אמרי שפר י"ח סיון ה'תשע"ו

" איזהו עשיר? - השמח בחלקו!"- אדם היודע לשמוח במה שיש לו - הנו אדם מאושר. כתוב: "השמחה - מאין תמצא?" - בסימן שאלה, אך ניתן לקרוא זאת גם בסימן קריאה: "השמחה - מאין תמצא!" - אדם הרוצה למצוא את השמחה באמת, יכול לשמוח מכלום, מאין! וזאת אם רק ישכיל למצוא את נקודות האור והיופי שבחייו.

     ''אין בזבוז גדול יותר מללמוד רעיונות נפלאים ולא להשתמש בהם.

     אל תחלום על מה שאתה רוצה לעשות,  תתעורר ותעשה את זה.

     אמר רבי נחמן מברסלב "עוד יגיעו זמנים שבהם להיות איש כשר ופשוט, יהיה חידוש כמו להיות הבעל שם טוב".

" בשביל הוצאות שבת צריך אדם לחלק לצדקה יותר מן המתבקש, שיהיה לעני לעשות את השבת ברווח ולא בצמצום. ולומדים אנו זאת - " אמר הגאון רבי חזקיהו מדיני ז''ל בדרך צחות "- מהמשנה הראשונה במסכת שבת ': יציאות השבת שתיים שהם ארבע , ' לגבי הוצאות השבת צריכים לתת שתיים - שהם ארבע.".

     השג ענק הוא להגיב באותה צורה גם באשר מנצחים וגם כאשר מפסידים.

     ''זה לא פשוט להיות פשוט, תמיד רוצים יותר"

     שנדע תמיד למצוא את האור שבאפור, הגיל שברגיל והשירה שבשגרה".

התרדמה המכרעת  (על-פי 'שרפי קודש')

מאיר ודוד היו חברי ילדות. יחד חבשו את ספסלי בית המדרש בעיירת מגוריהם, למדו בצוותא והתעלו בתורה ובעבודת השם. כמעט במקביל התחתנו השניים עם בנות למשפחות עשירות, וכך יכלו לעסוק בתורה בלי דאגות.

יום אחד נעלם האברך דוד. אף בני משפחתו לא ידעו היכן הוא. קרוביו המודאגים החלו לחקור ולדרוש, עד שהתבררה האמת – דוד נמצא אצל הבעל שם טוב.

הבשורה הזאת נחתה על משפחתו של דוד כרעם ביום בהיר. הללו נמנו עם המתנגדים לדרך החסידות, ופתאום החתן החביב והמוכשר חצה את הקווים.

חמיו של דוד נסע אל חתנו בתקווה להניאו מהדרך שבחר בה. הוא דיבר על ליבו בטובות ובאיומים, אך במהרה הבין שחתנו נחוש בדעתו ושב אל ביתו. כעת דרש מבתו לקבל גט מבעלה הסורר.

אלא שהאישה לא רצתה להיפרד מבעלה וידעה כי הוא צדיק ובעל מידות טובות. לנוכח עקשנותה בערה חמתו של אביה, והוא סילק את בתו מביתו והדיר אותה מכל נכסיו.

יצאה האישה בחוסר כול מבית אביה. במשך שנים חיה בדוחק, בעוד בעלה התעלה בעבודת ה' אצל הבעש"ט. עד שיום אחד הודיע לה בעלה שנתמנה לרב בעיר מיקולייב והיא הצטרפה אליו.

מאיר, חברו של דוד, ישב ועסק בתורה עד שחמיו נפטר והוא ירש את נכסיו. במהרה נעשה גם הוא סוחר מצליח. פעם אחת נסע ליריד, ובדרך עצר במלון. פתאום שמע המולה. כשבירר את פשרה השיבו לו: "רבי דוד ממיקולייב נמצא כאן!".

הסוחר שיער כי זה ידיד נעוריו וביקש לדעת היכן הוא. "הוא בחדרו, מניח תפילין של רבנו תם", אמרו לו. ניגש מאיר אל החדר, נקש על הדלת וכשזו נפתחה שמח לראות מולו את חברו הטוב.

שאל מאיר את רבי דוד: "הלוא שנינו למדנו יחד על אותו ספסל. מה גרם לך להיות מחסידיו של הבעש"ט?".

השיב לו רבי דוד: "אולי אתה זוכר שפעם אחת שוחחנו ואמרנו שאיננו מרגישים כי הלימוד שלנו הוא 'תורה לשמה'. זמן קצר אחר-כך שמעתי שבבית מדרשו של הבעש"ט לומדים תורה לשמה. החלטתי לנסוע לשם".

"ומדוע לא הצעת לי להצטרף אליך?", תהה מאיר.

"חששתי שתנסה להניא אותי מכוונתי", השיב רבי דוד.

"ומה ראית שם?", התעניין מאיר.

"אספר לך", השיב רבי דוד. "בבואי אל הבעש"ט לא מצאתי את שביקשה נפשי. כמעט גמרתי בדעתי לסוב על עקבותיי, אולם החסידים ביקשו שאשאר לפחות עד יום שישי, ואעשה מאמץ לראות את הבעש"ט בשעה שהוא אומר 'שיר השירים'. כך עשיתי. תחושה עילאית אפפה אותי, אולם עדיין לא היה דיי בה.

החסידים הפצירו בי להישאר עוד כמה ימים. הם הסבירו לי שעומד לחול יום שנה לאחד מהוריו של הבעש"ט, ובלילה נוהג הבעש"ט להתהלך בחדרו וללמוד על-פה את שישה סדרי משנה. נעתרתי. בלילה התחבאתי בחדרו של הצדיק, ואכן, המחזה היה מפעים, אך עדיין נותרתי מסוייג.

החסידים אמרו לי: 'חכה ללילה הבא. אחרי שהבעש"ט צם במשך היום הוא נוהג לערוך סעודה לתלמידים, ושם תראה דברים נפלאים'. אך הם הזהירו אותי: 'עשה כל מאמץ שלא להירדם באמצע הסעודה'.

תהיתי: למה אירדם? החסידים סיפרו כי בזמן הסעודה רוב הנוכחים שוקעים בשינה ואין בכוחם להתנער ממנה. החלטתי להתכונן כראוי. במהלך היום הלכתי לנוח, כדי שלא אהיה עייף בשעת הסעודה.                                                              

בשעת ערב החלה הסעודה. הבעש"ט ישב בראש השולחן, התלמידים סביבו, והחל לבאר סודות עליונים מתורת הנסתר. במהלך דבריו פנה אליו אחד התלמידים והקשה: 'הלוא הדברים סותרים את דברי האריז"ל!'.

הבעש"ט הפנה את פניו לעבר השואל. גון פניו נשתנה. עיניו בלטו מחוריהן, עד שנראה כמי שאינו נמצא בעולם הזה. באותו רגע נפלה עליי עייפות גדולה. עיניי נעצמו. ניסיתי בכל כוחי לפקוח אותן, אך לשווא. שקעתי בתרדמה.

חלמתי חלום. אני נמצא ברחוב בעיר גדולה, וסביבי אנשים נחפזים. שאלתי אותם: לאן אתם הולכים? השיבו לי: להקשיב לדרשה של הבעש"ט. הצטרפתי אליהם. הגענו לבית ובו שני כיסאות. 'עבור מי הכיסאות?' – שאלתי. השיבו לי: 'אחד לבעש"ט ואחד לאר"י הקדוש'.

הצפיפות גברה. נדחקתי בתוך הקהל. הבעש"ט החל לשאת דברים – אותם דברים שאמר זה עתה, בסעודה. כשסיים החל האריז"ל לשאול אותו שאלות. הבעש"ט ענה לו והתנהל דיון ביניהם. לבסוף הסכים האריז"ל לדברי הבעש"ט.

באותו רגע התעוררתי. מצאתי את עצמי יושב בשולחנו של הבעש"ט. פניו חזרו למראן, כמקודם, והוא החל לחזור על הדברים שהשמיע בטרם נרדמתי. גם הפעם התפרץ התלמיד בשאלה: 'והלוא האריז"ל אומר ההפך מזה!'

באותו רגע פנה אליי הבעש"ט ואמר לי: 'דוד! קום על רגליך והעד מה ראית!'. ברגע זה", סיים ר' דוד לספר לחברו מאיר, "נעשיתי חסיד של הבעש"ט".

