אנו כפופים לחוקי הטבע
אבל עלינו לשלוט על הטבע.
אומרים
"כשם שנכנס לברית, כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים", רק בברית מילה
ולא לאחר קיום מצוות אחרות, מפני שמצות המילה קבועה בגופו של האדם מישראל, ואינו
יכול לעזבה או להינתק ממנה כל ימי חייו. "כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים
טובים" – שגם מהם לא ייפרד לעולמים.
בפסוק
"וטמא טמא יקרא"! נרמז שמי שהוא בעצמו טמא נוהג לומר על אחרים שהם טמאים...
ישנם
אנשים המאחרים לבא לתפילה, בחול באים כשהחזן אומר "כי בא סוס פרעה..."
ויוצאים כשאומרים "אלה ברכב ואלה בסוסים...", זה פי' "והסר שטן
מלפנינו ומאחרינו" - לפני התפילה ואחרי התפילה, ובשבת באים ב"בואי
כלה..." ובבוקר ב"והמקיץ נרדמים...". המצורע נענש שצריך לבא הראשון
לבית-הכנסת ויוצא אחרון, כמובא במשנה נגעים, כדי לתקן הדבר.
השניים דיברו
אידיש (שרה פכטר)
אולם
בית המשפט המה מאנשים. הנאשמים ישבו על הספסל, חיכו לתורם, כוססים ציפורניים,
מקווים לטוב. עורכי הדין שוטטו במסדרון הסמוך מתוחים ומצפים לשופט שמתעכב.
"מה קורה היום?" עורך הדין נכנס לאולם המשפט ופנה אל האישה
החרדית שהתיישבה על הכיסא המיועד לשופט, עדיין ללא גלימה.
" סליחה גברתי, אנחנו קרואים
לדיון בשעה תשע, השופט מאחר". בקולו קוצר סבלנות בולט.
"אדוני,
השופט לא מאחר. אני השופטת ואתה זה שמאחר, בואו נתחיל?"
עורך
הדין ביקש רשות לדבר עם מרשו מספר דקות טרם תחילת המשפט, לאה השופטת נעתרה לבקשתו,
החלטה שמסתבר פעלה לטובתה.
תשמע,
יש סיכוי גדול שהשופטת לא תבחין בהבדל שרשום בסכום, וגם אם כן יש לי הסבר שיניח את
דעתה. אין סיכוי שהיא תנחש את האמת במקרה שלנו", השיחה התנהלה בין השניים
בשפת האידיש. הם רק לא ניחשו כי השופטת היא ילדה שברחה מאימי מלחמת העולם השנייה,
ושפת האידיש היא שפת האם שלה…
לאה
פירסט אז אם לשלושה ילדים קטנים, לא חלמה ששמה הרשמי ישתנה, ויקרא שמה
בישראל: כבוד השופטת! אבל לפני שנמשיך, כדאי שנתחיל מהתחלה:
1938 ריח
מלחמה באוויר. "בדרכים לא דרכים הצליח אביה להביא את הוריו אלינו",
מספרת לאה. "אמו הייתה חולה מאוד ונפטרה כעבור זמן מה, ואילו סבא נשאר
להתגורר אתנו". למזלם, אביה קיבל הצעת עבודה באמריקה, לבוא לכהן שם רב בעיר
ניו יורק. "מה שהגשים לנו את החלום, כרטיסים ואישור הגירה לאמריקה. כך גם
ניצלנו".
לאה
פירסט עוצרת לרגע מדיבורה. אנחנו יושבות בלובי של מלון בו היא מתארחת בקביעות
כשהיא מגיעה לארץ לבקר את ילדיה, נכדיה וניניה. היא מתגוררת חצי שנה
בארה"ב וחצי שנה בישראל ובקרוב, כך היא מתכננת, תעשה עליה.
אני
מביטה בה, אישה שתחגוג בקרוב תשעים. גילה לא ניכר עליה, כולה אומרת מרץ נעורים,
הכולל זיק של שובבות בעיניים, ומבטים משועשעים שהיא שולחת, המטילים בך ספק לגבי
גילה האמיתי. היא מדביקה את הסובב בתחושת חיות אמתית.
"ג'וג',
ג'וג (שופטת, שופטת פירסט) ", קריאת
הפתעה נשמעת וזוג תיירים מתקרב אלינו בהתרגשות. הם מזהים את השופטת, דורשים בשלומה
ונפרדים ממנה באיחולים נרגשים.
