יום שלישי, 12 ביוני 2018

אמרי שפר כ"ט סיון ה'תשע"ח




 אומרים בשם האדמו"ר מסטמאר זצ"ל, שהיה שואל, הרי עם קרח היו גם 250 ראשי סנהדרין, ויש אומרים שהיה ביניהם גם נחשון בן עמינדב, אז לא פלא שהיו יכולים לטעות, אחרי שהיו ביניהם אנשים גדולים וצדיקים. ומתרץ, שהרי דתן ואבירם, כולם ידעו שרשעים הם, ואם הם בצד זה, היו כולם צריכים לדעת שצד זה איננו טוב ונכון. 

     אצל העולם אמונה הוא דבר קטן, ואצלי אמונה הוא דבר גדול מאד. ועיקר האמונה היא בלי שום חכמות וחקירות כלל" (שיחות הר"ן ל"ג(.
     בתרומה, חיטה אחת פוטרת את כל הכרי, אבל חכמים נתנו שיעור, עין יפה - אחד מארבעים, עין בינונית - אחד מחמישים, עין רעה - אחד משישים. ובהפרשת חלה, אם הוא נחתום, אחד מארבעים ושמונה, ואם הוא אופה לביתו, אחד מעשרים וארבעה. ובזמנינו, שכולם טמאים ושורפים את החלה, כתוב ברמ"א-ביו"ד הלכות חלה: המנהג להוריד כזית, ולשורפם.
הפרשת חלה מסוגלת לחיזוק האמונה בקב"ה. רמז לכך: אם נפריש 'חלה' שהיא בגימטרייה 43 מן ה'עיסה' בגימטרייה 145 נקבל 102 שעולה בגימטרייה 'אמונה'. 

הקו המקשר בינו לבין אהרן הכהן (קול ברמה, גליון 336)
     אל חצרו של האדמו"ר הרה"ק רבי מנחם מנדל מליובאוויטש זצוק"ל הגיעו ערב שבת קבוצת בחורים, שברצונם לשהות במחיצת הרבי במשך השבת אותם בחורים לא היו חסידים שומרי תורה ומצוות, אלא בחורים, שלצערנו, מנותקים מכל זיק יהדות, פרט לזה ששמעו מחסידי הרבי על גדלותו ועוצמתו של הרבי, עצותיו המיוחדות וחינו על אחרים, הוא אשר גירה אותם לשהות במחיצת הרבי, ובפרט שידוע כי ביתו של הרבי נחשב כמכניס אורחים ראשון במעלה, הם החליטו לבוא לטעום טעמה של שבת במחיצת הרבי.
     בתום השבת הנפלאה שנהנו מאורו של הרבי, עמדו בתור יחד עם קהל גדול כדי להיכנס "ביחידות" בחדרו של הרבי, דבר שנהג הרבי לעשות לאילו ששהו בביתו בשבת, כמעין ברכת עידוד לקראת השבוע החדש הבא לטובה באותה קבוצה היה יהודי אחד שכפי שנאמר לו ע"י אביו, שאף הוא היה רחוק מתורה ומצוות, כי הם ממשפחת כהנים, ולדאבון לב באותם ימים עמד כהן זה לשאת אישה לא יהודיה בהגיע תורו של אותו בחור כהן להיכנס אל הקודש פנימה, לשוחח עם הרבי ביחידות, הרבי קיבלו בחביבות ובחמימות כדרכו, הורה לו לשבת לידו. שאלתו הראשונה של הרבי היתה לשמו, הבחור ציין את שמו בלבד. ופתאום הרבי הרצין, ושאל אותו: "הרי אתה גם כהןהלה, היה מופתע מאד, וחשב בינו לבין עצמו, הכיצד ידע זאת הרבי, והרי לא אמר לו פרט לשמו הפרטי, ולא רמז לו כלום על היותו כהן? מחוסר ברירה השיב אותו בחור בחיוב, מחמת הבושה. וכאן, הצביע הרבי על ארון הספרים הגדול שבחדרו ואמר: "האם רואה אתה את ארון הספרים הזה? רואה אתה כמה ספרים הוא מכיל? אני למדתי את כל הספרים הללו, ועוד הרבה ספרים, ואף על פי כן, אין בכך כדי לעשותני כהן!!!! ואילו אתה זכית בזכות מיוחדת של כהונה. הכהן ניחן בקדושה טבעית גבוהה ביותר ולכן חל עליו איסורי נישואין יותר מכל אדם מישראל כגון אסור לשאת גרושה, אסור לכהן לשאת אפילו גיורת ואילו אתה, עומד לשאת גויה, איך תוכל לעשות זאת?!" הרי אתה גודע את הענף האדיר אשר מייחס אותך עד לאהרן הכהן נדהם הבחור מדבריו החוצב להבות של הרבי, ובהלם יצא מחדרו כשהוא נסער ונרגש כולו.
     מיד חיפש טלפון ציבורי על מנת להודיע לאותה "ארוסה", (שכמעט הרסה לו את ייחסו), כי הוא מבקש לבטל לאלתר את נישואיו, ומכאן ואילך אינו חפץ בה. הבחורה שכמובן נדהמה מהנחרצות של ה"ארוס", הודיע שמוכנה להקריב את חייה למענו, ומוכנה לעבור לכבודו גיור!!!!! הבחור ששמע את דבריה הודה לה בפה מלא, אך הסביר לה שגם גיורת אסורה לו מאחר והוא כהן. לאחר רגע - ניתק הקו.... ואז הרגיש הבחור את איחוד הקו המיוחד המקשר בינו לבין אהרן הכהן. כעבור זמן מה זכה אותו כהן לשאת את שאהבה נפשו, בת ישראל כשרה, כדת משה וישראל.
החוויה היהודית