הצופן – (דוד קליינר)

     ויטאלי התבונן בכניסה המאובטחת לבניין האו'ם. זו לא הפעם הראשונה שהוא נכנס לבניין הזה, אבל הפעם הוא אמור להיכנס תחת זהות של חוקר אקלים רוסי שבא עם משלחת חוקרים להשתתף בוועידת האקלים של האו'ם.

     בתור איש ותיק של סוכנות הביון הרוסית, לא הייתה לו בעיה ללבוש ולהחליף זהויות כמו שמחליפים נעליים. למרות שעד לפני שבוע הוא לא ידע מאומה על בעיות האקלים של כדור הארץ, והאם ישנה התחממות גלובלית או לא, בתוך יומיים הוא למד את כל הנושאים שעליהם הוא אמור לדבר, ושחה בהם בבקיאות מרשימה. אבל המטרה שלו הייתה אחרת לחלוטין. לפי מקורות מודיעיניים רוסים אמורים להשתתף בוועידה הזו, גם כמה נציגים אמריקניים. לפי המידע שהגיע לסוכנות הביון הרוסית, אחד מן המשתתפים הוא בעצם סוכן של הסוכנות הפדרלית של ארה'ב ה- CIA,  והוא אמור לקבל לידיו מסמכים סודיים בהם מפורטים פרטי דירות מסתור של סוכנים זרים ברחבי רוסיה. כיוון שהיה זה מידע רב ערך, הוחלט לשלוח למשימה את ויטאלי שהיה אחד הסוכנים המיומנים ביותר על אדמת ארצות הברית. בכיסו היה פנקס קטן וגם עט שמושתלת בו מצלמה זעירה לצילום מסמכים.

     בכניסה לוועידה הוא הציג את המסמכים והאישורים השונים, אבל השומרים חמורי הסבר נטלו ממנו את כל מה שהיה עליו, כולל העט. את ויטאלי זה לא ממש הטריד, הוא ניחן בזיכרון צילומי יוצא דופן, בדרך כלל די היה לו במבט קל על מסמך בשביל שהוא ייחרט בזיכרונו, לפרטי פרטים. תוך שתי דקות זיהה את האיש 'שלו', ודאג להתיישב כמה שיותר קרוב אליו, הוא לא הסיר את עיניו ממנו לרגע, והוא גם שם לב לרגע בו מישהו עבר לידו והעביר לו מסמך שהוכנס בזריזות על ידי האמריקני אל תוך הקלסר שלו שהיה מונח לפניו על שולחן הוועידה.

     ויטאלי חיכה להזדמנות הראשונה בה האמריקני קם לרגע ממקומו על מנת ללחוץ יד למישהו, והרגע הזה הספיק לו על מנת לפתוח את הקלסר להציץ במסמך ולצלם אותו במוחו. בדף היו מספר שורות עם משפטים חסרי משמעות שהיה לו מאוד קשה לזכור. בכדי שלא ישכח את מה שראה, הוא כתב את המשפטים בתרגום לרוסית על דף שתלש מהקלסר שלו, ותחב אותו לכיסו בזריזות.

     יומיים לאחר מכן נקראו טובי המפצחים של סוכנות הביון הרוסית, על מנת שיפענחו את המשמעות של המשפטים הסתומים ויבינו היכן הן דירות המסתור של הסוכנים האמריקנים השתולים ברחבי רוסיה. במשך שלושה ימים מורטי עצבים ישבו טובי המוחות על החומר, אבל הם לא הצליחו להבין בשום פנים ואופן את מילות הקוד ואת משמעותן. הדבר הפליא אותם מאוד מכיוון שהם היו בעלי יכולות אנליטיות מדהימות, ובדרך כלל היו פותרים בעיות כאלו בזמן קצר.

     ביום הרביעי הם הגיעו למסקנה שכנראה יש בידיהם כתובות של ארבע דירות מסתור, ולמחרת היום נערכה פשיטה מקיפה של המשטרה הרוסית על אותם מבנים. אבל האכזבה של הסוכנות הייתה מושלמת, אף אחת מן הדירות שאליהן הם פרצו לא הייתה קשורה בשום צורה למרגלים אמריקנים. אבל הפשיטה עשתה הרבה רעש בעולם הריגול, ויום למחרת הסוכנים האמריקנים נעלמו מהדירות שבאמת היו נקודות המפגש שלהם.

