חוויית השבוע שלי,פרשת השבוע, "צו", ה'תשע"ז

אמרי שפר י' ניסן ה'תשע"ז

אתרוג לפסח -  הרה"ק רבי משה מקוברין שאל פעם את אחד מחסידיו שנפרד ממנו ליסע לביתו לחג הפסח: "ואתרוג לפסח יש לך"? השתאה החסיד ולא ירד לסוף דעתו של רבו, הוסיף הרבי ואמר: מדוע לא תבין, איתא בזוהר "אתרוג דא לבא", ולב צריך להכין לא רק לסוכות, גם בפסח יש צורך בו.

     הקב''ה לא דורש שתצליח, הוא מבקש ממך רק לנסות!

     הקוץ של היום יכול להיות הפרח של מחר.

     ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים. ומפרש רש"י, בגדים שבישל בהם קדירה לרבו, אל ימזוג בהם כוס לרבו. והמהרש"א מביא מכאן ראיה, שצריך אדם להחליף בגדיו לכבוד שבת לבגדים נאים ונקיים,  שכמו שהכהן היה מחליף את בגדיו בשעת העבודה, ולא השתמש באותם בגדים שהוציא בהם את הדשן, כן יש להחליף את הבגדים לשבת, ולא להשתמש באותם הבגדים שהלך בערב שבת בהכנות של שבת.

ויעש את המנורה" [ויקהל – לז, יז].  (ופריו מתוק).

     הסיפור המופלא והמרגש שלפנינו, נשלח אלינו מאת הרב צבי נקר שליט"א (מחבר סדרת הספרים 'אמונה שלימה'):  מעשה שהיה ביהודי שבהיותו נער צעיר עבר את מאורעות השואה על גופו ועל רוחו, ומרוב ייסורים ותלאות שעברו עליו,  נחלשה אמונתו רח"ל. לאחר השואה הגיע לאוסטרליה הרחוקה, ושם התחתן עם אישה שגם עברה את כל מאורעות המלחמה,  והשניים בנו את ביתם ללא שום סממן יהודי. מקום מגוריהם היה במחוז רחוק ונידח בו אין מתגוררים יהודים כלל.  שלושת הילדים שנולדו להם, לא ידעו מאומה אודות היהדות, וגם לא היו מודעים לעובדת היותם שייכים לעם היהודי.  הילדים גדלו בחברת הגויים והתנהגו כמותם, עד שלא היה ניכר שום הבדל ביניהם.

     ויהי היום, נעשה בנו הגדול בן שלוש עשרה שנים. קרא לו האב ואמר לו: "היום הזה נחגוג את יום הולדתך, נצא יחד לרחוב- העיר במלבורן הבירה, נעבור בין החנויות הגדולות, ומה שתאווה נפשך אקנה לך. אתה תבחר ואני אשלם!". הבן שמח מאוד לדברי אביו, ויצאו שניהם אל חוצות העיר ורחובותיה. הם עוברים חנות אחר חנות, וראה זה פלא, הילד אינו רוצה מאומה; כל המשחקים ויתר המתנות שעמדו לפניו לבחירה בחלונות הראוה, לא מצאו חן בעיניו.  עד שחלפו השניים ליד חנות ה 'יודאיקה'. שם נפרשה גלריה מהודרת של כלי יהדות עתיקים, חפצי אומנות, שופרות מסוגים שונים, גביעים לקידוש, פמוטים עתיקים ויפיפיים, ואף חנוכיות בשלל צורות וגוונים. משום מה, הילד נעצר שם,  ונפשו נמשכה לאותה חנות. האב עיקם את פרצופו וניסה להניאו מלהיכנס לחנות באומרו "הכל כאן עתיק ומיושן, אין מה לחפש פה הבה נתקדם לחנויות חדישות ומעניינות יותר ". אך הילד מתעקש ועומד על דעתו, "ברצוני להיכנס פנימה ולבחון מקרוב את המוצרים... הלוא הבטחת שתקנה לי כל מה שאחפוץ, ואולי פה אמצא את שאהבה נפשי ". לאבא כמובן לא הייתה ברירה, והם נכנסו פנימה. הילד הביט על המוצרים בהשתאות, ולפתע, צדה עינו מנורה עתיקה שהונחה על מדף גבוה במרכז החנות. הייתה זו חנוכייה שהייתה עשויה לא מזהב ולא מכסף, אלא מ...מקלות עץ דקיקים.  הילד הביט ארוכות במנורה שנבנתה מחתיכות של קני עץ מגולפים ביופי והדר, ואז פנה אל אביו ואמר לו: " אבא, בזאת חפצתי כמתנה ליום הולדתי", כשהוא מצביע באצבעו על אותה מנורה. האב נתקף בכעס וחרדה,  הוא נפחד מהמחשבה שמא נתפס בנו בענייני יהדות. הבן כמובן לא ידע מאומה על המתחולל באותה שעה בנפש אביו , כמו שלא ידע כלום ממהותה של המנורה ומצוותיה. 'משהו פנימי' העצים אצלו את מראה המנורה ולכן ביקש לקנותה.  האב ניסה לשכנע את הבן שלא לבחור במתנה הזו, "אין בה כלום! איזו תועלת תצמח לך ממנה?! הבה נפנה לאחת מחנויות המתנות, שם תבחר לך משחק שתהנה ממנו הרבה יותר ממנורה עתיקה ממקלות שתנוח על המדף בחדרך בלא שתוכל לעשות בה כלום... תוכל לקנות לעצמך אופניים חשמליות, מסוק עם שלט, מחשב או נעליים חדשות...". אך משום מה הבן ממשיך להתעקש. "הבטחת לי הבטחה! עם המנורה הזו ברצוני לקשט את חדרי! ". משראה האב שאין לו ברירה, ניגש אל המוכר וביקש לרכוש את המנורה. "צר לי - התנצל המוכר - מנורה זו אינה עומדת למכירה. היא ניצבת על המדף למזכרת נוי בלבד, אך לא למכירה!".  הוא הצביע על מלאי גדול של חנוכיות בשלל גוונים, "מאלה תוכלו לרכוש", אמר.  סקרנותו של האב התעוררה. "מה המיוחד כל כך במנורה זו?", התעניין בפליאה.  השיב לו המוכר: "אספר לך את ההיסטוריה של מנורה זו, ותבין מדוע אינה עומדת למכירה". וכך סיפר:

     "מקורה של מנורה זו אינו כל כך עתיק כפי שהיא נראית, אך הנסיבות בהן נוצרה, הן שמעלות את ערכה.  זו מנורה שנבנתה באחד מהגטאות שהקימו הנאצים ימח שמם. בנה אותה יהודי שנפשו המתה להדליק את נרות החנוכה.  הוא אסף גרוטאות וקני עץ, גילפם בידו עם פצירה חדה, ובמומחיות רבה חיבר חלק לחלק והרכיב מהם יחדיו מנורה מופלאה זו. מנורה זו עברה את כל מאורעות השואה; בכל שנה ושנה כאשר הדליקו את הנרות בחנוכה, חיסנה היא את אותם מאות אומללים ומיוסרים שהביטו לעברה, וקיבלו ממנה כוחות להמשיך לחיות ולדעת ש 'קץ ישים לחושך', ויבואו ימים טובים מאלה... רכשתי אותה תמורת דמים מרובים - המשיך המוכר - וחפץ אני שתפאר את גלריית החנוכיות שלי; כעת אתם מבינים מדוע אפוא אין בדעתי למכרה!".  הילד שומע את סיפורו של המוכר, ועיניו מצטעפות בדמעות. חשקו לרכוש את המנורה גבר. הוא לא הרפה מאביו (שהינו אדם אמיד מאוד), "אנא תציע סכום כסף שיהיה בו כדי לשכנע את המוכר" . חפץ היה האב לעמוד בהבטחתו; הוא פלט מפיו סכום אסטרונומי, שגרם למוכר להתבלבל לכמה רגעים... " בסכום כזה אני מוכן למכור!", נענה המוכר, והעסקה יצאה לפועל לשמחת כל הצדדים.

     הבן ניקה וצחצח את החנוכייה, הניחה במקום מכובד בחדרו, והרבה להביט בה. והנה, לא חלף זמן רב, ובאחד הימים, בעוד הנער מירק וצחצח את המנורה שכה 'נקשר' אליה, לפתע נשמטה המנורה מבין ידיו, נפלה על הרצפה, ומחמת היותה שברירית, התפרקה לחלוטין. הבן פרץ בבכי תמרורים, ואביו שראה את אשר אירע, ניסה להרגיעו ואמר "בוא ננסה להרכיב אותה מחדש, כל החלקים לפנינו, אולי נוכל להשיבה על כנה". התיישבו האב והבן והחלו לחבר את ה 'פאזל' המורכב שלפניהם . והנה, לפתע, נופל לעיניהם המשתאות פתק קטן, שנגלל והוחבא באחד מקני העץ החלולים של המנורה.  פתח האב את הפתק, שהיה דהוי ומרופט, והחל לקרוא בו, כשהבן עוקב אחריו בדריכות.  תוך כדי קריאת הפתק, פרץ האב בבכי עז, בכי שגבר ולא היה ביכולתו להפסיקו.  סערת רוחו התגברה, עד שקרס והתעלף... הבהלה בבית הייתה גדולה, והוזעקה מיד עזרה רפואית. רק כעבור דקות ארוכות רוחו של האב שבה אליו והוא נרגע מעט. כשפניו עדיין מכוסות בחיוורון, סיפר בהתרגשות לבני משפחתו: אגלה לכם את שאירע לי. בפתק שנפל מהמנורה כותב האומן שבנה אותה, על מצבם הקשה והאומלל של היהודים במחנה, על הייסורים הנוראים העוברים עליהם יום יום... בסיום מכתבו הוא מסיים בבקשה מוזרה וכך כתב: 'בונה אני מנורה זו כאן בתוך מחנה השמדה, תוך סכנה עצומה ומסירות נפש, אינני יודע אם אזכה בעצמי להדליק בה את נרות החנוכה בשנה זו, כי כל יום במקום זה הוא שאלה של חיים או מוות. אף אם אזכה להדליק נר ראשון מי יודע אם אזכה לחיות עד לנר השני; מבקש אני בכל לב - מי שתגיע מנורה זו לידו,  מנורה שהשקעתי בה כל כך הרבה מסירות נפש, אנא שידליק בה נרות ויאמר קדיש לעילוי נשמתי המיוסרת והדאובה...'. ומסיים האב ומגלה לבני משפחתו: כותב המכתב סיים בחתימת שמו שם משפחתו ושמות הוריו, ומה מאוד הזדעזעתי לגלות,  שכותב המכתב המרגש הזה, הוא לא אחר מאשר - - - אבי מורי, ה' יקום דמו, שנספה באותו גטו בשואה!

     עוצמת ההשגחה הפרטית שנתגלתה אל רוכש המנורה, איך שמשמים כיוונו בצורה כה פלאית שמנורת אביו תגיע אליו,  הגבירה את סערת רוחו. כל בני המשפחה היו המומים. החלטתו הבלתי-מובנת של הילד להיכנס לחנות היודאיקה, הצבעתו על המנורה, ועקשנותו לקנותה בכל מחיר, היוותה אות משמים למשפחה. כעת הם מבינים שעליהם לחזור לדרכם של אבותיהם, שכה מסרו נפשם על יהדותם וקיום מצוות התורה.  לא חלף זמן רב, והמשפחה עקרה את מקום מגורה, ועברה לעיר בה קיימת קהילה יהודית חמה. לאט לאט החלו ללמוד אודות היהדות, עד שברבות הימים הפכו לשומרי תורה ומצוות המקפידים על קלה כבחמורה.  הודות למסירות נפשו של אבי המשפחה לשמירת התורה גם במצבים הכי קשים, זכה שבנו ומשפחתו ישובו בתשובה,  יאמרו קדיש וידליקו נרות לעילוי נשמתו, כפי שביקש בפתק אותו גנז במנורה לפני מותו. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

נקודה שבועית פרשת "צו" ה'תשע"ז

השבת, היא השבת הגדול, השבת שלפני חג הפסח, וננסה לחבר בין פרשת השבוע, פרשת "צו" לחג הפסח.

הפרשה פותחת: "וידבר ה' אל משה לאמר, צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה...".

רש"י מפרש את הפסוק: "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות, אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חיסרון כיס". 

 המלבי"ם בפירושו מרחיב את המושג צו: א. זירוז ב. מייד ג. לדורות  ד. במקום שיש חסרון כיס כדעת רבי שמעון.

שהתורה כותבת "וידבר" אפשר שהתכוונה לסיפור ואולי לציווי, אולם אם כתבה התורה "צו" זה בא להשמיע לנו שלטון ופקודה שבאים להדגיש שלושה תנאים: 1. זריזות הפעולה שהצו בא לזרז את העושה אותה. 2. תנופת הפעולה ועשייתה בזמן מוגבל ביותר. 3. רציפות הפעולה והמשכה לדורות כמו צוואות האבות לבנים או מצוות ה' שניתנו לדורות.

חזקוני אומר שהזירוז במקרה של פרשתנו הוא בגלל שתיתכן עצלות בעניין הרמת הדשן כי יש חשש שהאדם יסמוך ויאחר את הזמן ולכן חייבים לזרז אותו ולהקריב לפי הזמן שקבעה התורה.

נקודת הזירוז הזאת מביאה אותנו בקלות להתחבר ליציאת מצרים בה נקראו בני ישראל להכין עצמם ליציאה בזריזות ואף לאכול את קורבן הפסח טרם היציאה בחיפזון ממש. ובאותה הסיבה נאלצו להכין להם מצות ולא לחם כי מפאת הזריזות לא היה להם זמן שהבצק יתפח.

שנזכה תמיד להיות זריזים לקיום מצוות ומעשים טובים!

שבת שלום ומבורך!

תודות : לצחי מיכאלי

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר ט' ניסן ה'תשע"ז

אחד נכנס ל "שפת אמת" בערב פסח ושטח את צרותיו. והרב יעץ לו: במהלך הפסח אומרים כל יום הלל. אייעץ לך עצה: תכוון ב"אנא ה'" והכל יסתדר... שמח החסיד אך לא היה ברור לו באיזה אנא ה' עליו לכוון לכן בכל ימות הפסח כיוון בדבקות גם ב- "אנא ה' הושיע נא" הוא כיוון ולא עזר. וגם כיוון ב"אנא ה' הצליחה נא" וגם לא עזר... חזר לרב ואמר לו כל מה שעשיתי וכיוונתי לא עוזר?! שאל אותו הרב איך יתכן?! ספר לי מה עשית? סיפר לו אותו יהודי שהוא לא הבין למה הרב התכוון ב- "אנא ה'" לכן כיוון גם ב"אנא ה' הושיע נא"  ולא עזר כיוונתי ב"אנא ה' הצליחה נא" וגם לא עזר... השיב הרב בחיוך ואמר לו: "התכוונתי שתכוון ב"אנא ה' כי אני עבדך" אדם שמרגיש שהוא עבד של ה' יש לו ישועה"...

     המשנה באבות מגלה את סייג החכמה – שתיקה. הוסיף על כך הרבי מקוצק זיע"א, והחכמה עצמה, - מה כן לומר.

    הרה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב, קודם שהתחיל  בעריכת הסדר, היה לו עניין לסובב בין בתי העיר לשמוע כיצד עורכים פשוטי העם את הסדר. פעם שמע אחד קורא בהגדה וכשאר הגיע לקטע בהגדה: " כְנֶגֶד אַרְבָעָה בָנִים דִיּבָרה ּתֹורה, אחָד חָכָם וְאֶחָד רָשָע...", כשאמר תיבת "אחד" היה מאריך בה כמו בקריאת שמע. אמר הרה"ק שיהודי פשוט זה לקח את הארבעה בנים - כולל את הרשע, ועשה מהם יחוד שם ה' כמו בקריאת שמע.

     יש יהודים המשולים לעיסה של מצה – הם כשרים רק כל זמן ש 'לשים' אותם, אך ברגע שמניחים להם ופוסקים מ 'ללוש' אותם, מיד הם נהפכים לחמץ.(רבי יחזקאל מקוזמיר)

וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת" [ויקהל – לה, ב]. (ופריו מתוק).

     מעשה שהיה כך היה: אברך ירא ה', נוהג מידי ליל שישי לעשות 'משמר' (לימוד במשך כל הלילה) בבית המדרש שבשכונתו. בליל שישי אחד נכנס לבית המדרש, ולפתע, הבחין באחד מידידיו שישב מאחורי התיבה,  למול ארון הקודש, כשעל פניו בלטה ארשת עצבות ודאגה, והוזיל דמעות כמים... האברך ניגש אל ידידו והתעניין במצבו. בתחילה האיש התחמק וסירב לגלות את שעובר עליו, אך האברך לא הרפה, "תספר נא לי ואולי תהיה לי את הסייעתא דשמיא לעזור לך, הן אמר החכם מכל אדם (משלי י"ב) 'דאגה בלב איש 'ישיחנה', ודרשו חז"ל (בסוטה מ"ב:) - ישיחנה לאחרים"! לבסוף הסכים היהודי לספר : "שלום הבית אצלי הופר לגמרי, היות ומחר שבת קודש, ובבית אין כל... אנו סובלים ממחסור נורא, והערב אשתי הקניטה אותי מאוד, כי לא נותרה בבית ולו פרוטה שחוקה לצרכי השבת המינימאליים..."  האברך החליט שנזדמנה לידו מצווה עצומה של עשיית שלום בית וחסד, וכעת יעשה הכל על מנת להשיב,  עוד הלילה, את השלום והשלווה לבית ידידו.

     השעה הייתה שתיים בלילה, והאברך יוצא לחפש אחר מרכול פתוח.  כיוונו אותו לאזור חילוני מסוים, ושם מצא לשמחתו מינימרקט פתוח. נכנס ומילא עגלה שלימה בכל טוב - עופות ובשרים קפואים, מוצרי חלב, פירות וירקות, ממתקים ומיני מגדים, ועוד מוצרים רבים.  כשעמד לשלם בקופה, לפתע הבחין בדבר שגרם לו לזעזוע... על שקיות החנות, הוטבע בגדול סמל הנאצה של החנות: 7/24 ! פירושם של המספרים - המקום פתוח 24 שעות בכל שבעת ימי השבוע. ירחם ה '. מה עושים כעת - הרהר בליבו - מעודי לא דרכתי במקום משוקץ שכזה, אך המדובר כאן במצב שגובל קצת בפיקוח נפש... לבסוף החליט לקנות את המצרכים, אך את השקיות עם הכיתוב המתועב, בשום אופן לא יטול.

     והנה, בצד הקופה ישב אדם בעל חזות חילונית, והתבונן על הקונה החרדי המוזר, שהגיע לערוך קניות בשעת לילה כה מאוחרת, ואינו מוכן לקחת שקיות... האיש ניגש והציג עצמו כבעל המקום, והתעניין - "מדוע לא תיקח את השקיות שלנו? איך אתה חושב לשאת את כל המצרכים הרבים?" "מעולם לא נכנסתי למקום בו מחללים את השבת - הודיע האברך בנחרצות - ובטח לא למקום בו השבת נדרסת באופן כה מוצהר! ואם אתה שואל - אם כן מה אני עושה פה - בוא ואספר לך...", וכאן גולל האברך, באופן די מרגש, את הסיפור העומד מאחורי קניית הצרכים.  האברך עמד לסיים את דבריו, ונדהם למראה עיניו - זרם דמעות חמות שטף את פניו של בעל המינימרקט!  הסיבה שהסיפור שבפי האברך כל כך הפעים אותו אינה ידועה, אך סכר דמעותיו לא פסק מלזרום... כשנרגע מעט, הודיע לקופאי: "אל תיקח ממנו פרוטה, הוא מקבל את כל המוצרים בחינם אין כסף!"...

     ובכן, האברך שלח את הסיפור אל מו"ר יצחק זילברשטיין שליט"א, וסיים בשתי שאלות שהתעוררו אצלו בעקבותיו: א) האם לאור הנסיבות היה מותר לי לבצע את הקנייה באותה צרכנייה? ב) פעמים רבות שמעתי מכבוד הרב שאין לחזק ידי עוברי עבירה, ופעמים שאין ליטול צדקה מחוטאים, כדי שלא יהיו סבורים שתהא צדקתם כפרתם (כלשון המאירי בב"ק קי"ג.). האם היה נכון לקבל מאיש זה את הצדקה הגדולה ? השיב מו"ר שליט"א: אמרו חז"ל (ב"מ נ"ט.): "אין המריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה (כשהעניות שוררת בבית, בני הזוג באים לידי מריבה), שנאמר (תהלים קמ"ז) השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך". וצדק האברך שטען כי לאור העניות המחפירה בבית ידידו וחוסר השלום בבית, העניין מריח קצת בפיקוח נפש, ולכן בשעה כזו היה צריך לנהוג כפי שנהג.  למדנו אפוא, שהדמעות נובעות ממקום עמוק בנשמתו של האדם, ולכן, למרות שאיננו יודעים מדוע בכה בעל הצרכנייה, יש להניח שהסיפור גרם אצלו להתרגשות והתעוררות, ויתכן מאוד שעוד ישוב בתשובה בעקבות מעשה הצדקה האצילי, שכן 'מצווה גוררת מצווה'. וממילא יש לקבל ממנו את המצרכים, ואף להמשיך לשמור עמו על קשר חם, כדי לקרבו לתורה, עד שבע"ה יסגור את חנותו בשבת קודש .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ח' ניסן ה'תשע"ז

אנשים רגילים עסוקים בבעיה, אנשים חכמים עסוקים בפתרון.

     בשולחן ערוך מובא שהתפילה היא במקום הקורבנות, ולכן צריך להיזהר שתהא דוגמת הקורבנות בכוונה, ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים

     והנה ב"כרפס" אנו אוכלים ומכוונים בברכה לפטור את המרור, ידוע מספה"ק ש "כרפ"ס" הוא ר"ת כ'לל ר'אשון פ'ה ס'גור, ואם בן אדם מכניס בראשו לסגור פיו בשעת כשאומרים משהו נגד רצונו וכדו' אז באמת פטור הרבה מרורים, וזהו הכרפס שפוטרים את המרור.

    יהודים רבים - טובים וישרים, מקפידים לנקות את ביתם לקראת החג, להדר בכל הידורים שרק ניתן... אך שוכחים הם את המצווה העיקרית של חג הפסח: "שמחת החג"...

חסד ועמידה בניסיון (פניני עין חחד, עלון 630)

     לפני קרוב למאה שנה חי בירושלים יהודי בשם ר ' זלמן גרוסמן זצ"ל. באותם הימים סבלו יהודי א"י מעוני ומרעב, ואפשרויות התעסוקה היו מעטות. ל ר' זלמן לא הייתה ברירה אלא לצאת את הארץ למשך שנים אחדות, ולנסות למצוא פרנסה בארה"ב.  הוא לווה כסף לצורך קניית כרטיס נסיעה. נפרד מבני משפחתו ויצא למסעו הארוך.

     בין מעלותיו הגדולות של ר' זלמן, בלטה הצטיינות מיוחדת בשמירת השבת. רגיל היה לומר: "הואיל ושבת קודש נקראת בפי חז"ל 'שבת המלכה', אם כן יש לנו הזדמנות נפלאה להיות בכל שבת במחיצת המלכה".  בשל כך מיודענו לא היה עוצם עין מכניסת השבת ועד צאתה , והיה מנצל את כל יום השבת מבואו ועד צאתו לתפילה , ללימוד,  לאמירת תהילים ולשירת הזמירות. גם בהיות ר' זלמן בספינה לא ויתר על הנהגתו המופלאה בניצול יום השבת-קודש. התפלל בהתלהבות כדרכו בקודש, אח"כ קידש ואכל ושר זמירות בהשתפכות הנפש ומתוך תחושת התעלות.  תוך כדי הסעודה, וכמובן גם אחריה, עיין באחד מספריו הרבים שלקח עמו לנסיעה, וכך ישב ולמד עד אור הבוקר. כך עבר עליו יום השבת.