אמרי שפר כ"ח סיון ה'תשע"ח




 אדם מקנא במה ששווה לו, אדם שיקר אצלו הממון מקנא הוא בבעלי הממון, כיון שהממון תופס אצלו ערך חשוב. אדם ששואף לכבוד, יקנא באנשים בעלי מעמד שיש להם כבוד גדול, כיון שהכבוד אצלו ערך חשוב. וכן ביתר התאוות והחשקים של ענייני העולם - יקנא האדם באחרים במה שנפשו חושקת.
      "אהבתנו לאומה לא תסמא את עיננו מלבקר את כל מומיה" (הרב אברהם יצחק הכהן קוק) 

      במדרש רבה (קרח יח,ח) מובא: "קרח שפקח היה מה ראה לשטות זה? אלא עינו הטעתו". הרבה קולמוסים נשתברו בפירוש דברי המדרש "עינו הטעתו". פירוש נפלא על כך שמעתי מאת מרן אדמו"ר ממישקולץ שליט"א: דהנה בתרגום אונקלוס על הפסוק "ויקח קרח" פירש: "ואתפלג קרח". ופירשו המפרשים "ואתפלג" –קרח פילג וניתק את עצמו מדרך האבות . וידועים דברי חז"ל מדרש רבה (סח) על הפסוק (תהלים קכא,א): "אשאֵ עיַּני אלֶ ההִרים" –אל תקרא ההרים אלא ההורים. דהיינו האדם צריך להסתכל למעלה אל ההורים – האבות, וללכת בדרכיהם. וזהו הכוונה "עינו הטעתו" – קרח לא קיים את הדרוש "אשא עיני אל ההורים" – להסתכל למעלה לדרך האבות בכדי ללכת בדרכיהם, אלא לקח לו דרך לעצמו, ולכן נכשל אף על פי שפיקח היה ...
     ידוע שכל בן אדם "פקחמבין שיש בכל דבר שתי צדדים, ואדם שמבין זאת הוא פקח, כי צד זה 94  ועוד צד זה עוד פעם 94 וא"כ ביחד זה 188 זה פקח, ואם חברו גם מבין שיש שתי צדדים וא"כ יש לנו ארבע צדדים זה ביחד  376 זהו בגמטריא "שלום", וא"כ לפי זה יש לבאר "קרח שפקח היה" והוא כן הבין שבכל דבר יש שתי צדדים, א"כ מה ראה לחלוק, אבל הוא לקח לצד אחד וא"כ בגלל זה גרם למחלוקת.
החתונה האחרונה (אפריון לשלמה, עלון 250)
     הרבי מויזניץ עמד תחת החופה, ולפני שפנה ללכת, ניגש אל המחותן ואמר לו: ר' חצק'ל, כשאתה מגיע הביתה מהחתונה, תרים לי טלפון...  אמר לו החסיד: רב'ה, יש מצווה-טאנץ, החתונה תיגמר רק באזור 3 בלילה, עד שאני אגיע לירושלים יהיה כבר 4! " כן, כן, אני יודע, כשאתה מגיע הביתה תתקשר אלי..."
     4 לפנות בוקר, ר' חצק'ל מתקשר לרב'ה, השמש מרים את הטלפון, והרב'ה אומר "מודה אני...", ונוטל ידיים שואל האדמו"ר את ר' חצק'ל: היית מרוצה מהחתונה ? "בטח, היה נהדר!".  ממשיך הרב ושואל: נו, ספר לי, איזה מכובדים הגיעו הרב פלוני הגיע? והגביר ההוא הגיע גם הוא ? ר' חצק'ל התחיל להיפתח... " כן, הגיעו כל המחותנים, והיה מעמד מרומם...  ב"ה כמעט כל המוזמנים כיבדו אותנו בשמחתנו...".  ממשיך האדמו"ר ושואל: ואיך היה האוכל? היה משובח ? "או-הו! מעל הציפיות  ...".  והגישו את האוכל בזמן? הוא היה חם כשהגישו אותו? " כן הכל תיקתק כמו שעון!". " ומה עם קינוח?", התעניין הרב ר' חצק'ל מרגיש פתוח ומתחיל לשוחח... 18 דקות שיחה!
     לאחר שהרב סיים את השיחה, שואל אותו השמש: סליחה על החוצפה, אבל ילמדנו רבנו מאי האי?! מה זה היה ?! אמר לו הרב: תראה, ר' חצק'ל התאלמן לפני שנתיים. היום הוא גמר לחתן את עשרת ילדיו. מה עושה זוג שחוזרים מהחתונה האחרונה? יושבים על כוס קפה עם עיניים דומעות, ומחליפים חוויות על המחותנים ועל המנות...  אבל ר' חצק'ל חוזר לארבע קירות לבד! הוא יוכל להירדם?!  אני לא אתן לו! אני אחלוק אתו את החוויות ב-4 בבוקר!
החוויה היהודית




אמרי שפר כ"ז סיון ה'תשע"ח



  אמר בעל חידושי הרי"ם זצ"ל: כל הטעות של קורח הייתה שהוא חשב שאפשר לקחת לבד, "וייקח קרח" - אני לוקח ! והאמת שהאדם צריך בכל עת להכניס אל לבו: "אני לא לוקח לבד". אני סך הכול מקבל. אם משמים נותנים לי, אני לוקח, ואם לא נותנים לי, אני לא לוקח...

     בכוחה של כל אישה לבנות את ביתה בדרך של "חכמת נשים", על-פי חכמת התורה, ולהשפיע גם על סביבתה בכל ענייני הקדושה.
     הבן איש חי אומר: קורח התעשר בגלל הגזלה שגזל את אוצרות פרעה במצרים... אך הוא לא הסתפק בזה וגם חיפש כבוד...  סופו שהודח מהעולם. זה רמוז במילה ג זֵ לָ ה: אותיות לפני גזלה הם כָ בוֹ ד. ואותיות שאחרי גזלה הם מ ו דָ ח שנידחה מן העולם . ועוד אפשר להסביר: כ וֹ בֵ ד = גזלה = חוֹמֵד. למרות שהיה כָ בֵ ד בכסף רצה לחמוֹד עוד...
  חַ לּ ה: מרימים את התינוק הבכוֹר מן הערִיסָה בשבִיל: ח-ימיֹםֹ למילה, ל-ימיםֹ לפדיוןֹ הבֹּן, ה- בןֹ 5 למִקרֹא. 

הכרת הטוב [איש לרעהו שמות תשע"ו[
     בתקופת ימי מלחמת העולם השנייה, זכה רבי נחום זאב דסלר (בנו של רבי א. דסלר זצ"ל) להינצל ברחמי שמים מגיא צלמוות, ולאחר תלאות וטלטולים - להגיע לאמריקה חלפו שנים אחדות, מלחמת העולם שככה, והרב דסלר הגיע לאמריקה להתראות עם בנו אהובו, אחר שנים ארוכות שלא התראה עמו במהלך שיחתם, גולל רבי נחום זאב בפני אביו, את הקורות אותו בתקופת המלחמה, תוך שהוא מציין בפניו את אותם גדולי תורה שעמדו לימינו במשך אותן שנים, ועל כולם הפליג רבי נחום זאב בשבחה של הכנסת האורחים הנפלאה לה זכה במעונו של רבי אליעזר סילבר, רבה של סינסינטי מיד בשמוע הרב דסלר על פעלו של רבי אליעזר סילבר, אמר שברצונו להודות לו רבי נחום זאב הבין, כי בדעתו של אביו להודות לו באמצעות שיחת טלפון, ומיד הוציא מכיסו פנקס כתובות כדי לאתר מספר הטלפון שלו. אך הרב דסלר, אמר כי אין די בהודיה טלפונית, וביקש מבנו להתלוות אליו לנסיעה ברכבת לסינסינטי, עירו של הרב סילבר רבי נחום חשש, שמא הנסיעה הארוכה לסינסינטי, אינה לפי כוחותיו של אביו. לכן הציע לו להודות לרב סילבר באמצעות מכתב או שיחת טלפון. אך הרב דסלר עמד על שלו.
     לאחר נסיעה ארוכה בת תשע שעות, הגיע הרב דסלר בליווי בנו לסינסינטי. הם זירזו צעדיהם לבית הרב סילבר. משם יצאו שלושתם לבית הכנסת בתום התפילה, הזמין הרב סילבר את אורחיו החשובים לביתו לסעוד עמו ארוחת בוקר, כשתוך כדי כך התפתחה ביניהם שיחה בדברי תורה - כדרכם של תלמידי חכמים במשך שעה ארוכה השתעשעו הרב סילבר ואורחיו בדברי תורה, עד אשר פנה הרב סילבר אל הרב דסלר בשאלה "ובכן, מה הביאכם לסינסינטי"? טבעי היה לו לרב סילבר, כי סיבת טרחתו של הרב דסלר עד לביתו, לא הייתה בכדי. " באתי" - הפתיע הרב דסלר בתשובתו - "להביע הערכתי העמוקה על כל החסד אשר גמלת עם בני".  רבים וטובים פקדו את מעונו כשבפיהם בקשות שונות , ולפיכך סבר, כי גם הרב דסלר בא לשם כך. המענה לא סיפק את הרב סילבר. ענוותנותו לא הניחה לו לחשוב, כי מעשיו זכאים למידה מופלגת שכזו של הערכהומשחלפו להן דקות אחדות שב ושאל שנית - "נו... מה באמת מביאכם לסינסינטי"? לגודל פליאת מארחו חזר שוב הרב דסלר: "אין סיבה אחרת לבואי לכאן. מטרת בואי אחת היא - להביע הכרת הטוב באופן אישי".  רק כאשר חזר הרב דסלר בשלישית על דבריו, נכנע הרב סילבר לדברים, תוך שהוא מחייך ואומר "כעת מבין אני עד כמה חשובה הכרת הטוב".