     לאחר כמה חודשים שבהם הצליחו הרוסים לקבל מידע אחר היכן באמת היו דירות המסתור של הסוכנים האמריקנים התכנסו אנשי סוכנות הביון הרוסית על מנת להפיק לקחים, ולהבין איפה הייתה הטעות שלהם, הם בדקו את רשימת הדירות שמהן ברחו הסוכנים האמריקנים, מול הרשימה שאותה הביא ויטאלי, תוך ניסיון להבין את הצורה שבה הוצפן התוכן. ואז התבררה להם הטעות הגדולה: לא הייתה שום משמעות למילים המוזרות שויטאלי ראה, ולכן כאשר הוא תרגם אותן לרוסית לא היה להן פשר. הסוד היה טמון בסדר של האותיות כפי שהן נכתבו באנגלית דווקא, הקוד היה טמון ברצף האותיות ובדילוגים קבועים מראש. אם ויטאלי היה מעביר להם את המילים המקוריות באנגלית הוא היה מוביל את החוקרים הישר אל דירות המסתור...

     התורה הקדושה נכתבה על ידי משה מפי הקב'ה מילה במילה, לכל אות ולכל מילה יש משמעויות עמוקות ונסתרות. חכמנו ז'ל העמיקו בתורה והראו כיצד ניתן לדרוש דרשות עמוקות ע'י 13 המידות שהתורה נדרשת בהן ולגלות על ידי זה את סתרי ההלכה והאגדה. כאשר המלך תלמי הכריח את 72 הזקנים לתרגם את התורה ליוונית, היה זה יום אבל לאומי לעם ישראל. כל העומק האין סופי של התורה הלך לאיבוד, ומה שנשאר היה רק הסבר פשטני ונטול נשמה, ולכן הם גם כל כך טעו בהבנתה. לעומת זאת הלימוד בלשון הקודש מגלה עומק אין סופי. 'הפוך בה והפוך בה דכולא בה'

אמרי שפר י' אדר א' ה'תשע"ו

 

 

אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז" (שיר השירים), דהיינו, אם אדם הוא קבוע כחומה זו העומדת איתן, נבנה עליה טירת כסף, אפשר לבנות עליו. אבל אם אדם בבחינת דלת דירה שמסתובבת, פעם פתוחה ופעם סגורה, תורתו נעשית קרעים, ל"ע, ואז תורתו צועקת: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך''!) ברכת דוד(

     "אע"פ שמצווה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה.  לפיכך, מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתייה ושיחה וכיוצא בה, אלא בתלמוד תורה ודברי חוכמה". (הרמב"ם)

 

     הדבר הכי גרוע בעניות הוא, שהעני מאמין שהעשירות תוציאו ממצוקותיו (ר' דובער מראדושיץ)

     פעם הוכיח החפץ חיים זי"ע את אחד מראשי הישיבות הנודעים בליטא על כך, שמונע עצמו מלאכול בשר בימות החול, כדי לחסוך כמה שאפשר בשביל תלמידיו, וכך אמר לו החפץ חיים בין התפקידים הרבים המוטלים על כתפיו של ראש הישיבה יש עוד עניין נחוץ אחד, הראוי לתשומת לב מיוחדת, הדאגה שיהא לתלמידים הצעירים ראש ישיבה בריא

     פעמים רבות נשאל רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל, מהו השיעור הנדרש בפס' (משלי יג, כד) "חושך שבטו שונא בנו", ועד כמה יש להכות את הילדים. ותמיד היה משיב על כך, שבזמננו, שהדור חלש, אין כוח ל'שמאל דוחה', וצריך לחזק בעיקר את ה'ימין מקרבת'. (קונטרס 'דבר זה רבנו הגדול אמרו')

     פעם נזדמן לידי רבי יעקב מעמדין מכתב בו נכתב התאריך טו"ב (בגימטריה י"ז) בתמוז. שרטט וכתב בגליון:אוי (י"ז) לו למי שטו"ב לו בי"ז בתמוז.

     פעם נשאל הרה"ק רבי שמעלקא מניקלשבורג זיע"א (יומא דהילולא א' אייר) האיך אפשר לאהוב את חברו אף שאינו הולך בדרך הישר? והשיב כמו שאבר אחר באדם שלא יהיה טוב ויעשה שלא כרצונו, האם יכה את האבר הזה? כן בני ישראל כולם אחד ולכן נצרך לאהוב את כל איש ועי"ז יחזיר אותו למוטב.  

     פרח אחד יכול לעורר כל חלום.

חמש מאות דולר לרדת מהמטוס (הרב אהרן מרגלית)

     בפעם הקודמת סיפרתי לכם איך עלינו בחוסר סדר על הטיסה חזור מליזענסק לישראל ודקות ספורות לפני שהמטוס ביקש להמריא התברר שיש בו נוסע מיותר שאין לו מקום ישיבה.

     כשהחל הזמן לדחוק בכולנו ביקש אחראי חברת הנסיעות שכל אחד יבדוק האם יש סביבו מישהו שלא הגיע אתנו בהלוך. הבנתי שעלולה להיווצר כאן הלבנת פנים ובניסיון למנוע את שפיכות הדמים העתידית הצעתי חמש מאות דולר למי שיתנדב לרדת מהמטוס מרצונו הטוב ולחזור בטיסה של מוצאי שבת. דמות בלתי מזוהה נענתה להצעתי והתקרבה אליי מירכתי המטוס . כשהתקרב האיש לעברי זיהיתי את הבחור שישב לידי בטיסה הלוך . "רבי אהרן, אני מוכן לרדת ולחכות לטיסה של מוצאי שבת", הוא אמר, " אני מוכן להישאר פה, אבל תראה, רבי אהרן, אין לי פה בגדי שבת אין לי פה קפוטה, אין לי עליי כלום. חשבתי שאני יוצא לפחות מיממה, איך אוכל להישאר כך לשבת?". הנוסעים הסתכלו בנו ולא אמרו מילה. שעון החול של הטיסה הלך ואזל, תוך דקות ספורות יפקע אישור ההמראה שלנו, ונצטרך להישאר במקום עד צאת השבת. הסתכלתי בבחור ואמרתי לו את שהאמנתי בכל ליבי: " צדיק שלי, הרב'ה רבי מיילך יקבל אותך גם בלי קפוטה,  אני בטוח. לרב'ה רב מיילך לא משנה איך אתה נראה, משנה לו המצווה הגדולה שעשית. ואתה עושה מצווה גדולה! אתה מציל יהודי מביזיון נורא ומציל את כולנו מחטא איום. וחוץ מזה, יש באזור ה'ציון' איזה אלף- אלפיים יהודים שתכננו מראש להישאר לשבת, אני בטוח שבין כולם תמצא לך קפוטה מתאימה, ולא רק קפוטה, אלא את כל הדרוש כדי להישאר ב'ציון' יממה נוספת".

     הוצאתי את הכסף מכיסי והנחתי אותו בידו של הבחור, מנהל חברת הנסיעות שארגנה את הטיסה הבטיח לסדר לו מקום בטיסה הראשונה במוצאי שבת, והבחור ירד מהמטוס. התבוננתי בו רגע, ראיתי את כתפיו הזקופות ואת מבטו המחייך, וידעתי שגם הוא הבין שהרבה מעבר לכסף, המעשה שלו נאצל, במובן הפשוט ביותר של המילה.  הטייס קיבל אישור המראה וכיוון את המטוס לעבר מסלול ההאצה ואני התחלתי לחזור למקומי, צעדתי אל ירכתי המטוס מוקף בעיניים מודות ומעריכות וניסיתי שלא לחשוב מה היה קורה לו לא היה הבחור נענה להצעתי. במושב השלישי או הרביעי ליד המעבר עצר אותי אחד האנשים. "סלח לי", הוא אמר, "אולי תסכים למכור לי את המצווה שעשית עכשיו?" התבוננתי בו בשאלה, והוא המשיך "איזו מצווה גדולה עשית, גרמת לכולנו שנגיע לארץ מבעוד מועד, לפני כניסת השבת,  מנעת הלבנת פנים וביוש עצום שעלול היה להיגרם לאחד הנוסעים , ומנעת מחלוקת אדירה שכבר הייתה על סף התלקחות. וכל זה כל כך בזול! אני מקנא בך! אני מוכן לשלם לך כפול ממה שנתת לבחור, קח אלף דולר במזומן ומכור לי את המצווה שעשית" . לא הייתי צריך לחשוב רגע לפני מה שעניתי: "אלף דולר זו תשואה יפה, השקעתי חמש מאות ותוך חמש דקות אתה מציע לי כפול? אין מה לומר זאת השקעה רווחית ממש. אבל לא, את המצווה שלי אני לא מוכר. צר לי". המשכתי למקומי. המטוס המריא ויצאנו לדרך.