     אחד מנוסעי האוניה הבחין בדרך המיוחדת שבה היה ר' זלמן מכבד ומנצל את יום השבת, ונוכח לדעת שהאיש מקדש את היום השביעי במלוא מובן המילה. הדבר שבה את ליבו , ומיד עם צאת השבת הוא ניגש אל ר' זלמן ואומר לו: "עקבתי אחריך במשך כל היממה האחרונה, וחייב אני לומר לך שמעודי לא ראיתי אדם המקדש את השבת כמוך. שמי הוא הברון רוטשילד, ורצוני למלא משאלה כל שהיא , שתהיה לך.  אני מקציב לך חמש-עשרה דקות למחשבה, אח"כ חזור אליי ותאמר לי , במה אוכל לסייע לך ". ר' זלמן הופתע מאוד, כמובן, על המתנה הגדולה שזימנו לו משמיים - הרי בידו לבקש מהברון את סכום הכסף הדרוש לו ולמנוע בכך את גלותו הארוכה לארץ נכר. בכל זאת הוא נכנס לתאו כדי לחשוב היטב על העניין, וכדי לשקול , האם אין לו בקשה טובה מזו.  כאשר החל להתבונן בעניין, נזכר ר' זלמן בביקור פתע שערך אצלו אחיו ערב נסיעתו. אחיו, ר' שלמה, שהיה ממקימי הישוב משמר הירדן שבצפון, הגיע אליו כדי לספר לו על מגפת המלריה , שפקדה את יישובו ואת יסוד המעלה וראש פינה שכנותיה. מדי יום ביומו נפטרו מהמחלה הזו אנשים, נשים וטף.  רבים היו מרותקים למיטותיהם ולא יכלו לצאת לעבוד ולפרנס את משפחותיהם. " המצב מחריף והולך" - אמר ר' שלמה לאחיו " - פשוט אין לנו כסף לקנות תרופות לכולם. לכן, שטוחה בקשתי לפניך , שכאשר תגיע לארה"ב לא תשכח את הילדים ואת הוריהם,  וכל דולר שתשלח - יעזור לנו להצלת נפשות.

     כעת, בשבתו בחדר לבדו, חש מבוכה נוראה. נטייתו הטבעית הייתה לבקש מהברון רוטשילד עזרה לפתור את בעייתו הפרטית וזוהי אף זכותו. מאידך גיסא, עלתה בראשו מחשבה שונה, אשר העלתה את השאלה - מה יהיה עם מאות היהודים הנאבקים על חייהם? " חייך קודמים!" - חשב לרגע, ומיד אח"כ הזדעזע ושאל את עצמו - האם אין להעדיף הצלת נפשות של מאות יהודים ? על כן שמא מן הראוי הוא שאבקש מהברון לעזור לתושבי משמר הירדן ושכנותיה ."מחשבותיו התרוצצו לכאן ולכאן, ובתום רבע השעה שהקציב לו הברון, יצא אליו ואמר לו את החלטתו. הוא סיפר לברון על מצוקת יי ישובי הצפון, ואמר לו: "שאלתי ובקשתי לשלוח לשם צוות רפואי , שיטפל בחולים ויעצור את המגיפה. זאת תהיה הטובה הגדולה ביותר שתוכל לעשות עבורי ". הברון נענה לבקשה והבטיח שיעשה את כל שביכולתו להביא רפואה ומזור לכל האזור הנגוע במחלה.

     כארבעה חודשים לאחר הגעת ר' זלמן לארה"ב, קיבל מכתב מאחיו ר' שלמה, שבו כתב: "אחי היקר, דלו המילים מלתאר לך את אשר התרחש כאן במשך השבועות האחרונים. נענינו מן השמים, וישועתנו הגיעה ממקור בלתי צפוי לחלוטין. בוקר אחד הגיעו לאזורנו צוות רופאים ואחיות ומשאיות עמוסות בציוד רפואי. הם פתחו כאן שלושה בתי-מרקחת המספקות תרופות לחולים, וכמו כן ניתנו זריקות לפי הצורך . " "ההשפעה הייתה מיידית. אפשר היה לראות את השיפור בעליל , ולמעשה בס"ד המגיפה נעצרה. אנו מלאי הודאה לה' על השינוי הפתאומי הזה, ואחרי תקופה ארוכה מאוד שוב אנשים מחייכים זה לזה ומלאים תקווה וביטחון. ישנה שמועה , כי הברון רוטשילד עומד מאחורי מבצע הצלה זה... ." הוא סיים את מכתבו במילים אלו: "אחי היקר, אינך צריך לדאוג לנו, הקב"ה כבר טיפל בנו ושלח את שליחיו הנאמנים. דאג לבעיות הפרטיות שלך, ואני מאחל לך ולכל אשר לך לקבל עזרה כפי שאנחנו קיבלנו ."

     ר' זלמן קרא את המכתב פעמים אחדות, עד שפרץ בבכי על שזכה לעסוק בחסד ובהצלת נפשות בשלמות, שהרי אף אחד מהניצולים לא ידע , שידו הייתה בדבר. ע??יית חסד בדרך כזו,  יש בה מעלה מיוחדת.  לימים סיפר ר' זלמן לילדיו, שהייתה סיבה נוספת לבכי: "בכיתי,  מכיוון שהייתי אפוף ברגשי תודה לה' על שנתן לי את הכוח להתגבר על הנטייה הטבעית להציל תחילה את משפחתי ." "הייתה דרושה גבורה מיוחדת לחשוב על האחרים באותה תקופה קשה בחיי. הייתה לי אפשרות כשרה וקלה לשפר את מצבי הכלכלי, לחזור לביתי ולחיות בשלווה עם בני משפחתי.  ה' נתן לי את הכוח להתגבר ולוותר על משאלתי הפרטית,  למען תרומה לכלל ולהצלת נפשות.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ז' ניסן ה'תשע"ז

בהגדת ''כוס הישועות''. מביא, רמז על דברי המשנה (ברכות לד.): "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". ובכן, ה ''מצה" רומזת על הטובה, ו  ה ''מרור" מרמז על הרע ח"ו. כן עשה הלל - היה כורך "מצה ומרור" יחדיו, להורות שצריך להודות להשי''ת על שניהם. זאת הייתה מידת הלל: "ברוך ה' יום יום", כדאיתא במס' ביצה (ט''ז.) ־ הוא קיבל את הכל באהבה.

    הנה בהלכות תפילה מובא "כשהוא כורע, כורע בברוך, וכשהוא זוקף, זוקף בשם". ואולי אפשר להמליץ שבאם בא לאדם ח"ו איזה "כריעה" פי' "פשיטת רגל" וכדומה, ואז "ברוך" והוא עוד מברך את ד', אפילו שנראה לא רע, צריך לזכור כשהוא "זוקף" שאפילו כשהולך לו טוב בשם שיזכור גם את ד'.

     הנה ידוע כשהרה"ק מסלאנים הגיע לארץ ישראל פגש את גיסו ודיברו ביניהם אחד מהדברים היה שגיסו אמר ל האדמו"ר שאם שותים קפה זה טוב אבל תלוי איך, אם ניקח כפית קפה בפה זה יהיה מר ואם ניקח אח"כ סוכר בפה יהיה מתוק ואם אח"כ ניקח מים נרגיש טעם מים ואח"כ חלב נרגיש חלב, אבל לא יהיה לזה טעם של קפה מה עושים לוקחים כפית קפה וסוכר ומים וחלב ומערבבים זאת ואז מרגישים את הטעם, וא"כ אמר ככה גם כן כל חיינו לפעמים לומדים מתפללים עובדים ויוצאים לפרנסה חוזרים אבל לא לזה תכלית חיינו, הכל צריך להיות מעורבב עם אמונה גם התפילה גם התורה וגם העבודה, וזהו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלוקים, וזהו הכפית שמערבבים ואז יש אמונה בכל דבר.

     וצריכים לתת לאוורר את החריין כדי שיפוג ולא לאכלן עד שיגיעו לפיקוח נפש.

הבן וההצלה (פניני עין חמד, עלון 630)

     לעיתים, עלולים אנו חלילה לשכוח, כי אנו בנים של מלך מלכי המלכים. גם אם חלילה האדם נפל או מעד, הרי שברגע, שבו יעשה צעד ואפילו קטן, בורא העולם, שהוא אבינו, מיד יושיט לו יד ויושיעו.

     להלן סיפור מופלא שהובא על ידי ידידי ורעי, ר' צבי נקר בסדרת ספריו 'אמונה שלמה' על פרשות התורה.  המעשה הבא התרחש לפני כשלושים שנה , ביישוב חרדי התגוררה משפחה. האב הלך ללמוד בכולל כדרכו בקודש, והאם שמרה על בנה בן השש. הילד שיחק להנאתו במרפסת . מדי פעם העיפה האם מבט לעברו לראות , שהכול בסדר. לפתע נעלם הילד מעיניה. היא קראה לו: "מוטקה!" אולם הוא לא הגיב.  ניגשה האם אל המרפסת וראתה זוג ידיים אוחזות במעקה. היא שלחה את ידיה בשקט ותפסה את ידי ילדה הקט, שהיה תלוי מחוץ למרפסת בקומה השישית, אולם לא היה באפשרותה למשוך אותו , מכיוון שידיה היו בתוך הסורגים. וכך היא נשארה אוחזת בידיו, חצי שעה... שעה... שעתיים... אולם אף אחד לא הבחין בהם.  היא ביקשה מבנה, שישליך את נעליו, בתקווה , שהעוברים והשבים יביטו למעלה. אולם הנעליים פגעו בהולך רגל , שהזיז את הנעליים לצידי הרחוב , ובכך תם הסיפור. שלוש שעות... ארבע... חמש... חמש וחצי... ואז אחד מבעלי החנויות הרים את עיניו , כיוון שרצה לסגור את תריסי חנותו, וקלט מראה מפחיד: ילד תלוי באוויר בקומה שישית ואמו אוחזתו...  הוא הזמין מיד צוות חילוץ של מכבי אש ומשטרה שבאו מיד למקום, הללו פרשו סולמות וטיפסו עד הילד, אחזוהו והכניסו אותו לביתו... העיתונאים הרבים עטו על האם , כאשר השאלה המרכזית הייתה: "כיצד הצלחת להחזיק ילד תלוי באוויר במשך שש שעות? . " היא ענתה להם במשפט אחד: "זה הבן שלי''.

