‏הצגת רשומות עם תוויות אומנות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אומנות. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 28 במאי 2016

אמרי שפר כ"א אייר ה'תשע"ו


  אמר רבי חיים יוסף דוד אזולאי: צריך להשתדל שכל מה שעושים בשבת, אוכלים, לובשים וכדומה, אף שאדם נהנה מזה – שיתכוון לשם שמים, לכבד את השבת, ולא רק להנאת עצמו.

     האבנים הרבות הפזורות בדרך בואכה מירון. הם הם האבנים הגדולות והבצורות שנגולו מעל לבם של יהודים הנתונים בצרה ובשביה באתרא קדישא על ציון התנא הא' רשב"י.


     המהר"ל (דרך החיים - אבות סוף ההקדמה) כתב: נהגו האמוראים ללמוד בשבת בספרי אגדות (תמורה י"ד:) ולא בעיון ובעומק, מפני שהלימוד בעיון הוא ביטול עונג שבת, משא"כ אגדה מושכת לב אדם.


     המסתורין הוא הדבר היפה ביותר שביכולתנו לחוות . זהו המקור לכל אומנות אמיתית ולכל המדע.


כוחו של דמיון
     עד כמה אנחנו מושפעים מדמיוננו - זאת לא ניתן לתאר ולשער. להלן סיפור המעובד מתוך "הגאון החסיד" אותו סיפר הגאון החסיד ר ' שמאי גינזבורג לנכדיו, וכך היה סיפור המעשה : "בצעירותי כילד, מאכל האורז הגיע לפולין, תחליף לתפוחי האדמה המסורתיים . ההתלהבות מהאורז גרמה לכך שבביתי,  כמו בבתים רבים, בישלו אורז כל יום!... לא אהבתי מאכל זה, אך חששתי מלומר זאת, כיוון שהחינוך בבית היה שאסור להתפנק, כל אוכל המוגש – צריך לאכול! ואם אומר פעם שאיני אוהב מאכל מסויים, אזכה לקבל אותו מאכל חודש ברציפות עד שאתרגל..." " פעם נאלצה אמי לנסוע למספר ימים לוורשה, לביקור חולים אצל סבתא. במשפחתי לא התירו למשרתת הגויה לגשת למטבח כלל (בשל בישולי גוים, הכנסת אוכל שאינו כשר וכו'). אמי ביקשה מהשכנה , שהיא תחמם ותגיש לנו את ארוחת הצהריים. מה שלא ידעתי , כי אמי החרוצה בישלה כמות גדולה של אורז , שתספיק לנו לכל תקופת העדרותה. בכל אותם ימים אכלתי את הארוחה בתאבון רב ." "כששבה אמי ושמעה שאכלתי אורז ללא כל בעיה, שאלה אותי: ' מה קרה שהינך אוכל אורז לתאבון?' עניתי לתומי, שכדאי לה לשאול את השכנה איך היא מבשלת את האורז, זה מבושל בצורה טעימה ביותר... לא העליתי כלל בדעתי , שזה מעשה הקדירה של אמי...". סיים רבי שמאי, "כמה מוסר השכל ניתן להפיק מסיפור זה: כח המדמה שבאדם, בכל גיל, בכל מצב,  המשכנעו כי האורז, האוכל, הדירה - החיים של השני טעימים יותר, נעימים יותר, יפים יותר! ".

חוויית השבוע שלי


יום שבת, 13 ביוני 2015

אמרי שפר כ"ז סיון ה'תשע"ה




  אש לאש רמז לדבר: "כל אשר יעבור באש תעבירו באש וטהר" (במדבר, מטות). הכעס מתולדות האש הואואין לו תקנה כי אם באש גיהנום... (אזנים לתורה)

     ביאר המגיד מדובנא: בנוהג שבעולם סחורה שרבים קונים מונחת סמוך למוכר, ושאינה נדרשת אלא לעיתים רחוקות - במדף רחוק וגבוה. אף החכם זקוק לכעס, אולם הוא מונח אצלו במקום מרוחק, אצל הכסילים - הכעס נח בחיקם,שכן הם זקוקים לו תדיר... (אהל יעקב).