החוויה היהודית






יום חמישי, 7 ביוני 2018

אמרי שפר כ"ה סיון ה'תשע"ח


     אדם נולד ורואה בעולם שמש , יש אויר מספיק לכולם בלי תשלום , מים בשפע , רוח , גשם כוכבים ירח , הרים עצים , לא מתפעל ? . קצת התבוננות ומחשבה היה ממש מתפעל " מי ברא אלה " ? מה הכול זה מקרה ?
          איתא ברש"י דלכן נסמכה פרשת ציצית לשבת משום ששניהם שקולים כנגד כל המצות. ונראה למצוא עוד צד השוה בשניהם, כי במשנה (שבת פרק כלל גדול) נחשבים ל"ט מלאכות, וכמו כן בציצית יש ל"ט כריכות, כמבואר במג"א (סוף סימן י"א) שכורכים ז' כריכות, ואח"כ ח' כריכות, ואח"כ י"א כריכות, ואח"כ י"ג כריכות, ובסך הכול הם ל"ט כריכות וכמו כן מחולקות המלאכות במשנה הנ"ל לארבעה חלקים כמו בכריכות הציצית, יש שם י"ג מלאכות הזריעה, י"א מלאכות האריגה, ח' מלאכות בעצים, ועוד ז' מלאכות בשאר דברים, וזה מקביל למספר הכריכות בציצית. ) הגר"א מווילנא זי"ע(
     אתה לא יכול לשנות את העולם, העולם כל כך גדול ואתה באמת קטן. אבל אתה יכול לזרוע בכל מקום שאתה הולך זרעים של אמונה, זרעים של א-לוקות, זרעים של קדושה 
     בכייה לדורות אנו משתמשים בביטוי 'בכייה לדורות' כאשר רצוננו להתריע שפעולה מסוימת או מחדל כלשהו עלולים לגרום צרה לדורות הבאים. ואולם הביטוי המקורי שאוב מפרשת המרגלים. בשובם הוציאו את דיבת הארץ רעה וגרמו לעם לבכות. על כך אמרו חז"ל (סנהדרין קד,ב): "אותו ליל ט' באב היה. אמר להן הקב"ה לישראל, אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני אקבע לכם בכייה לדורות".
     בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל ביאור נפלא על הפסוק: "אדם ביקר ולא יבין, נמשל כבהמות נדמו" (תהילים מט(.  כידוע, הסוס הינו בהמת עבודה בעלת כח רב, והוא משמש את האדם בהובלת משאות וכדומה. והנה למרבה הפלא, האדם שכוחו דל, רודה בו ומעביד אותו. ואם ישאל השואל מדוע אין הסוס מתמרד, הלא כוחו רב עימו להשיב לבעליו מנה אחת אפיים על הצלפות שוטו ועל רדייתו בו? תהא התשובה: כפי הנראה אין הסוס מודע לכוחות הגלומים בושכן אילו ידע בודאי היה קם על בעליו. לפי זה יוסבר הפסוק: "אדם ביקר" – יש לו נשמה יקרה וגנוזים בו כוחות גדולים למלא את רצונה הזך של נשמתו, "ולא יבין" – והוא אינו מודע למה שטמון בו. "נמשל כבהמות נדמו" – דומה הוא לבהמה שמושל בה האדם אף שהוא חלש ממנה, והיא אינה מודעת לכוחות שבהלכל אדם יש נשמה רמה החצובה מתחת כסא הכבוד ויש בה כוחות נפלאים, מעלות ומידות טובות, וחייב בעל האוצר לגלות את כוחותיו הפנימיים ולהביאם לידי ביטוי במחשבה, בדיבור ובמעשה.
     גם מי שנותן צדקה לעני ביד רחבה , אבל חסרה אצלו הרגשת מצב זולתו , הרי זה בבחינת "שופך דמים ".
