיה קשה אתה. כשהגיעה שבת לא היה לה מקום לאכול, והזמינו אותה אלי, לאחר הסעודה בקשה קצת לדבר, ושאלה את השאלות שהיו לה, ואמרה שאינה מאמינה בתורה מן השמים, שזהו משוג שאי אפשר להשיג. סיפרתי לה את עניין הפורים ואת רמז "מרדכי ואסתר". היא הקשיבה לדברים ואח"כ קמה מהשולחן והלכה לחדר שלה, וישבה שם על המחשב כמה שעות.
בשבת בבוקר ראינו אותה יוצאת מחדרה עייפה. והיא אמרה, אני עבדתי על העניין, זה היה תחום העבודה שלה. ולקח לה כמה שעות עד שעלה בידה לברר כמה אחוז של סיכוי יש שיהיה דבר שכזה במקרה, ואמרה שזה בלתי אפשרי.
שנים רבות אחרי כן כשהגעתי לארץ, הייתי בחתונה וכשירדתי מהחופה, שמעתי אישה קוראת בשמי. אמרתי לה "סליחה, אינני מכירך.. ואמרה לי, "אני מרדכי ואסתר, אתה רואה, ברוך ה' אני הולכת בכיסוי ראש, יש לי בעל שלומד בכולל, ויש לנו ילדים שהולכים לישיבה שגם אתה תהיה מרוצה ממנה".
ל''ג בעומר (ספר פאת-הראש)
הפסוק "והתגלח" בפרשת תזריע, הוא פסוק ל"ג, יש אומרים רמז שבל"ג בעומר עושים תגלחת - חלאק'ה, וגם האות ג הוא גדול, רמז על ג' שנים.
ומנוקים מכל עוון (המגיד מדובנא זצ''ל)
מפריע נוסף שיש להסירו על מנת שהלימוד יהיה בקדושה ובטהרה רמוז בפסוק בזכריה (ג, ד): "הסירו הבגדים הצואים מעליו ויאמר אליו ראה העברתי מעליך עווניך והלבש אותך מחלצות".
המגיד מדובנא משל על כך את המשל הבא: כפרי נסע לעיר על מנת לקנות לעצמו חליפה מפוארת אצל
החייט הטוב ביותר במדינה. אותו חייט לא היה זקוק למדוד את הקונה על מנת להתאים לו חליפה, אלא הצליח בעיניו לאמוד את מידותיו מבלי לטעות. כשנכנס לחנות הביט עליו החייט סקר אותו מכף רגלו ועד קדקודו, ופסק: "מידה ארבעים ושתים. בא בערב ואכין לך חליפה מתאימה". המתין הכפרי בהתרגשות רבה לערב, מעולם לא מדד קודם לכן חליפה... סוף סוף הגיעה השעה המיוחדת, והוא נכנס אל החנות, נטל את החליפה מידי החייט ומהר למדוד אותה, אבל עד מהרה התברר לו לאכזבתו הרבה, כי החליפה צרה עליו. "מוזר" - הגיב החייט - "מעולם לא טעיתי, אך הפעם זה קרה... אל דאגה, אביא לך במהירות חליפה אחרת", והוא הושיט לו חליפה מהודרת במידה ארבעים וארבע. מדד הכפרי - והחליפה הייתה עדיין צרה... "קח ארבעים ושש" - מושיט החייט, ועדיין החליפה צר. ארבעים ושמונה? - עדיין צר. חמישים? חמישים ושתים?.. המידות טיפסו אבל כל החליפות היו צרות לגמרי. "תן לי לבדוק את זה" - אומר לבסוף החייט, כשגם חליפה במידה ששים ושמונה הייתה צרה - במידה כזו יכולים שני אנשים להיכנס...
הלך והציץ וגילה כי הכפרי מדד את החליפה על הבגדים הכפריים עשויי השק שלבש קודם לכן... "שוטה שכמוך" - גער בו - "וכי חליפת חתנים לובשים על שק? הורד נא את הבגדים המלוכלכים שעליך בתחילה, ואחר כך תראה כי החליפה הולמת את מידותיך בדיוק!:
"כי לא דבר רק הוא מכם" - התורה מלאה בחכמה ובקדושה, בשלוה ובאושר, ואם היא נראית בעיניכם כ'רק' ואתם אינכם מוצאים בה טעם ואינכם מרגישים את כל מעלותיה, הרי סיבת הדבר היא 'מכם' - אתם 'לובשים' את התורה והתפילה על העבירות המשולות לבגדים צואים, וכשתסירו אותם מעליהם תראו עד כמה התורה מקדשת ומרוממת. כיוצא בכך, אף תפילתו של האדם כשהיא נעשית בקדוש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה