נקודה שבועית פרשת "וארא" ה'תשע"ז

בפרשת השבוע שלנו, פרשת "וארא", נקרא על שבע מכות מצרים מתוך עשרת המכות שהובילו ליציאת בני ישראל ממצרים.

כל מכה שניחתה על מצרים גאלה את ישראל מטומאת מצרים ועקרה מנשמתם דעות כפרניות.

הרבי מקוצק אמר שעשרה מאמרות שבהם נאמרו המכות הם עשרה שערי בינה כנגד עשר המכות. מתוך "יהי חושך" נולד "יהי אור" בדעות בהשקפות ובמעשים.

אך מה כל כך ייחודן של עשרת המכות ובעיקר מה הייחוד שמצא ר' יהודה שחילק אותן לשלוש קבוצות: דצ"ך, עד"ש, באח"ב כפי שאנו קוראים בהגדה של פסח?

אברבנאל הביא פירוש מיוחד לשאלה זו.

פרעה גילם באישיותו את הכפירה הכללית שהורכבה משלוש דרגות: א. כפירה במציאות ה'. ב. כפירה בהשגחה. ג. כפירה ביכולתו לשנות את הטבע.

הקבוצה הראשונה באה לערער את הכפירה במציאות ה' ולכן נאמר במכה ראשונה "בזאת תדע כי אני ה'" והמטרה הושגה אחרי שהחרטומים הודו "אצבע אלוקים הוא".

קבוצה שנייה באה להוכיח את השגחתו ולכן מופלים בני ישראל לטובה משאר הברואים וניכרת השגחתו המיוחדת. בראש קבוצה זו מודגש: "כי אני ה' בקרב הארץ" כאילו שאמר שעיניו משוטטות בכל הארץ.

קבוצה שלישית באה להוכיח את היכולת לשנות את סדרי הטבע ולהפגין כוח וגבורה ולכן נאמר בהן: "אין כמוני בכל הארץ" שכוונתו לכוח ועצמה על טבעית.

משה הודיע לפרעה את שלושת העיקרים בדבריו: מציאות, השגחה ופקודת כוח,  ופרעה הביע דעה נגדית של כפירה בכל.

שלוש הקבוצות האלה באו למגר ולבטל את הכבדת הלב של פרעה בכל סוגי הכפירה שלו.

במכת בכורות בפרשה הבאה ישתלבו שלוש המטרות יחד כולם.

המכה השלישית בכל קבוצה היא מכה בגוף האדם ואלה שלפניה מחוץ לגוף. שתי התראות קדמו למכה בגוף עצמו, כלומר שהכוונה בהן לא הייתה להעניש את הגוף אלא להשיג מטרה חינוכית ורק אם המטרה לא הושגה קיבל הגוף עונש.

מצרים הייתה הממלכה התרבותית הגדולה ביותר ולכן נבחרה להדברת דעותיה הכפרניות ולהחדרת דעת השם.

המגמה החינוכית התכוונה בעיקר לישראל שנמצאו בגלות וכל מכה שכזאת באה לגאול אותם מטומאת המצרים כפי שאמרנו בתחילה.

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

תודות: לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר כ"ז טבת ה'תשע"ז

אלה ראשי בית אבותם בני ראובן... ובני שמעון... ואלה שמות בני לוי" )ו, יד-טז) כתב השל"ה הקדוש: "קשה, למה אמר תיבת 'שמות' אצל לוי יותר ממה שאמר בראובן ושמעון ?כי שבט לוי לא היו בגלות. ולוי ידע דבר זה ורצה להשתתף בצרת הצבור, מה עשה, קרא שמות לבניו על שם הגלות, דהיינו שם 'גרשון' על שם כי 'גרים' הם בארץ לא להם, ושם 'קהת' על שם שיניהם 'קהות', ושם 'מררי' על שם 'וימררו' את חייהם, זהו שאמר ואלה שמות בני לוי. ומכאן ילמד האדם להשתתף בצער הציבור אע"פ שאין הצרה מגעת לו."

     ״ויעשו כן החרטומים בלטיהם, ויעלו את הצפרדעים על ארץ מצרים״ (שמות ח,ג). המצרים חכמים המה להרע: להעלות את הצפרדעים ידעו, אבל להיטיב – לסלקן, זאת לא ידעו לעשות.(אזניים לתורה)

     ״וסרו הצפרדעים ממך ומבתיך״ (שמות ח,ז). כאן הועילה תפילת משה רבנו להסיר את הצפרדעים מפרעה ומעבדיו, ואילו במעשה הנחשים השרפים (במדבר כא,ד) לא פעל משה בתפילתו להסיר את הנחשים, אלא נצטווה ״עשה לך שרף״. כי לכל צרה שלא תבוא יש תרופה חוץ מלשון הרע. ללמדנו, אם אדם דן את חברו לכף זכות, דנים גם אותו לכף זכות, והיפוכו במי שמדבר לשון הרע. (החפץ חיים)

     יהודי אחד בא לפני רבי אברהם מפוריסוב. הוא נכנס אל חדרו בהבעה מלאה יגון ועצב, וכשהוא גונח ומתמרמר שפך את לבו: "רע ומר לי. אין לי אפילו מעט נחת ושמחה. ייסורים קשים הם מנת חלקי כל היום". ענה לו רבי אברהם: "מי אמר לך שמפני הייסורים אתה עצוב? אולי מפני עיצבונך באים עליך הייסורים? התגבר, מלא את לבך קצת שמחה, ותראה כי הייסורים ייעלמו מאליהם".

טוב ה' לכל )ברכי נפשי)

     מעשה שהיה בבני זוג שאירחו בביתם איש עני ואביון, שאכל מעשה על שולחנם בקביעות, והייתה בכך מצווה גדולה, שכן היה האיש הזה ערירי, בלא משפחה, ומצא בביתם נועם וחמימות, ומרגוע לנפשו. הבעיה הייתה שכל פעם כאשר העני הזה הגיע, היה לו מנהג לספר לבני הבית, כל פעם מחדש, את קורותיו וכל מה שעבר עליו. ועד שהיה ניגש ליטול ידיו לסעודה, עבר זמן רב, ובני המשפחה הוצרכו להמתין לו עד שיסיים את הסיפורים... מרוב הטרחה, חשבו כבר כמה פעמים להודיע לעני שלא יגיע יותר, אבל לא העזו לעשות זאת, כיון שידעו שבואו אליהם משפיע עליו חיות ולשמחה, וכיצד אפשר למונעו מכך.ברבות השנים, הלך וגדל מספר ילדיהם של בני הזוג, והבית בו התגוררו נעשה צר מלהכיל את כולם, והם החליטו לעבור דירה. לפני המעבר לדירה החדשה, העלו בדעתם שאולי עכשיו יעשו בחוכמה, ולא יודיעו לעני את הכתובת החדשה, וחסל סדר טרחה... הוא יגיע כמנהגו אל הדירה הישנה, וכשיראה שלא נמצאים שם,  יבין שהמשפחה העתיקה דירתה למקום אחר, וכשלא יידע היכן ממוקמת הדירה החדשה, לא יגיע יותר, וכך ייפטרו ממנו אחת ולתמיד.