     גם מסע בן אלף קילומטרים מתחיל בצעד אחד קטן (פתגם סיני)
     הגאווה תימצא אצל מי שאין לו שכל.
"ואהבת לרעך" בכותל המערבי (שיחת השבוע, גליון 1633)
ארבע לפנות בוקר. רחבת הכותל המערבי. אוויר ירושלמי קריר מקבל את משכימי קום הבאים אל שריד בית מקדשנו. מול אבני הכותל, בתוך ביתן קטן וחמים, עומדים הרב דוד וייסנשטרן  ורעייתו, ולצידם עוד יהודים טובים, ופורקים את ארגזי החלב ומוצרי המאפה הטריים.
מחוץ לביתן כבר עומדים כמה יהודים, ממתינים לכוס המשקה החם והמאפה. דוד המים כבר רותח. קופסאות הקפה, השוקו והתה לסוגיהם כבר עומדות מוכנות, וארגזי העוגיות מסודרים בערימה. יום חדש של חסד יוצא לדרך.
שמונה-עשרה שנים
ארבע שעות ביום, בכל בוקר, עומד הזוג וייסנשטרן ומקבל במאור פנים את העולים לכותל המערבי. זה קורה כבר שמונה-עשרה שנים ברציפות. "הרב משה-יוסף הס", מספר ר' דוד (71), "התחיל במסורת הזאת. במשך שנים כיבד במשקה חם את לומדי השיעורים שהשכימו קום, את האורחים ואת השוטרים.
"לפני חג הפסח תש"ס פנה אליי וסיפר שהוא מתכונן לחוג את ליל הסדר אצל בנו בבלגיה, וביקש שאחליף אותו שבוע לפני החג ושבוע אחריו. נעתרתי בשמחה. בזמן שהייתו שם חלה ואושפז. בהמשך חזר לארץ, אבל כוחותיו כבר לא עמדו לו להמשיך במפעל החסד. מאז אני עומד פה".
אלף כוסות ביום
בתקופה הראשונה המשיך ר' דוד בהיקף החלוקה הצנוע, אך בהמשך החלה הכמות לצמוח. שש שקיות החלב הפכו, נכון להיום, לחמישים שקיות בימי שגרה, ולמאתיים שקיות חלב בימים מיוחדים. בחגים מצטרפים למלאכה הבנים והנכדים. "אנחנו מחלקים כאלף כוסות ביום. הקומקומים הוחלפו בדוד מים ענק. הפופולאריות של הקפה השחור מזנקת בחודש אלול, בקרב בני העדה הספרדית שבאים בהמוניהם לאמירת הסליחות", מספר ר' דוד.
מפעלו מקבל סיוע מהקרן למורשת הכותל והרב שמואל רבינוביץ , והוא מודה להם: "הם השקיעו רבות כדי לתת לנו מקום טוב שיאפשר את החלוקה בתנאים נאותים".
הזמנה לשחרית
התגובות אינן פוסקות. הוא מציג מכתב מרגש שקיבל מיהודי אמריקני. "כבר כמה ימים אני רואה אתכם מדי בוקר", כותב האיש. "אמרתי לעצמי, איזה שכר יהיה לכם! אין לכם מושג מה אתם עושים עם הקפה והעוגה. בכוס אחת, בעוגה אחת, בחיוך אחד, אתם משנים לאנשים את היום".
השאלה המתבקשת על המימון נענית בחיוך: "העלות השנתית עומדת על כחצי מיליון שקלים. אני לא שנורר מוצלח, אבל אנשים טובים תומכים במפעל הזה וזוכים להחזיקו".
כמי שנמצא בכל בוקר בכותל הרב וייסנשטרן   אוהב במיוחד את חול המועד. "כשאני שומע את 'יברכך' – בברכת הכוהנים ההמונית – עובר בי רטט. לדעתי כל אחד ואחד צריך לבוא מדי פעם לתפילת שחרית בנץ החמה בכותל. זו חוויה בלתי-רגילה. יש כאן מניינים בכל העדות והנוסחים. לא תתחרטו".

