אמרי שפר י"ז אלול ה'תשע"ח

אומר ה ״גבעת שאול״ רמז טמון בפסוק זה עבור אלו העוסקים בתעניות ובסגופים: ״השקיפה״ אותיות ״השק יפה״, כלומר, אם רצונך ללבוש שק, ולסגף עצמך כחלק מעבודת ד' הדבר טוב ויפה, אך כל זאת בתנאי שהוא ״מן השמים״, שרק אתה ובוראך יודעים מכך, אל תתפאר על אותם סגופים באזני אחרים.

     בדרך דרוש נֹאמַר, כי מצות ביכורים תלויה בשמחה, כמו שנא' וְשָמַחְתָ בְכָל הַּטוֹב אֲשֶר נָתַן לְָך ה' אֱֹ-לוקֶיך, כפי ש 'מקרא ביכורים' נקרא רק ב 'עונת השמחה', מהעצרת ועד החג, בה שמח החקלאי ביבולו. התורה מלמדת כאן יסוד בדרכיה הנעימות: אין יהודי לשמוח בחלקו ונחלתו כל עוד וַחֲבֵרוֹ עדיין 'חי על מזוודות'. ה 'שמחה' בישראל החלה רק לאחר שכל שבטי ישראל נחלו שטחיהם, השמחה שלימה כשכולם 'מסודרים', ורק אז נעלה לציון ברננה.

     והיה כי תבוא אל הארץ" )כ"ו א'(. אין "והיה" אלא לשון שמחה, והיא שמחה של מצווה, ובזכות השמחה יזכה ל"תבוא" ר"ת 'תורה וגדולה במקום אחד' )גיטין נ"ט(. )אהבת ישראל(

     ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלוקיך" )כ"ו י"א(. "ושמחת" אימתי ראוי לו לאדם לשמוח, " בכל הטוב - אשר נתן לך ד' אלוקיך" כאשר מאמין שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד. )משמרת איתמר(

ונתתה מהודך עליו" [כז, כ] . (ברכי נפשי).

     מי שזוכה להיות קרוב לגדולי הדור, מקבל את ה 'הוד' המושפע מהם והמוענק לכל אדם באשר-הוא. מהסיפור הבא נלמד שגדוליו האמיתיים של עם ישראל מקרבים את עצמם לכל יהודי, וגם לילדים, ועל אחת כמה וכמה לילדים 'מיוחדים'.

     אחד הסיפורים המופלאים על הגאון רבי אברהם יעקב פאם זצ"ל, ראש ישיבת 'תורה ודעת' בארה"ב, מוסב על 'החבר הטוב' שהיה לראש הישיבה, בדמותו של הילד שסבל מ 'תסמונת דאון', ומצא אצל הגר"א פאם אוזן קשבת לדבריו.  אחד הפרקים האחרונים בספר תולדותיו של ראש הישיבה, 'אהוב על כולם', מתאר את מערכת היחסים הלבבית שהיתה בין הרב פאם לאותו ילד. כשילד כזה מגיע לבית הכנסת, יש מקרים שהוא מתרוצץ בין המתפללים, מקפץ על ההרים ומטפס על הגבעות, ויש המנסים לגעור בו ולהשתיקו. אצל הרב פאם התנהלו הדברים אחרת . כשהיה הילד רץ ומסתובב בבית הכנסת ועושה רעש גדול, והמתפללים ניסו להשתיקו, הסביר להם הגר"א פאם שלא רק אין טעם להשתיקו (מפני שזה לא יעזור, וכידוע), אלא יתכן בהחלט – שזו היא צורת התפילה של הילד ההוא.  מה אנחנו יודעים, אנשי בשר ודם, מהמתחולל בנפשו של הילד? רק השם יתברך, שברא אותו בצורה זו, וקבע מראש איזו משפחה תזכה (כן, כן, תזכה!) לגדלו, הוא לבדו יודע שיתכן שההתרוצצות של הילד בבית הכנסת יש בה מעין 'ריקוד' לכבוד השם, ואיך אנחנו יכולים להשתיקו?!... ראש הישיבה השתדל להתייחס אליו בסבלנות מרובה, והאזין לכל דבריו ,ודי היה בעצם ההתנהגות הזו, כדי להוכיח לכל הקהל כיצד לנהוג עם הילד.  