"שופטת
נשארת שופטת גם אחרי הפנסיה " , היא מגחכת וחוזרת אל האנייה שהובילה אותם
משוויץ לאמריקה דרך ספרד. הם חיכו ימים רבים לבואה של הספינה ושילמו במיטב כספם
עבורה. הייתה זו נסיעה קשה וצפופה, כשקצינים גרמנים שורצים בכל פינה מטילים
את אימתם, מפחידים את כולם.
ימים
קשים עברו עליהם בספינה, צפיפות מחרידה, אוכל במשורה, סערות ומחלת ים. כולם התפללו
שיגיעו כבר לשלום למחוז חפצם.
בעצירה
הבאה שלהם במדריד, אביה חלה. הרופא טיפל בו במסירות אך לא היה מנוס אלא לאשפזו
בבית החולים, הוא האיץ בהם להמשיך בנסיעה בלעדיו.
(אגב, היא
מספרת כי האנייה המקרטעת בשם "נובמבר" טבעה בדרכה חזרה לאירופה לאחר שהם
ירדו ממנה).
דודתה
שהיגרה לאמריקה שנים קודם לכן, התכוננה לבואם והכינה עבורם דירה ומזון, מה שהקל על
חבלי הקליטה הראשוניים.
1941 הם בארה"ב. אביה הצטרף אליהם לאחר פרידה של
מספר חודשים. אז היה מקובל כי בנות גם מן החוג החרדי פונות ללימודים בקולג',
שם למדה תואר בשפות. "בפי היו שגורים מספר שפות: שוויצרית, אידיש ואנגלית
ולכן בחרתי במקצוע לימודי שפות, חשבתי כי אמצא פרנסה כמורה בתחום", היא מספרת.
השינוי
הגדול התחולל לאחר שנישאה לחיים פירסט, בחור יהודי שלמד משפטים. בעלה דרבן אותה
לעזוב את לימודי השפות ולגשת ללימודי משפטים והוא עודד אותה שהיא תהיה עו"ד
דגולה.
באותם
ימים כמעט שלא היו נשים שלמדו משפטים, והיא הייתה מהנחשוניות. צעירה חרדית, מקפידה
על שמירת מצוות, אוכלת רק כשר למהדרין, מכסה את ראש ומתקבלת ללימודי משפטים.
הילדים לפני הכל
ב-1950
עברה בהצלחה את המבחנים וקבלה את התואר בידה. עכשיו הם שניהם עורכי דין מן המניין.
חיים שפתח כבר קודם לכן משרד ועבד בו, הפך את אשתו לשותפה והם החלו לעבוד יחד.
'פירסט אן פירסט אופיס'.
רק
שש שנים לאחר שנישאו, זכו לשמחה גדולה, בנם הבכור נולד. ואחריו נולדו בזה אחר זה
שני ילדים נוספים. היא מצאה את עצמה מטופלת בשלושה ילדים קטנים מה שלא מנע מעורכת
הדין לאה פירסט להפוך לשופטת מן המניין.
"בבחירות
שנערכו בלשכת עורכי הדין נבחרתי לנשיאת הלשכה, ובבחירות המחוזיות לשופטים, הועלה
שמי כמועמדת וכנגד כל הסיכויים והמינויים הפוליטיים שרחשו סביבי, קבלתי
מינוי של שופטת מחוזית". היא מספרת.
היא
נפרדה לשלום מעבודתה כשותפה עורכת דין במשרדו של בעלה חיים שהמשיך בעבודתו שלו
כעורך דין מצליח בעל שם. היא בברכתו של בעלה החלה בעבודתה כשופטת מחוזית של העיר
ניו יורק.
עבודתה
כשופטת כללה נסיעה לערים רחוקות, למקומות ישוב מבודדים מן העיר הגדולה, כולם כמובן
בשטח שיפוטה, לשם הגיעה כשופטת יום, בבית המשפט. באותם מקומות היו מרכזים את
התיקים ודנים בהם בזה אחר זה, וביום שלמחרת הטלטלה למושב בית הדין הבא במקום אחר.
אז,
שלא כמו היום, היא מציינת, היה קשה יותר לשלב בית וילדים עם עבודה, ובכל זאת הם לא
וויתרו.