     אמרו ועשו.ועזבו את הדירה, ללא שגילו לעני לאן הם עוברים. לפני עזיבתם,  ביקשו גם מהשכנים שאם העני יתעניין אצלם לאן עברו, שלא יגלו לו.ביקשו בני הזוג לישב בשלוה, ולא לשמוע יותר את סיפוריו של העני הטרדן. וענה, זמן קצר מאוד לאחר עוברם לדירה החדשה נשמעת זעקה גדולה מפי האישה, שהייתה במטבח. בעלה, שנזעק במהירות, פוגש את אשתו המצביעה על עקרב גדול־ ממדים. הבעל נבהל, אבל לא איבד עשתונות. לקח מטאטא, והרג את העקרב. לא עוברות כמה שעות, והנה עקרב נוסף מטייל לו בבית. הבעל הורג גם אותו אבל העקרבים ממשיכים להגיע, האחד אחרי השני, וגורמים בבית בהלה נוראה. חשבו בני הזוג שמדובר במכת עקרבים, שמקורה באחד מקירות הבית, והזמינו מומחה בתחום שיבדוק את העניין. הלה מגיע, אבל קובע נחרצות שלמרות ההתמחות שיש לו בנושאים אלה, הפעם אין הוא מסוגל לאבחן מהיכן מגיעים העקרבים, כשהמשיכו העקרבים להגיע, ומנוחת נפשם של בני הבית הייתה מהם והלאה, ניגשו בני הזוג אל הגאון רבי חיים פינחס שיינברג, זצ"ל ראש ישיבת "תורה אור", כדי לשאול בעצתו.

     מששמע הגאון את דבריהם, הוציא מהארון ׳פרק שירה׳, ואמר ׳בואו נבדוק מה שר העקרב לבוראו, ומזה נוכל אולי ללמוד על מהות מציאותו בעולם׳.הגאון רבי חיים פינחס שיינברג מעיין בפרק שירה, ומוצא שהעקרב אומר ׳טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו׳.ואז הוא פונה לבני הזוג ואומר להם: ׳ נמצאנו למדים שהעקרב נשלח לעולם כדי להזכיר לבני האדם שגם הם צריכים לרחם על מעשי־ידיו של השי״ת. ׳אולי עברתם לאחרונה על פסוק זה, ולא ריחמתם על ברואיו של הבורא יתברך׳? הבעל ואשתו לא היו צריכים לשמוע יותר מזה. הם הבינו כבר מהיכן באה להם המכה. עוד באותו יום איתרו את העני, והשיבוהו לביתם. והעקרבים נעלמו. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ו טבת ה'תשע"ז

הירא את דבר ה' ואח"כ כתוב ואשר לא שם לבו. ומדוע לא נאמר להיפך מהירא את דבר ה' דהיינו "ואשר לא היה ירא דבר ה'", אלא היצר הרע אינו מחכה עד שאדם יהא לא ירא דבר ה' ח"ו, רק כשרואה איזה רפיון כבר מגיע, וזה אשר לא שם לבו, רק רפיון קטן, גם כתוב במשלי ה' תעיף עינך בו ואיננו,  שכהרף עין הוא כבר בא, אם מוצא דבר קטן ביותר כבר מוצא היצר הרע מקום להכשילו.

    ''ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (ו' ט'). מדוע לא שומעים לצדיק - "מקוצר רוח" שמקצרים בענייני רוחניות, "ומעבודה קשה" על כל דבר יש להם קושיות. (אמרי חיים(

    ונתתי לכם מורשה. שתי פעמים כתוב בתורה לשון מורשה, אחת לגבי ארץ ישראל, ואחת לגבי התורה, כמו שכתוב תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב, כי יש קשר בין אחד לשני, שאם יש תורה אז יש גם ארץ ישראל, שנאמר ויתן להם ארצות גויים בעבור ישמרו חוקיו.

     חודש שבט ר"ת ש'מרם ב'רכם ט'הרם. ש'נשמע ב'שורות ט'ובות. ועוד רמז לטובה, ואין ב'שבט'יו כושל. הרבי אמר לתלמידיו כל שבועיים שמחה ר"ח שבט, ט"ו בשבט, ר"ח אדר, פורים, ר"ח ניסן, פסח, ר"ח אייר, י"ד אייר פסח שני, י"ח אייר ל"ג בעומר, ר"ח סיון, חג השבועות, שה' יעזור לנו שיהיה כל השנה שמח.