     פעם, ביום שמחת תורה, הגיע הילד לבית הכנסת עם ספר תורה העשוי מנייר, כדרכם של הילדים. אלא שבעוד שכל הילדים האחרים מבינים שהספר שהם אוחזים בידם, אינו ספר תורה כשר, הוא לא הבין זאת... כשהוציאו את כל ספרי התורה מההיכל, ורקדו סביבם, ואחר כך קראו בהם, בא הילד ב 'טענה' אל הגבאי מדוע לא רוקדים גם בספר שלו...  נחשוב לרגע על תגובתו של גבאי מן היישוב לטענה כזו; הרי במקרה הטוב הוא ייתן לילד לטיפה מהולה בלגלוג , ויפטרנו כלאחר-יד... לא כך הם פני הדברים בדרך כלל? האם זו היא ההתייחסות?  כשראה הילד שלא מתייחסים לדבריו, ניגש אל ראש הישיבה, והציג את ה 'טענה' שלו. ומה השיב לו הגר"א זצ"ל ? האם דחה אותו בשתי ידיו? לא ולא. הוא אמר לילד שלאחר שיחזירו את כל ספרי התורה להיכל, הוא בעצמו – ראש הישיבה – ירקוד ויקרא גם ב 'ספר' שלו ... ומה אתם חושבים שהרב פאם דיבר סתם-כך?! לאחר שהחזירו את כל הספרים ביקש הרב מהילד שיביא את ספר-הנייר שלו,  ואמר 'אתה הראית', וחלק מהקהל שנשאר בבית הכנסת הצטרף ל 'ריקודים', כשהילד מכרכר ומקפץ בכל עוז עם 'ספר התורה', ומרגיש את עצמו 'בעננים'... לאחר מכן ניגשו ל 'קריאת התורה'. ה 'ספר' הונח על הבימה, כשהגר"א פאם עורך 'הצגה' שלימה, והוא-עצמו עולה לתורה, ככהן, ואומר את ה 'ברכות', בלי שם השם כמובן, ואחר כך לוי וישראל, וכו'. עד כדי כך הגיעה מסירותו של הגר"א פאם לאותו ילד!  זו הייתה הנהגתו בחיים של אותו גאון וצדיק, הגר"א פאם, שידע להתייחס לכל אדם ואדם כפי מה שהוא. הנהגה זו,  כשכל הקהל רואה ולקח דוגמא חיה איך צריכים להתייחס לנבראים שכאלה, מורידה את הטרוניות שיש לבני האדם . שהרי ברור שאנשים שנולדו להם ילדים כאלה, עלולים לבוא מדי פעם בטענות-ומענות בסגנון 'מדוע דווקא אצלי נולד ילד כזה, ואילו ילדיהם של השכנים בריאים ושלמים, ואין להם כל בעיה '! וכשהגר"א פאם התייחס אל הילד באופן הנ"ל, הוא נכלל בין הצדיקים עליהם נאמר שהם מקיימים את הפסוק 'תנו עוז לאלוקים', דהיינו שכביכול הם 'מחזקים' אותו, ומורידים ממנו את הטרוניות של בני האדם 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י' אדר א' ה'תשע"ו

 

 

אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז" (שיר השירים), דהיינו, אם אדם הוא קבוע כחומה זו העומדת איתן, נבנה עליה טירת כסף, אפשר לבנות עליו. אבל אם אדם בבחינת דלת דירה שמסתובבת, פעם פתוחה ופעם סגורה, תורתו נעשית קרעים, ל"ע, ואז תורתו צועקת: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך''!) ברכת דוד(

     "אע"פ שמצווה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה.  לפיכך, מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתייה ושיחה וכיוצא בה, אלא בתלמוד תורה ודברי חוכמה". (הרמב"ם)

 

     הדבר הכי גרוע בעניות הוא, שהעני מאמין שהעשירות תוציאו ממצוקותיו (ר' דובער מראדושיץ)

     פעם הוכיח החפץ חיים זי"ע את אחד מראשי הישיבות הנודעים בליטא על כך, שמונע עצמו מלאכול בשר בימות החול, כדי לחסוך כמה שאפשר בשביל תלמידיו, וכך אמר לו החפץ חיים בין התפקידים הרבים המוטלים על כתפיו של ראש הישיבה יש עוד עניין נחוץ אחד, הראוי לתשומת לב מיוחדת, הדאגה שיהא לתלמידים הצעירים ראש ישיבה בריא

     פעמים רבות נשאל רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל, מהו השיעור הנדרש בפס' (משלי יג, כד) "חושך שבטו שונא בנו", ועד כמה יש להכות את הילדים. ותמיד היה משיב על כך, שבזמננו, שהדור חלש, אין כוח ל'שמאל דוחה', וצריך לחזק בעיקר את ה'ימין מקרבת'. (קונטרס 'דבר זה רבנו הגדול אמרו')

     פעם נזדמן לידי רבי יעקב מעמדין מכתב בו נכתב התאריך טו"ב (בגימטריה י"ז) בתמוז. שרטט וכתב בגליון:אוי (י"ז) לו למי שטו"ב לו בי"ז בתמוז.

     פעם נשאל הרה"ק רבי שמעלקא מניקלשבורג זיע"א (יומא דהילולא א' אייר) האיך אפשר לאהוב את חברו אף שאינו הולך בדרך הישר? והשיב כמו שאבר אחר באדם שלא יהיה טוב ויעשה שלא כרצונו, האם יכה את האבר הזה? כן בני ישראל כולם אחד ולכן נצרך לאהוב את כל איש ועי"ז יחזיר אותו למוטב.  

     פרח אחד יכול לעורר כל חלום.

חמש מאות דולר לרדת מהמטוס (הרב אהרן מרגלית)

     בפעם הקודמת סיפרתי לכם איך עלינו בחוסר סדר על הטיסה חזור מליזענסק לישראל ודקות ספורות לפני שהמטוס ביקש להמריא התברר שיש בו נוסע מיותר שאין לו מקום ישיבה.

     כשהחל הזמן לדחוק בכולנו ביקש אחראי חברת הנסיעות שכל אחד יבדוק האם יש סביבו מישהו שלא הגיע אתנו בהלוך. הבנתי שעלולה להיווצר כאן הלבנת פנים ובניסיון למנוע את שפיכות הדמים העתידית הצעתי חמש מאות דולר למי שיתנדב לרדת מהמטוס מרצונו הטוב ולחזור בטיסה של מוצאי שבת. דמות בלתי מזוהה נענתה להצעתי והתקרבה אליי מירכתי המטוס . כשהתקרב האיש לעברי זיהיתי את הבחור שישב לידי בטיסה הלוך . "רבי אהרן, אני מוכן לרדת ולחכות לטיסה של מוצאי שבת", הוא אמר, " אני מוכן להישאר פה, אבל תראה, רבי אהרן, אין לי פה בגדי שבת אין לי פה קפוטה, אין לי עליי כלום. חשבתי שאני יוצא לפחות מיממה, איך אוכל להישאר כך לשבת?". הנוסעים הסתכלו בנו ולא אמרו מילה. שעון החול של הטיסה הלך ואזל, תוך דקות ספורות יפקע אישור ההמראה שלנו, ונצטרך להישאר במקום עד צאת השבת. הסתכלתי בבחור ואמרתי לו את שהאמנתי בכל ליבי: " צדיק שלי, הרב'ה רבי מיילך יקבל אותך גם בלי קפוטה,  אני בטוח. לרב'ה רב מיילך לא משנה איך אתה נראה, משנה לו המצווה הגדולה שעשית. ואתה עושה מצווה גדולה! אתה מציל יהודי מביזיון נורא ומציל את כולנו מחטא איום. וחוץ מזה, יש באזור ה'ציון' איזה אלף- אלפיים יהודים שתכננו מראש להישאר לשבת, אני בטוח שבין כולם תמצא לך קפוטה מתאימה, ולא רק קפוטה, אלא את כל הדרוש כדי להישאר ב'ציון' יממה נוספת".

     הוצאתי את הכסף מכיסי והנחתי אותו בידו של הבחור, מנהל חברת הנסיעות שארגנה את הטיסה הבטיח לסדר לו מקום בטיסה הראשונה במוצאי שבת, והבחור ירד מהמטוס. התבוננתי בו רגע, ראיתי את כתפיו הזקופות ואת מבטו המחייך, וידעתי שגם הוא הבין שהרבה מעבר לכסף, המעשה שלו נאצל, במובן הפשוט ביותר של המילה.  הטייס קיבל אישור המראה וכיוון את המטוס לעבר מסלול ההאצה ואני התחלתי לחזור למקומי, צעדתי אל ירכתי המטוס מוקף בעיניים מודות ומעריכות וניסיתי שלא לחשוב מה היה קורה לו לא היה הבחור נענה להצעתי. במושב השלישי או הרביעי ליד המעבר עצר אותי אחד האנשים. "סלח לי", הוא אמר, "אולי תסכים למכור לי את המצווה שעשית עכשיו?" התבוננתי בו בשאלה, והוא המשיך "איזו מצווה גדולה עשית, גרמת לכולנו שנגיע לארץ מבעוד מועד, לפני כניסת השבת,  מנעת הלבנת פנים וביוש עצום שעלול היה להיגרם לאחד הנוסעים , ומנעת מחלוקת אדירה שכבר הייתה על סף התלקחות. וכל זה כל כך בזול! אני מקנא בך! אני מוכן לשלם לך כפול ממה שנתת לבחור, קח אלף דולר במזומן ומכור לי את המצווה שעשית" . לא הייתי צריך לחשוב רגע לפני מה שעניתי: "אלף דולר זו תשואה יפה, השקעתי חמש מאות ותוך חמש דקות אתה מציע לי כפול? אין מה לומר זאת השקעה רווחית ממש. אבל לא, את המצווה שלי אני לא מוכר. צר לי". המשכתי למקומי. המטוס המריא ויצאנו לדרך.

     כשנורות ה'חגור חגורת בטיחות' כבו, השתחררה גם לשונם הקפואה של האנשים.  השיחות במטוס החלו להתלהט ואנשים התחילו לדבר על מה שהיה. " אילו טיפשים היינו!" אמר קול מאחוריי "יושבים פה מאתיים אנשים וכולם מקטרים וצועקים במקום לחשוב מה לעשות" . "היינו צריכים רק קול שפוי אחד כדי ליישב את התמונה". אמר אדם אחר. "אם כל אחד מאתנו היה תורם שניים וחצי דולרים היינו פותרים את הבעיה בלי כל כאב הלב והלחץ המיותר", אמר קול שלישי. " התעכבנו 40 דקות, וכל כך הרבה אנשים צעקו ונפגעו, לא חבל?" שאל איש מבוגר בקול שקט מימיני.  ואני שמעתי את הכול והודיתי לה' על הרעיון שנטע בליבי, ועל שגלגל על ידי את הזכות הגדולה להציל יהודי מבושה נוראה ולמנוע מריבה ומחלוקת גדולה.

     לכם הקוראים, אני יכול לספר שלא נבואה או יכולת קריאת עתידות מופלאה ליוותה אותי בהצעתי, רק שאלה ברורה אחת ששאלתי את עצמי באותו רגע ושאותה כבר שמעתם ממני לא פעם: מה אני יכול לעשות כעת באופן מועיל! אם נזכה ליישוב הדעת ונתפלל לבורא עולם שייתן לנו בכל מצב שכל ישר שאינו מתלהם ואינו נסחף עם הזרם, ואם נזכה להיות ממוקדים בשאלה: מה אני יכול לעשות כעת באופן מועיל? אין ספק שה' יהיה בעזרנו ויסייע לנו לעשות את הדברים הנכונים והטובים,  בתפילה שנזכה תמיד לעשות את הטוב והמועיל בעיני אלוקים ואדם.

השקים של 'נר ישראל' (נחום ברוין)

     סיפר לי אבי מורי שליט"א : בצעירותי למדתי בישיבת 'נר ישראל' בבולטימור.  מנהל החשבונות של הישיבה, סיפר לי את הסיפור הבא.  

     בישיבה היה נוהל, שלא נותנים צ'יק שאין עליו כיסוי. כלומר, למרות שהגיע הזמן לשלם משכורת לרבני הישיבה, לא היו נותנים צ'יק עדיין.  היו רושמים את הציק, ומחכים לראות מאיפה יבא הכסף – ואולי זה נרמז בכוונת הפסוק מאין יבא עזרי...  ובכן, בכל פעם – היה הדבר חוזר על עצמו : בכל פעם שהיה חסר את הכיסוי בחשבון הבנק של הישיבה, היה מגיע צ'ק בדואר של אותו היום,  על הסכום החסר. לעתים, זה היה כמה צ'קים ביחד – כמה תרומות,  וכולם הצטרפו יחד לכסות את הסכום החסר לישיבה.  והאמת שזה חזר על עצמו כל כך הרבה פעמים, עד שכבר לא היה זה חידוש במשרד הישיבה.