הכוונת השעון ("תורתך שעשועיסימ"א(.

     מסופר על הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל ראש ישיבת לייקווד בארה"בשאחד הבחורים המעולים בישיבתו ניגש אליו וסיפר לו דבר מצמררהודיע הבחור כי נתקף זו תקופה ארוכה בהרהורי כפירה נוראיםכעת מעוניין הוא להמיר דתו רח"לראש הישיבה התחלחל ולא ידע את נפשו מרוב צער ודאגהכמובן שניסה לשוחח עמו רבותוגם שלח את המשגיח שינסה להשפיע עליואולם אותו עילוי היה נחוש בדעתו.

     החליט ראש הישיבה לפנות לאדמו"ר מקופשיניץ זצ"לכדי להיוועץ עמותשובתו של הרבי הייתה מפתיעה ביותר "אני מציע שתבררו כיצד הוא מכוון את השעון שלו!". רבי אהרון לא הבין כלל למה האדמו"ר התכוון אבל מיד בשובו לישיבהקרא אליו את הבחור ושאלו האם יש לו שעון, "בוודאי שיש ליהשיב הבחור, "וכיצד הינך מכוונו שאל הרב, "מצאתי דרך לכוון את שעוני באופן שיהיה מדויק ביותרבכל בוקר בשעה שבע בדיוק מצלצל פעמון הכנסייה הנוצרית שממול חדרימיד בהישמע הצלצול המרעיש אני מכוון את שעוני"... עתה השכיל להבין את דברי קדשו של האדמו"ררכש ראש הישיבה עבור תלמידו במתנה שעון יוקרתי מדגם חדש שלא יהיה צורך לכוונווהתנה עמו שאם ירצה לכוונו-יעשה כן ע"י שעון הישיבהככלות הכולהתיישב בדעתו אותו בחור ונשאר ללמוד בישיבהעד שלימים הפך לאחד מגדולי ישראל.