כוחה של ברכה II

     להלן סיפור מאלף , המעובד מסדרת הספרים "אמונה שלמה" על חמישה חומשי תורה, שערך ידידי ורעי ר' צבי נקר ויש בו כדי ללמדנו מהי כוחה של ברכה. ר' צבי שמע את הסיפור מפי אחד מנכדיה החשובים של אחת מגיבורות הסיפור, הלא הוא הרה"ג אריה פלשניצקי שליט"א, ר"מ בישיבת שערי יושר, ובעמח"ס 'אתקינו סעודתא':

     הימים ימי הדמדומים, מעט קודם שבא הכורת על יהדות אירופה.  באותם הזמנים ישיבת 'ברנוביץ' הייתה בראשות מרן הגאון 'ר אלחנן וסרמן זצ"ל. אחד מהאישים ששימשו בקודש, היה הגה"צ 'ר צבי הירש גוטמן הי"ד, ששימש כמנהל הישיבה ואשר בנוסף לתחום אחריותו היה עליו לדאוג להאכיל ולמצוא מקום לינה עבור הבחורים. עליו העיד מרן הסטייפלר זיע"א כי הוא 'בקי בכל ארבעת חלקי השולחן ערוך. ימים אלו שבין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה,  היו קשים מבחינה פיננסית לכלל עולם הישיבות ברחבי אירופה , כשהקשיים היו נחלת הכלל כולו. חודשים ארוכים היו ראשי הישיבות עושים את דרכם מעבר לים, כדי לנסות ולשחר פתחי נדיבי עם.

     הבחורים שנקבצו בישיבתו של הגאון ר ' אלחנן וסרמן,  מסרו נפשם וגופם עבור לימוד התורה הקדושה. הם סעדו אצל בעלי בתים מבני העיירה, שגם פיתם הייתה בדרך כלל דלה ובקושי מספקת את בעליה.  באכילת ה 'ימים' נהגו מירב הבחורים לסעוד מידי יום כל אחד אצל נדיב לב אחר שניאות לפתוח את ביתו בעד בן הישיבה. כשאימת המלחמה החלה לחדור לסביבת הישיבה, החרדה והאימה ליוו את בני הישיבה, שרובם ככולם היו רחוקים מבני משפחותיהם מרחק רב. הדבר לא הורגש בתלמודם ושקיעתם הרבה בהיכל הישיבה,  אך מצבה הגשמי של הישיבה ושל בני העיירה ירד פלאים, והם התקשו לכלכל את בני הישיבה במתן מזון לפיהם דבר יום ביומו.  מי שנטל על שכמו את העול הכבד, בימי צר ומצוק ביתר שאת הינו 'ר צבי הירש הי"ד, שלא חדל ממאמציו להשיג בכל דרך אפשרית מזון בסיסי בעבור בני הישיבה.

     שתים מבנותיו חנה רחל, ושרה בילא, שמעו את דאגות האב לגורל בני עליה הממיתים עצמם באוהלה של תורה וגמרו אומר בלבן לעשות מעשה, שיהא בו במשהו להקל מעולו הגדול של האב הדגול.  לאחר שאביהן עזב את הבית ויצא לעוד מסע כיתות רגלים מפרך,  בניסיון למצוא עזרה לצרכי הישיבה, יצאו שתי הבנות לרחובה של עיר, כשסלים גדולים בידיהן, והחלו להתדפק על דלתותיהם של יהודי העיירה. הם פירטו את בקשתן מעמקי הלב, שכל אחד ייתן את אשר ידבנו לבו, אם במוצרי מאכל או בכסף ומעות. כך סובבו להן שתי הבנות, חנה רחל בת ה- 20 ושרה בילא בת ה- 16 בלבד כשבלבן חדורה תחושת שליחות למען הצלת עמלי התורה.  לנוכח תחנוני הבנות, הסלים הלכו והתמלאו, נדיבי עם פתחו את צוהר ליבם למרות שעת הדוחק.