     פעם אחת – מספר מנהל החשבונות, היה חסר לנו סכום גדול יותר מכל מה שהיה חסר אי פעם בהיסטוריית הישיבה, ולא היה שייך , למרות הרצון הטוב – לשלם משכורות לרבני הישיבה.  גם אם יקרה נס – ויבואו יחד כמה צ'קים, לפי מה שרגילים כאן לעשות – לחכות לנס הקבוע, בכל זאת, הסכום רחוק מלהיות מספיק.  ומה אתה חושב שקרה ? מה שקרה הוא שנפטר אדם ערירי, והשאיר את כל כספו בירושה – למען הישיבה הקדושה 'נר ישראל' – וכך גם הסכום הענק שהיה חסר,  בדיוק בתאריך הראוי – עשה את דרכו לשלם את המשכורות של רבני הישיבה.  הנה כי כן, זה מצטרף לרשימת הניסים שמראים שהקב"ה מחזיק בצורה לא טבעית, את הישיבות הקדושות.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ט' תשרי ה'תשע"ו

רב ברוך רוזנבלום מפרש למה מצטער פטור מן הסוכה, שכן אם הגשמיות והנוחות עדיין תופס מקום אצלך אם לא הבנת את עניין הסוכה וא"כ פטור הינך מלשבת בו...

     מעץ אחד ניתן להכין מיליון גפרורים, עם גפרור אחד ניתן להשמיד מיליון עצים.

     מעשה ביהודי שהוצרך לאכול ביום כיפור. הוא סירב לציית לפסק ההלכה ולא רצה לאכול . אמר לו מרן ה"חזון איש": ''יהודי צריך תמיד להיות כמו חייל לפני הקב"ה ולקיים בין את הפקודות הנוחות לו ובין את הפקודות שאינם נוחות לו"! (זכר דוד)

"      מעשה ברבי אברהם ישעיהו קרליץ בעל ה"חזון איש", שהלך בחוץ לארץ בליווי תלמידו. הלכו אחריהם גויים פולניים והשמיעו דברי לעג על חשבונם. לא רצה הצעיר להישאר בעל חוב, והשיב להם מנה אפיים. הוכיחו החזון איש: אינך בן תורה!  תמה התלמיד: וכיצד ובאיזו צורה משיב בן תורה? ענה החזון איש: בן תורה אינו משיב כלל! ) "פאר הדור" לוקטו ממורשת אבות(.

     מעשה בתלמיד החתם סופר שהיה לו דוד עשיר, והיה מתגאה על אחרים, קרא לו רבו החתם סופר ואמר לו: אילו היה לך את הכסף של דוד שלך והחכמה של הרב שלך, היה לך סיבה להתגאות, אבל כעת יש לך את העושר של הרב שלך ואת החכמה של הדוד שלך אין סיבה להתגאות...

     מעשה היה במוסקבה "בשבת תוכחה" סירב בעל הקורא לעלות בעצמו לקללות, כנהוג בתפוצות ישראל... ציווה רב בית הכנסת רבי ברוך פריידנברג להעלות חייל קנטוניסט לקללות . לאחר קריאת התורה בא אחד המתפללים אצל רבי ברוך ושאלו : ילמדנו רבינו, מה ראה להעלותו, בשביל שהוא חייל הפסיד ! ? אדרבה - השיב רבי ברוך - בשביל שהוא חייל הוא זכה, ואין לו לחשוש לקללות שבתוכחה, שכן הוא עבדו של הצאר ואנו עוזרים בזה לקיים 'מה שקנה עבד קנה רבו'... ("מדור דור ")

     מעשה היה, והגאון הרב מפיטסבורג בא לביקור בישיבה בליקוווד, ואז אמר לו ראש הישיבה, בא ואראך את הבחורים בזמן הלימוד בביהמ''ד, אמר לו הגאון זצ''ל, לראות התנהגות של בחורים, רואים בחדר האוכל בזמן האכילה, ובכך אפשר לפרש, הכתוב (קהלת ט' ז') לך אכול וכו', כי כבר, כלומר מיד אחרי יום שלם של תפילה ועבודה, הקב''ה רוצה לראות את מעשיך בעת האכילה.