החוויה היהודית





אמרי שפר כ"ד סיון ה'תשע"ח




"אילוַ היו יודעים אנשים כמה חשובה המזוזה, ועד כמה משפיעה היא על כל הדיירים בבית , הם היו משקיעים בה ממון רב ומחזרים שסופר ירא שמים שיכתוב אותה, שכן היא השמירה על הבית ויושביו". (הרב משה בן טוב זצוק"ל)

    דעות והשקפות של בני-אדם אינן נקבעות על-פי חישובים רציונאליים טהורים. החלטות אנושיות אינן מתקבלות על ידי הזנת נתונים וניתוח אובייקטיבי שלהם. הבחירה היא החלטה אנושית, לא מתמטית.

  "כדאי לאדם ללמוד מוסר כל ימיו רק אם בשביל כך ימנע מלדבר לשון הרע ולו רק פעם אחת" (ר' ישראל מסלנט(

כולנו מעריצים... צדיקים מתים! "אחרי מות, קדושים אמור". אך עוצם הצדיק את עיניו, והכול נוהרים לקברו, מתחננים ומעתירים לישועה. ואין איש שם אל ליבו, שעיקר תועלת הצדיק היא בחייו. כאשר ניתן להיטות לאורו, לקבל ממנו הדרכה, ליהנות ממנו עצה ותושייה, להתברך ולהיוושע! ולא אחת, מצערים אותו בחייו, רודפים אותו, משחיזים כנגדו לשון, אם לא סכין. מקרבים את קיצו, כדי לעלות על קיברו...