      עלינו לדעת ולהבין, כי הקב"ה אוהב כל אחד מבניו באשר הוא שם, שכן כולנו בניו ואהבת ההורים כלפי ילדיהם היא ללא גבולות . ועל אחת כמה וכמה אהבת הבורא כלפי ילדיו. ואף אם, חלילה, נפלנו ומעדנו, עלינו לזכור זאת לעד, כי הבורא מחזיק בנו כל הזמן. עבור הילדים - עושים הכל!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ו' ניסן ה'תשע"ז

איך צריך לראות הסדר. בשלוות הנפש בלי כעס, היה מעשה בליל פסח, סעד אורח על שולחנו של הגאון  יצחק הוטנר זצ"ל בעל פחד יצחק, בטעות שפך קצת יין על ה"קיטל" שלו, שהשאיר כתם ניכר. כדי להצילו מבושה,מיהר הגאון אף הוא ואמר: קיטל נקי בליל פסח, ללא כתמי יין, דומה לאותו מחזור של יום כיפור שלא נרטב מדמעות.

     והיא שעמדה לאבותינו ולנו, ידוע ש"היא" ר"ת א'ם י'רצה ה'שם, ולכן זה הכח שעמד לאבותינו ולנו , והקב"ה מצילנו מידם, למה כי אם האדם מבין שכל מחשבותיו כאין וכאפס, ורק מה שהקב"ה יעשה הוא טוב, א"כ אין מה לדאוג לכלום, וידוע דברי השל"ה הק' רבות מחשבות בלב איש ועצת ד' הי"א תקום, אם כל מחשבותינו עצת ד' זהו ה הי"א רק א'ם ה'שם י'רצה.

     חצי הלל. מה טעם חולקים את ההלל באמצע ? כתב ה ''מרדכי'' (פסחים ב"הסדר הקצר'' עמ'' י''ט), וזה לשונו: "ולכך חולקים את ההלל, ואין אומרים אותו כולו לאחר המזון, שאין אומרים שירה אלא על היין (ברכות לה.). ורצונו לומר כבר חלק של ''הלל'', על כוס שני. כי כל ד' כוסות מהודרים ־ כוס ראשון מהודר בקידוש היום,  שלישי מהודר בברהמ''ז, רביעי בהלל. וכוס השני במה נהדר אותו - אם לא נאמר עליו קצת הלל.  כי בהגדה אינו מהודר, כי אינו כי אם סיפור דברים בעלמא. וכן כתב בהמנהיג (סימן צ'(    

             טיבול כרפס במי מלח. שח האדמו"ר ממודז'יץ זצ"ל, כשם שטיבול המרור בחרוסת, הוא "זכר לטיט" שנשתעבדו בו ישראל במצרים (פסחים קטז.), כך טיבול הכרפס במי מלח, הוא "זכר לדמעות" של בכייה, שהוזילו ישראל מעיניהם בשעת השעבוד, שהרי דמעות מלוחות הן.

לאן נעלמה האמת (ישראל שרייבר)

     סיפור יהודי עממי מספר על יהודי שהגיע לרב העיירה לבקש עצה ותושייה: ''מחר עליי להתייצב לפני וועדה ממשלתית ואחד השאלות שאתבקש לענות שם היא: מהי תאריך לדתך?''

     ומה השאלה שואל הרב. ''אני מתלבט האם להגיד להם שנולדתי בז' באדר או ב ט' באדר – משיב היהודי. ''ומה תאריך לדתך באמת'' – הקשה הרב. ''בח' באדר'' ענה היהודי.

     ומדוע שלא תגיד את האמת?''

     היהודי פלבל בעיניו בבלבול, ולפתע הוארו פניו ובירך בשם ומלכות: ''ברוך שחילק מחכמתו ליראיו''. ''על רעיון גאוני שכזה – לא חשבתי'' הפתיר בהתפעלות...

     בכל תחום בחיינו, בחברה כמו במשפחה, בבית המדרש ובחיי המעשה, בפוליטיקה כמו בעסקים, לעולם, אבל לעולם לא נפסיד מצורת-התנהלות שקופה וכנה, מתוך יושרה, ישירות והגינות. ''מילה זו מילה'', לטוב ולרע, ללמוד לדבר באופן ברור ורהוט, חותך וצלול – לחיוב או לשלילה, בלי גניבת דעת ובלי הונאת דברים.

     כי המציאות הבלתי-נעימה ביותר, עדיפה תמיד על פני השקרים והבלבולים הנוצצים ביותר.

     בכל תחום ומקום, תמיד עדיפים פרטנרים ''קשים'', שמתווכחים איתך על כל תג וניואנס, ומניחים הכל על השולחן, כי אז אתה יודע שיש כוונה ונכונות לקיים, מאשר טיפוסים קלילים וחלקלקים, חנפנים ו "מעגלי פינות'', שאין ערך למילתם, חיוכם האווילי מסתיר רק זדוניות ואנוכיות מרה, ''אשר פיהם דיבר שווא וימין ימין שקר''.

     כי כל בועה – סופה להתפוצץ, ואין לך גרוע מהצבועים, שנחשפים תמיד בסופו של יום לאור השמש המחטא - שמציג אותם קבל עם ועדה באפסותם וטיפשותם.

     הבה ונסגל לעצמנו את דרך האמת, היושר והטוב, דרך התורה, דרך השם, כי אז תזכו אתם וסביבותיכם, לחיים שקטים והרמוניים, מסודרים והגיוניים, ''אמת מארץ תצמח'', והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו ייתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/