     מעשה שהיה ברבנו ה"חפץ חיים" שבאו אליו אורחים לסעודת ליל שבת, ומיד בבואו מזג הכוס והתחיל בקידוש: "יום השישי ויכולו השמים והארץ וכו‘" ונטל ידיו, ואחרי שאכלו את הדג עמד וניגן "שלום עליכם", "אשת חיל" וכו‘, והסביר לאורחיו, שכיון שחשש שמא הם רעבים, החליט קודם לקדש ולהאכילם ולאחר מכן לכבד את המלאכים, שכן הם ודאי אינם רעבים ויכולים לחכות... 

התפילין שהביאו יהודי אל המנוחה ואל הנחלה. (למען אחיי, עלון 660)

     מעשה שהיה בבחור ירא שמים שהביע נכונות לבוא ולסייע לעובדי מושב זקנים, הממוקם ליד ביתו. העובדים קיבלו בשמחה את המתנדב החדש, והטילו עליו, כמשימה עיקרית, לקחת מדי בוקר את הזקנים לתפילת שחרית אל בית הכנסת.

     חלק גדול מהזקנים שמחו אף הם על בואו של הבחור כמוצאי שלל רב, והסכימו לבוא ולהתפלל במניין, ובבית הכנסת. חלק אחר לא גילה נכונות לכך, אבל לאחר שהבחור שכנעם בדרכי נועם, הסכימו גם הם לבוא לבית הכנסת. היו כמה מן הזקנים שאמנם סירבו להצעה, אבל הגיבו כלפי הבחור בנימוס, והתנצלו ואמרו שכוחם בל עמהם, ונבצר מהם למלא את בקשתו, וכו‘. ברם, היה שם זקן אחד, שהגיב בצורה חמורה, וכאשר הבחור בא והציע לו כנ“ל, הוא התרגז מאוד, ירק וקילל, ו‘שטף‘ את הבחור בקללות נמרצות, וציווה עליו להסתלק מיד מחדרו. הבחור אכן הסתלק, אבל החליט לא להישאר בלא תגובה.

     לאחר כמה ימים נכנס שוב לחדרו של הזקן, ועוד בטרם יתחיל הלה בקללותיו, אמר לו בנועם: ’יסלח לי אדוני, אולי תסביר לי מדוע מגיעות לי קללות שכאלו?! הרי בסך הכל עשיתי מה שהייתי צריך לעשות, ומדוע קיללת אותי ושפכת עליי חמתך בצורה כה מחפירה‘?! כיון שהדברים נאמרו בחן, ובנימה של פיוס, ביקש הזקן מהבחור לקחת כיסא ולשב לצדו, ’ובוא ואספר לך מדוע הגבתי בצורה שכזו‘.

     בתקופת השואה, סיפר הקשיש, שהיתי במחנות יחד עם אבא שלי. ליד הצריף שבו היינו, היה יהודי אחד שהחביא אצלו תפילין, ובאשמורת הבוקר עמדו אצלו יהודים רבים בתור, כדי שיתן להם להניח תפילין, למרות שברשותו היו רק תפילין של ראש. לילה אחד, פונה אליי אבא ואומר לי: ראה בני, מחר אתה נכנס לעול מצוות, וברצוני שתניח תפילין, למרות הסכנה הגדולה שבדבר. אבל, אני לא אסתפק בכך שתניח רק את התפילין של ראש! כיון ששמעתי שבקצהו השני של המחנה, יש משפחה שאביהם נפטר, והשאיר אחריו גם תפילין של ראש, וגם של יד, אני אלך לשם, ואקח מהם את התפילין, כדי שתוכל להניחם. אעשה זאת, אמר אבא, למרות שידע שמצד חוקי המחנה אסור לי ללכת לשם, אבל מה לא עושים כדי שהבן שלי יוכל להניח תפילין כדבעי, ביום כניסתו למצוות?