חכמת האם (על-פי 'מפי סופרים וספרים' – אבות א)
זה קרה פתאום. בוקר אחד כאילו קללה נחתה עליה. דעתה של הנערה השתבשה.
הוריה ההמומים התקשו תחילה לעכל את משמעות הדבר, אך במהרה החמיר מצבה של הנערה, ובני המשפחה נדרשו להתמודד עם התפרצויות אלימות מצידה, עד שההורים נאלצו לכלוא אותה בבית. הם לקחו אותה לפסיכיאטרים מומחים, אולם הללו עמדו חסרי אונים.
אבי הנערה היה משומעי לקחו של ה 'אהבת ישראל' מוויז'ניץ, שעליו התגלגלו סיפורי מופת לרוב. בצר לו מיהר לנסוע אל רבו, ושפך לפניו את צרתו.
הרבי איחל לבת החולה רפואה שלמה, והאב שב לביתו והתקווה מפעמת בליבו. הזמן נקף, ושום שינוי לא נראה באופק. נסע אפוא אל הרבי שנית, ושוב גולל את מצוקת הנערה, וגם הפעם בירך אותה הרבי, אך ללא הועיל.
ההורים חשו כי עוד מעט יוכרעו. הטיפול בנערה גזל מהם את כל כוחם וזמנם, וכאב ליבם היה קרוב למוטט אותם.
"סע אל הרבי בשלישית", דרשה האישה השבורה מבעלה. "קח את בתנו עמך אל הצדיק, שיברך אותה ישירות, ואל תחזרו לכאן עד שתחזור לבריאותה".
החסיד ציית לרעייתו. הוא נסע אל הרבי, הזמין אכסניה מתאימה שבה יתארח עם בתו, ולא ידע מניין תבוא הישועה. הרבי כבר בירך אותה יותר מפעם אחת, ודבר לא השתנה. את מעט הזמן שנשאר פנוי מהטיפול בבת בילה בבית המדרש, ממתין לנס.
יום אחד נכנס עמו בשיחה אחד החסידים. האב פרץ בבכי מר. "אינני יכול לחזור לביתי, ובינתיים אינני רואה שישועתנו קרובה", אמר.
"שמע לעצתי", יעץ לו האיש. "לך אל הרבנית הזקנה, אימו של הרבי, רעיית הצדיק רבי ברוך, ה 'אמרי ברוך'. היא תשיג בעבורך ישועה מהרבי".
עשה החסיד כעצתו. הלך אל הרבנית, פתח לפניה את ליבו וסיפר את הצרה שנפלה על בתו. "אני מבטיחה לך לפעול בעניין", אמרה הרבנית.
בכל ליל שבת ומוצאי שבת נהג ה 'אהבת ישראל' לבקר את אימו. הצדיק לא ויתר על הביקורים האלה גם כשלא היה בקו הבריאות.
במוצאי השבת הקרובה בא כדרכו אל בית אימו, וכאשר בירכהּ ב 'שבוע טוב' – לא זכה למענה. הרבנית אף הסבה את ראשה הצידה, כאילו היא נמנעת מלהביט בו. "מדוע אינך משיבה לי?", תמה הצדיק.
"מדוע?!", השיבה הרבנית בטון נוזף, "מפני שכבר זמן רב נמצא כאן יהודי עם בתו החולה, ואתה אינך מסייע להם! איך אוכל לברך אותך בברכת 'שבוע טוב' כשהנערה וכל משפחתה סובלים כל-כך?!".
הרהר הצדיק רגעים מספר, ואז השיב: "אימא, מבטיח אני שהיהודי הזה ייסע ביום שלישי לביתו ובתו בריאה ושלמה! רק בבקשה, השיבי לי ברכת 'שבוע טוב'!".
למשמע הדברים המפורשים אורו עיניה של הרבנית. בחיוך רחב על שפתיה השיבה לבנה: "אַ גיטע וואך! (שבוע טוב)".
יום ראשון. שום שיפור עדיין לא ניכר בנערה. כך גם ביום שני. הגיע יום שלישי. מתח וציפייה מילאו את ליבו של האב, שציפה בקוצר רוח לתנודה קלה שתעיד על הרפואה המובטחת, ואולם הדקות חלפו ודבר לא קרה.
החליט החסיד להיכנס אל הרבי אחרי תפילת שחרית, ולהזכיר לו את הבטחתו לאימו. הזמן נוקף, הרכבת יוצאת בשעת הצהריים, ועד אז הבת צריכה לחזור לאיתנה.
בעומדו על סף חדרו של הרבי נרתע החסיד. יראת הכבוד מנעה ממנו להיכנס לחדר בלי רשות הגבאי. בדיוק אז בא למקום אחד מנכבדי החסידים. "מדוע אינך נכנס אל הרבי?", תהה. "אינני מרהיב עוז להיכנס בלי אישור הגבאי", השיב החסיד. "אני אינני חושש", השיב החסיד הנכבד, ונכנס פנימה.
כעבור רגע יצא החוצה וארשת בהלה על פניו. "מעולם לא ראיתי את הרבי במצב כזה!", אמר בזעזוע. "הרבי עומד ליד ה 'סטֶנְדֶר', ודמעות שליש ניגרות מעיניו".
צמרמורת חלפה בגופו של האב. הרבי מתפלל ובוכה למען רפואת בתו. נרגש המתין לבוא הגבאי, ואחרי שהורשה – נכנס אל הרבי לקבל ממנו את ברכת הדרך. הוא לא אמר מילה על בתו. בליבו התחזקה התחושה כי הישועה כבר נפעלה.
הרבי קידמו במאור פנים, בירכו בדרך צלחה, והוסיף: "דאג גם לשידוך בעבורה!".
ליותר מכך לא היה האב זקוק. הוא מיהר לאכסניה, אסף את בתו, ושניהם יצאו אל תחנת הרכבת. בעודם צועדים הסבה הבת את ראשה לעבר אביה, ובפעם הראשונה אחרי זמן רב פתחה את פיה ואמרה בקול צלול: "אבא, בבקשה התר את החבל הכובל את ידיי".
האב לא ידע את נפשו מתדהמה. הוא מיהר לשחרר את בתו מאזיקיה, ועקב אחרי מעשיה. השתאותו גברה מרגע לרגע כשגילה כי בתו חזרה להתנהג כאחד האדם.
כשירדו מן הרכבת חיפש החסיד עגלה שתסיע אותם לביתם. יהודי ששמע את יעדם אמר לו: "תוכל להצטרף אליי. אני בדרכי לעיר הסמוכה".
התנהגותה האצילית של הנערה הרשימה את האיש. הוא בא בדברים עם אביה, ואחרי שהתעניין על המשפחה, אמר שיש לו בן מוכשר ובעל מידות טובות. "אם נסכם את השידוך, נחסוך את דמי השדכנות", הוסיף בקריצה. וכך היה.


החוויה היהודית