     הברטנורא אומר שרואים בפרשת בשלח שתפסו אומנות אבותם ולא עזר להם ולמה כי התפללו כי אבותם התפללו, וזהו תפסו אומנות אבותם, ועל כן לא נתקבל תפילתם.

     הגאון ר' חיים מוואלוזין זצ"ל אמר כתוב "ומגיד לאדם מה שיחו" פירוש הדברים שאחרי המאה ועשרים יאמרו לנו למעלה מה שִיחו, מה היינו יכולים להפעיל בתפילתינו שיחו מלשון ולפני ד' ישפוך שיחו.

חדר בתוך חדר (מאורות דף היומי, גליון מס' 838)
     שנים מספר לאחר בואו לעולם, נלקחו ממנו הוריו והוא נותר יתום מאב ואם.
     דווינסק, עיר הולדתו, לא קסמה לו, והוא החליט לנטוש את ארץ מכורתו ולעלות ירושלימה, להסתופף בצל גדוליה וחכמיה. בהגיעו לירושלים עיר הקודש הוא התחנך בבית היתומים דיסקין, ובהגיעו לפרקו התייצב בפני דייני ירושלים ואמר בפניהם: "מאחר שבית הדין הוא אביהם של היתומים, ואני יתום מאב ואם, הנני מודיעכם כי היום מלאו לי שמונה עשרה שנים ומוטלת עליכם חובה להשיאני"...
     התמימות והרצינות של העלם הצעיר עשו להם כנפיים בין אנשי ירושלים, וכששמע המגיד המפורסם רבי בן ציון ידלר זצ"ל את הדברים, חשק בו כחתן לבתו תמימות היא השלמה שבמעלות. לא תמימות הנובעת מכסלות, אלא תמימות ישרה והגונה. כך היה הגאון רבי שלמה סובול זצ"ל לחתנו של המגיד החתן הצעיר שמח בחלקו, לאו מילתא זוטרתא היא ליתום מאב ואם לזכות באחת לאב רחום צדיק ותלמיד חכם כרבי בן ציון ידלר, וכמאז ומקדם שקד על דלתי התורה והעבודה 
     אותן שנים היתה ירושלים דלה וענייה, עשירה באביונים. ר' שלמה פירנס את בני ביתו בקושי רב ולא היתה בידו כל אפשרות לרכוש לעצמו ספרי לימוד כאוות-נפשו. לפיכך היה ר' שלמה מעתיק בכתב ידו מספרי ראשונים ואחרונים שהזדמנו לידו והיה הוגה בגליונותיו ומתעמק בדבריהם כמוצא שלל רב יקרה היא מפנינים.
     ויגדל האיש ויתעלה בתורה וביראת שמים. במהלך השנים הוא התכתב עם הגאון מראגטשוב, בעל צפנת פענח, אשר נהג עמו בחביבות יתירה והתכתב עמו בתדירות של שני מכתבים לשבוע, ולימים הודפסו המכתבים בספרו שלמת יוסף. גם עם הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל התכתב רבות, וכך זיכה את העולם בשו"ת שלמת חיים ובו למעלה מאלף תשובות!
     אם היה מי שסבר תחילה כי תמים הנער, במהלך השנים נוכח לדעת כי תמימות רצינית לו ועמה הוא חותר במעלה ההר ואף זוכה להגיע אל פסגתו. ר' שלמה היה שקוע יומם וליל בתורתו עד שהיה לשם דבר בירושלים . ביום מן הימים נראה ר' שלמה יוצא הרחובה ומחפש אחר דבר-מה. ערימת גרוטאות משכה את תשומת לבו. הוא תר סביבה עד שסילק שברי עצים וגדודי אשפתות שכיסו על ארון ישן-נושן ובמאמצים מרובים הוציאו מן הערימה והחל גוררו ברחובות העיר מאן-דהואים אחדים הציעו את עזרתם ויחד גררו את הארון בין הסמטאות הצרות ובכוחות משותפים דחקוהו לתוך הבית. "     הבית" אמרנו, לא ממש, לא במושגים של היום היה זה חדר בגודל ממוצע שבפינתו האחת היה ה'מטבח', שולחן וכסאות אחדים, וביתר חלקיו ישנו ושהו שמונה נפשות ביתו. מעט המחזיק את המרובים. לא צריך להיות מעצב פנים כדי להבין שהכנסת ארון נוסף לתוך מקום צפוף כזה אינה מעשה נבון. את הבגדים יש להערים בארגזים לגובה, או במדפים מקובעים על הקיר, אך ארון ובכן, הסכיתו ושמעו. לא ארון היה זה אלא חדר ! ר' שלמה מיקם את הארון בפינה, שלף את גגו הכניס לתוכו כסא, סטנדר וגמרא, נכנס גם הוא לתוך הארון, סגר את דלתותיו וקולו המתרונן נישא בחדווה! ר' שלמה צלל בים התלמוד באין מפריע, יש לו פינה משלו...  זו תורה וזו שכרה.
     שכר התורה אינו בדווקא בתוספת חיצונית לה זוכה הלומד, כגון: ממון וכדומה, אלא משזכה אדם לשקוד על התורה, עצם הנאתו מלימוד התורה הקדושה, היא השכר הגדול בעולם עד שאינו זקוק לדבר נוסף. יכול אדם לשבת בתוך ארון הממוקם בחדר צפוף נפשות וחפצים ונפשו מתרווחת ומתפשטת בהנאה על פני תבל.
     זו תורה וזו שכרה.


חוויית השבוע שלי



יום שבת, 21 במרץ 2015

אמרי שפר ב' ניסן ה'תשע"ה

''כל מה שהאדם עושה - בין אם רע ובין אם טוב - לעצמו הוא עושה". "כל מה שצריך הרע כדי לנצח, הוא שהטובים לא יעשו כלום." "כל מי שאינו מלמד את בנו אומנות כאילו מלמדו ליסטות." (מסכת קידושין (כט, א)) "כל עבודתנו, לגלות אהבתנו בקרבנו, בכל יום ויום ממש" (הרב אשלג, חוכמת הקבלה). טוב להודות לה' (קובי לוי) אם הכרית של טלי פרץ, מורה בכירה בת 32 הייתה יכולה לדבר, הייתם שומעים ממנה תפילה וזעקה מן הלב, דמעות ללא סוף, תחנונים ובקשות לקב"ה במשך חודשים ארוכים של אימה ובלהה. כמה צריכות להודות הנשים היולדות על היציאה מסכנת הלידה בבריאות איתנה בגוף ובנפש, בדרך כלל מסתיימות שעות הסבל והמכאוב בחיוך ובאושר של אם מתרגשת האוחזת בידיה תינוק צווח. כשילדה טלי את בנה השלישי, הכל היה תקין, הלידה היתה קלה ומיד אחרי הבשורות לסבים ולסבתות ולבני המשפחה השמחים הובל תינוקה למחלקת התינוקות ואילו היא הובלה למחלקת היולדות כדי לנוח. לאחר 8 שעות שינה עמוקות היא התעוררה וביקשה לקום מן המיטה אך ללא הצלחה. הרגלים היו כבדות עליה והידיים עוד יותר, היא ניסתה להזיז אצבעות אך זה הלך בקושי. היא חשבה שהיא חולמת וביקשה לישון עוד קצת אולי זה רק חלום בלהות, אחרי שעה ניסתה שוב לקום, אך חוץ מהראש שנע ימינה השמאלה ושאר חושיו, כל הגוף היה משותק... היא זעקה בבהלה וחרדה מפני הבאות... לאחר בדיקות ארוכות נותרו הרופאים אף הם חסרי אונים, גם רופאים מומחים שהוזעקו מחו"ל לא הצליחו לאבחן את מקור הבעיה. האם זה וירוס? או שמא החיידק הטורף ר"ל? קריסת מערכת העצבים? פגיעה מוחית? לאחר שבועיים של ניסיונות, טיפולים, אבחונים ובדיקות שונות ומשונות היא הועברה שבורה ורצוצה לבית לוינשטיין, מיכאל התינוק נשאר אצל הסבתא וטלי הייתה רווית געגועים אליו ולשאר הילדים. בעלה, גלעד לא עזב אותה לרגע ופיו היה מלא מילות עידוד ואופטימיות כפי שאדם ירא שמים צריך להיות: "משותק לנו הגוף, אבל אין לי ספק אשתי שישועה קרובה לבוא" לחש לה. טלי פרצה בבכי תמרורים, שלושה חודשי שיתוק מוחלט היו כבדים מנשא, כוחות נפש עצומים נדרשו לה כדי לומר: "בעלי היקר, אתה עדיין איש צעיר ועתידך לפניך, יש לנו 3 ילדים מתוקים שצריך לגדל, אני מחוץ למשחק החיים, הקב"ה נטל ממני את הגוף, זה רצונו ואני מקבלת עלי את הגזירה באהבה עד כמה שביכולתי.... אני מלאה הערכה לעידוד ולחיזוק היום יומי אבל אני מאפשרת לך לבנות חיים אחרים, בלעדיי". "עד