     אני, ממשיך הזקן לספר, ניסיתי לשכנעו שלא יעשה זאת, מפני הסכנה בדרכים, ובפרט מאחר שביום הקודם נרצחו 5 יהודים שחטאם היחיד היה שהלכו בדרך הזו. יקום השם דמם. אבא לא היה מוכן לשמוע שום דבר. ’בתקופה שכזו, אנחנו מצווים לעשות כל שביכולתנו כדי לקיים את מצוות השם‘, אמר אבא. והלך להביא את התפילין.

     אני המתנתי לשובו בקוצר רוח, והנה אני רואה אותו חוזר, ומתקרב לעבר הצריף שלנו. כמה עשרות מטרים לפני שהגיע, קפץ עליו שומר נאצי שישב במקום מסתור, וארב ליהודים שהסתובבו במקומות האסורים. הגרמני הארור ירה בו ירייה אחת, והרגו במקום. התפילין נפלו על הארץ, ואני שהזדעזעתי לנוכח המראה, עוד הספקתי לנתר ממקומי, ולאסוף את התפילין ולהביאם אל הצריף. והנה הם התפילין הללו, מונחים כאן לפניך, בתוך הנרתיק הישן-נושן. אלה הם התפילין שהיו בידיו של אבא, בשעה שנרצח. ואני רוצה לשאול אותך, סיים הזקן בדבריו לפני הבחור, לאחר סיפור כל כך טראגי שהתרחש לנגד עיניי, יכולתי להניח תפילין, ולהתפלל?! הבחור היה מזועזע למשמע הדברים, אבל גם הפעם החליט שלא להישאר בלא תגובה. הוא גמר-אומר להחזיר את הזקן אל א-לוקיו, ויהי מה, והמתין לשעת כושר.

     יום אחד, בהמתנה לתפילת שחרית, היו כבר בבית הכנסת 9 זקנים, והכל המתינו לעשירי שיבוא וישלים מנין. אזר הבחור אומץ, והתדפק שוב על דלתו של הזקן, והודיע שבבית הכנסת ממתינים רק לו, ושאל האם יוכל להצטרף למניין. הזקן שלח בבחור מבט עוין, אבל מיד לאחר מכן אמר: ’ואם אבוא להתפלל, תניח לי, ולא תבקש יותר‘?! הבחור הבטיח. כאשר החל כבר הבחור להוביל את הזקן על כיסא הגלגלים שלו לעבר בית הכנסת, עלה בליבו רעיון אולי כדאי שייקח לשם גם את התפילין המונחים בחדרו של הקשיש. כשהציע זאת בפני האיש, שאל הקשיש שוב: ’ואם אניח עתה תפילין, לא תבקש ממני יותר‘?! והבחור הבטיח. הזקן עשה אתו תנאי נוסף, שיושיב אותו בקדמת בית הכנסת, כדי שיוכל לצאת ראשון, מיד בגמר התפילה...

     השניים הגיעו לבית הכנסת, הבחור סייע ביד הזקן להניח את התפילין, ויצא לביתו, תוך שהוא מבטיח לחזור מיד בתום התפילה. כשחזר, נגלה לנגד עיניו מחזה שלא ציפה לו. התפילה כבר הסתיימה, והנה הזקן יושב בכיסאו, עם דמעות בעיניו, והוא מסמן לבחור שלא יוציא אותו מבית הכנסת. גם לאחר שכל המתפללים עזבו את המקום, ביקש הזקן להישאר שם עוד ועוד, כשהוא עטור בתפילין.

     ’טוב לי ככה, טוב לי עם התפילין; אני מרגיש את עצמי קרוב לאלוקים‘, אמר, תוך שהוא גועה בבכייה. הבחור כבר ידע שמשימתו צלחה בידו. מִשֶאַך נגע הקשיש בקְצֵה המצווה, נמשך הוא אחריה כאבן שואבת, ולא יכול היה להרפות ממנה. ואכן, מאז אותה תפילה, ביקש הזקן להגיע מדי בוקר לבית הכנסת, ושהה שם זמן ממושך לאחריה, כשהוא עטור כל העת בתפילין.