     כשנורות ה'חגור חגורת בטיחות' כבו, השתחררה גם לשונם הקפואה של האנשים.  השיחות במטוס החלו להתלהט ואנשים התחילו לדבר על מה שהיה. " אילו טיפשים היינו!" אמר קול מאחוריי "יושבים פה מאתיים אנשים וכולם מקטרים וצועקים במקום לחשוב מה לעשות" . "היינו צריכים רק קול שפוי אחד כדי ליישב את התמונה". אמר אדם אחר. "אם כל אחד מאתנו היה תורם שניים וחצי דולרים היינו פותרים את הבעיה בלי כל כאב הלב והלחץ המיותר", אמר קול שלישי. " התעכבנו 40 דקות, וכל כך הרבה אנשים צעקו ונפגעו, לא חבל?" שאל איש מבוגר בקול שקט מימיני.  ואני שמעתי את הכול והודיתי לה' על הרעיון שנטע בליבי, ועל שגלגל על ידי את הזכות הגדולה להציל יהודי מבושה נוראה ולמנוע מריבה ומחלוקת גדולה.

     לכם הקוראים, אני יכול לספר שלא נבואה או יכולת קריאת עתידות מופלאה ליוותה אותי בהצעתי, רק שאלה ברורה אחת ששאלתי את עצמי באותו רגע ושאותה כבר שמעתם ממני לא פעם: מה אני יכול לעשות כעת באופן מועיל! אם נזכה ליישוב הדעת ונתפלל לבורא עולם שייתן לנו בכל מצב שכל ישר שאינו מתלהם ואינו נסחף עם הזרם, ואם נזכה להיות ממוקדים בשאלה: מה אני יכול לעשות כעת באופן מועיל? אין ספק שה' יהיה בעזרנו ויסייע לנו לעשות את הדברים הנכונים והטובים,  בתפילה שנזכה תמיד לעשות את הטוב והמועיל בעיני אלוקים ואדם.

השקים של 'נר ישראל' (נחום ברוין)

     סיפר לי אבי מורי שליט"א : בצעירותי למדתי בישיבת 'נר ישראל' בבולטימור.  מנהל החשבונות של הישיבה, סיפר לי את הסיפור הבא.  

     בישיבה היה נוהל, שלא נותנים צ'יק שאין עליו כיסוי. כלומר, למרות שהגיע הזמן לשלם משכורת לרבני הישיבה, לא היו נותנים צ'יק עדיין.  היו רושמים את הציק, ומחכים לראות מאיפה יבא הכסף – ואולי זה נרמז בכוונת הפסוק מאין יבא עזרי...  ובכן, בכל פעם – היה הדבר חוזר על עצמו : בכל פעם שהיה חסר את הכיסוי בחשבון הבנק של הישיבה, היה מגיע צ'ק בדואר של אותו היום,  על הסכום החסר. לעתים, זה היה כמה צ'קים ביחד – כמה תרומות,  וכולם הצטרפו יחד לכסות את הסכום החסר לישיבה.  והאמת שזה חזר על עצמו כל כך הרבה פעמים, עד שכבר לא היה זה חידוש במשרד הישיבה.

     פעם אחת – מספר מנהל החשבונות, היה חסר לנו סכום גדול יותר מכל מה שהיה חסר אי פעם בהיסטוריית הישיבה, ולא היה שייך , למרות הרצון הטוב – לשלם משכורות לרבני הישיבה.  גם אם יקרה נס – ויבואו יחד כמה צ'קים, לפי מה שרגילים כאן לעשות – לחכות לנס הקבוע, בכל זאת, הסכום רחוק מלהיות מספיק.  ומה אתה חושב שקרה ? מה שקרה הוא שנפטר אדם ערירי, והשאיר את כל כספו בירושה – למען הישיבה הקדושה 'נר ישראל' – וכך גם הסכום הענק שהיה חסר,  בדיוק בתאריך הראוי – עשה את דרכו לשלם את המשכורות של רבני הישיבה.  הנה כי כן, זה מצטרף לרשימת הניסים שמראים שהקב"ה מחזיק בצורה לא טבעית, את הישיבות הקדושות.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/