לאחר
ראיונות רבים מצאנו מטפלת לילדים שהגיעה בשעות הבוקר המוקדמות ונשארה עד חמש אחר
הצהריים. אני לא רציתי לפספס את גידול הילדים שלי. השנים הראשונות לחייהם הם השנים
המשפיעות, ופחדתי שאם לא אהיה בחברתם מספיק, זה ישפיע לרעה על אופן גידולם . לכן
בקשתי מהמטפלת להשכיב אותם בצהריים לשינה ארוכה, וכך כשחיים ואני חזרנו מיום
עבודה, התאפשר לנו לבלות בחברת הילדים שהיו עירניים להפליא לאחר שנת צהריים
ארוכה, עד השעה עשר בלילה. היה חשוב לנו שנבלה יחד כמשפחה, שנאכל ארוחה משותפת
ואחר כך נשחק איתם, נכין שיעורים, נפטפט ונשמע מה קורה איתם. כששואלים אותי איך
תמרנת בין עבודה תובענית כזאת לבין היותי אמא, אני תמיד נזכרת בחופשת הלידה הקצרה
שלקחתי לאחר לידת הילד השלישי. וכאן המקום גם לגלות סוד: גילוי נאות. הרבה יותר
קשה, אבל הרבה יותר קשה, להישאר בבית עם ילדים קטנים מאשר לעבוד בכל עבודה,
תובענית ככל שאפשר".
לא מתחרטת
את
היום הראשון שלה כשופטת לעולם לא תשכח. רק שנים קודם לכן, כשנכנסה לאולם בית המשפט
כעורכת דין לצידה של הנאשמת, התחוללה מהומה קצרה באולם, השופט סירב לאשר את כניסתה
של עורכת דין.
רק
עורך דין ממין זכר! הוא דרש. באותם ימים של שנות החמישים גם בארה"ב הנאורה,
עורך דין נחשב למקצוע גברי לכל דבר. "נכנסתי לאולם בית המשפט כדי לבחור את
המושבעים ולא יכולתי להפסיק ולחשוב על כך שמי שלא רצה אותי באולם בית המשפט
כעורכת דין, קיבל אותי כשופטת!"
משפט
בתחום התביעות הקטנות, כפי שהיא מציירת את המציאות האמריקאית, אורך שבועות או
חודשים מתחילתו ועד לסופו, במהלכו עולים על הדוכן, התובע, הנתבע, העדים מעידים,
עדויות מובאות בפני השופט, ובדרך כלל העדים עומדים על הדוכן בין חצי שעה לשעה.
לדעתי
משפט שנסחב מעבר לחודש מהווה עינוי דין של ממש, ולכן לאחר תקופה בה רכשתי ניסיון,
הנהגתי בבית המשפט בו עבדתי שיטה חדשה. מהרגע שמשפט מתחיל, השופט חייב
לתת את פסק הדין בעניינו בתוך חודש ימים. כך ירד העומס מעל בית המשפט, וכולם
היו מרוצים. אישית אני חושבת כי שופט ששומע עדויות ברצף ויודע שיש לו גבול אותו
אסור לו לעבור, מצליח לרדת לעומקה של האמת. הוא מרוכז, ממוקד מטרה, הפרטים חקוקים
בזיכרונו באופן בהיר בתוך פרק זמן קצר, ובכך מונעים עיוותי דין רבים.
עמיתיה
למקצוע התרגלו להופעתה של השופטת החרדית שתיבלה את דבריה ופסקי הדין שלה בפסוקים
מהתנ"ך ובמובאות מהלכות יהודיות. היא הייתה שוזרת דברי חז"ל בישיבות
שנערכו בהם השופטים דנו בתיקים שהונחו בפניהם והחליפו דעות. כמעט רבנית, כבר
אמרנו?
אינספור
פטישים ומהלומות עלו על שולחנות בית המשפט מאז ששפטה. הזמנים השתנו, נורמות התחלפו.
"איך
את שומרת על הנעורים שלך? " אני שואלת בסקרנות, רוצה לגלות את הסוד.
"אני
עסוקה בשידוכים כל היום", היא מחייכת לעברי. "אחרי הקפה והמאפה של
הבוקר אני יורדת לשחות שעה ואז יושבת עם המחברת והמחשב, מתחילה להרים טלפונים,
לשמוע מה אנשים מחפשים בבן הזוג שלהם ולהתאים להם מישהו או מישהי
החוויה היהודית