יום מותי אשאר בעלך, את עוד תלכי על הרגלים... חדלי מדברי ההבל הללו..." השיב לה. בחדרה של טלי היו עוד 3 חולות בתהליך שיקום... מירב, אישה צעירה עיוורת, נורית, חולת טרשת נפוצה ונוגה פצועת תאונת דרכים שאיבדה מעט את יציבותה הנפשית ועסקה ברקימת כריות, "את חברה שלי, תניחי את ראשך על הכרית שלי ובעז"ה תבריאי" אמרה לטלי. טלי השקיעה ראשה בכרית והחלה לדבר עם ה': "אבא שבשמים, אני יודעת שאני לא צדיקה גדולה, ואין לי ספק שהשיתוק הוא גזירה מתוך רחמים... אבל יש לי תינוק קטן בבית שעוד לא ליטפתי, שלא חיבקתי, שלא הניח עלי את ראשו... אולי תרחם עלי ובמקום משותקת 100% תהפוך אותי לעיוורת כמו מירב, נכון שהיא עיוורת אבל היא יכולה לחבק את ילדיה.... או אולי בטרשת נפוצה כמו שיש לנורית, נכון זו מחלה סופנית אבל לפחות היא יכולה לשחק עם ילדיה... כמה נורא זה להיות משותקת, חסרת אונים כמו סמרטוט שאין בו שימוש... אבא שבשמים אתה יודע מה, מי אני ומה חיי שאבקש מחלות וצרות של אחרים, הרי אתה יודע מה טוב ונכון בשבילי... עשה בשבילי רק מה שמגיע לי... רק לי, לא רוצה משל אחרים". תפילה זו בקעה רקיעים, למחרת הגיע לבית לוינשטיין ד"ר ארנולד מהולנד, מומחה בעל שם עולמי, הוא בדק את טלי במשך שעה ארוכה, עיין תיק הרפואי ואמר: "השיתוק הזה זו תופעה חולפת, לפי הערכתי זה יעלם והיא תבריא תוך חודשיים שלושה" המילים החמות היו כטל תחיה עבור טלי. בעלה שמח לשמוע את הבשורה, לפתע נעורה בו תקוה שניתן לקצר את הזמן, הוא חיכה שכל חברותיה לחדר תלכנה לחדר האוכל הוא נעל את הדלת ופנה לאשתו: "טלי את בריאה, לבי אומר לי שהגזירה בוטלה והרופא אינו מדבר מגרונו, זוהי בת קול משמים, קומי עכשיו מהמיטה!!!" טלי הייתה המומה, "קומי, את בריאה!" צעק. "זהו עכשיו זמן של רחמים!", הוא ביקש מאחותו נחמה לאחוז בידיה של טלי ולסייע לה לשבת, טלי לא האמינה, לפתע ניסכו בה כוחות טמירים... נחמה סייעה לה לעמוד והיא התחילה לגרור רגליים... כשהיא נשענת על הקיר, לא יאומן אבל גוררת, 10 ימים חלפו עד שחזרה לעצמה אך לא ב- % 100, היא נפרדה בנשיקות מחברותיה ואיחלה להן החלמה מהירה. ואז קראה לה נוגה: "טלי, אל תשכחי את המתנה שלי קחי אותה אתך...", וכשהגיעה הביתה שמה את הכרית למראשותיו של תינוקה "ילד מתוק שלי... הכרית הזו שמעה הרבה תפילות של אימא... שהרקיעו שחקים, היא גם מלאה דמעות, יהי רצון שהן ילוו אותך בהמשך חייך, בבריאות ובשמחה". חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/