     שנה תמימה חלפה. בוקר אחד מגיע הבחור לחדרו של הזקן, כדי לקחתו לבית הכנסת, ואינו מוצאו בחדרו. האחות מבשרת לו שבמהלך הלילה הוא הרגיש ברע, ונפטר. בתום ה‘שבעה‘, מתדפקת אישה על דלת ביתו של הבחור, ומציגה את עצמה כבתו של הזקן (שחזרה בתשובה שנים רבות לפני כן). ’באתי להודות לך על הימים הטובים שעשית לאבא שלי במשך כל השנה האחרונה‘, אמרה. ’מאז תום השואה, והַגיעֹו ארצה, היה אבי ממורמר בצורה יוצאת דופן. אי אפשר היה להרגיע אותו. לא היה לו יום אחד טוב בחייו. עד שבאת אתה, והצלחת בחכמתך לשכנע אותו להתפלל ולהניח תפילין, ובכך לחדש ימיו כקדם. ’ומאז, הוא נרגע. מאז שהחל להגיע לבית הכנסת, הוא הפך להיות אדם שליו ושקט, ומצא מנוחה לנפשו הסוערת. ’הרגשנו בעליל, סיפרה הבת, שהקשר שלו עם הרבש“ע התחדש באופן נמרץ ביותר. הוא התבטא בפנינו, שעתה, לאחר שהחל שוב להתפלל, הוא מרגיש את עצמו בחיקו של הקב“ה, ויכולה אני להעיד בפניך - אמרה הבת בהתרגשות - שאבא אכן חזר בתשובה‘.

     הנה לפנינו נשמה של יהודי, שבמשך כל כך הרבה שנים מחפשת את בוראה, עד שהיא מוצאת אותו, ואז היא באה אל המנוחה ואל הנחלה.

התפקיד (אפריון שלמה עלון 7 13)

     אחרי הוידוי ביום הכיפורים אנחנו אומרים: "א-לקי, עד שלא נוצרתי איני כדאי , ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי. עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי. יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שלא אחטא עוד, ומה שחטאתי לפניך מחוק ברחמיך הרבים , אבל לא על ידי ייסורים וחולאים רבים".

     היו כאלו תקופות יפות בעם ישראל, היתה תקופה של משה רבנו במדבר.  היתה תקופה של דוד המלך... של שלמה המלך..., היתה את תקופת השופטים,  תקופות של תנאים, רק לדמיין איזה הנאה לבוא ביום שבת לבית כנסת ולשמוע דרשה של ר' שמעון בר יוחאי, ואח"כ אוכלים סעודה שלישית עם ר' מאיר בעל הנס.  היתה תקופה של הרמב"ם והרמב"ן, ואפילו לפני 500 שנה בצפת, אם היתה שאלה היית יכול לשאול את הבית יוסף, ובליל שבת לעשות קבלת שבת עם האר"י ז"ל,  ואח"כ ללכת לשמוע דרשה מהאלשיך הקדוש. היו תקופות מדהימות!  בכל התקופות הללו הקב"ה לא שם אותי, אז למה הקב"ה שם אותי דווקא בדור הזה? בדיוק עכשיו הייתי צריך להגיע?  ודאי! אם הקב"ה לא שם אותי בדורות הקודמים זאת אומרת שלא היה לי שום תפקיד. וזאת אומרת שאם הגעתי בדור של עכשיו יש לי תפקיד...  אז מה הבעיה? שאני לא ממלא אותו! " א-לקי עד שלא נוצרתי" – למה לא נוצרתי? כי "איני כדאי". "ועכשיו שנוצרתי" – כי כבר יש לי תפקיד, "כאילו לא נוצרתי" – ריבונו של עולם אני לא ממלא את התפקיד.

     חולה נכנס לרופא, והרופא אומר לו: "לצערי המצב קשה מאוד, או שעושים לך ניתוח, או שתיקח כדורים ותסבול". אומר לו החולה: "לא מתאים לי.  אני לא רוצה לא את זה ולא את זה". זה הגיוני? יכול להיות דבר כזה ? בא בן אדם לקב"ה ואומר לו: "חטאתי!, ומה שחטאתי מחוק ברחמיך הרבים, אבל לא ע"י ייסורים וחולאים רבים". אומר לו הקב"ה: איך אתה רוצה שאני אמחוק לך את החטאים, בשביל זה אתה חייב לסבול, או ייסורים או חולאים ... ואנחנו אומרים: נכון, אם היינו הולכים לרופא בקופת חולים, אתה צודק.  אבל לא הלכנו אליו, באנו אליך! אתה יכול!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/