     לפתע באחת מסמטאותיה של העיירה – בואכה רח' אלביאנסקה בברבנוביץ', בעודן צועדות עם הסלים בידיהן, בא לקראתם ראש הישיבה.  לנוכח הליכתן עם סלי מזון מלאים בידיהן, שאלן אודות הסלים.  הבנות ענו בפשטות ובתמימות: "אבא אמר בבית , שהמצב הגשמי בישיבה קשה מאד, אזרנו אומץ לעזור עבור תלמידי הישיבה" . התפלא רבי אלחנן על תעוזת נפשן ומגודל מסירותן והקרבתן המעשית למען לומדי התורה הצעירים, ובירכם שבזכות סיוען ללומדי התורה בישיבה, תזכינה להאריך ימים ושנים ארוכות ולראות צאצאים ההולכים בדרך התורה...  הבנות, ענו 'אמן', והחישו צעדיהן לביתן.

     חלפו הימים, ושמי אירופה החלו להתכסות בענני דם. מכות ההרג והאובדן שידעו היהודים יושבי העיירה, היו נוראים ואכזריים. כך אירע גם לרבי צבי הירש גוטמן הי"ד ביַחד עם בני משפחתו, עלו על המוקד. אך רק שתיים מבנותיו– חנה רחל, ושרה בילא, הצליחו בס"ד כל אחת בדרכה להינצל מן התופת האיומה כשרידים יחידים למשפחה מופלאה וגדולה . חנה רחל עלתה ארצה מספר שנים קודם פרוץ מלחמת העולם השנייה בהוראת הגר"א וסרמן זצ"ל ונישאה לבעלה הגאון ר ' שמואל פלמן זצ"ל (ר"מ בישיבת "אור זורח" ולאחר מכן כיהן כרבה של שכונת היכל מאיר בת"א .) וזכו לבנים ובני בנים תלמידי חכמים ויושבי על מדין, בהם הגאון רבי בן ציון פלמן.  לאחר זמן נודע לה, כי אחותה שרה בילא נותרה בחיים . היא נישאה לבעלה הדגול ר ' מנחם מנדל קפלן זצ"ל ( ר"מ בישיבת פילדלפיה .) זכו האחיות הללו, שנותרו יחידות מכל בני משפחתן, לראות דורות ישרים מבורכים, וגם דור חמישי ההולכים בדרך וברוח מסורת ישראל סבא.  ברכת ראש הישיבה התקיימה במלואה.

     בתאריך ה אדר ה 'תשס"ד נתבקשה הבת הגדולה לישיבה של מעלה בהיותה בגיל 98 , ובאותו תאריך בדיוק, ה אדר ה 'תשס"ח 4 ,שנים לאחר מכן, נפטרה אחותה 'הצעירה ' באותו גיל בדיוק .98 בני המשפחה ששמו ליבם לתאריך המדויק של פטירת שתי האחיות,  בדיוק באותו גיל, הבינו כי ברכת הצדיק התקיימה במלואה. אחד מגדולי ישראל שהגיע לנחם את הגרב"צ פלמן בימי השבעה על אמו הוסיף שהדברים מופלאים שאותן בנות שזכו להאכיל 'לחם' לתלמידי חכמים, הקב"ה הוסיף להן שנות חיים כמניין לחם (78 ,(אשר הרבנית פלמן שהייתה אז בת 20 זכתה במדויק לעוד 78 שנות חיים . ובנוסף, הרבנית שרה בילא נפטרה לאחר 4 שנים בגיל 98 וזכתה ל- 82 שנה לאחר ברכתו של הרב אלחנן וסרמן כמניי ש'מרם ב'רכם ט'הרם ן 'בניך - ' היא דאגה לכלכל את בניו של הקב"ה וזכתה לעוד חיים במניין י בניך .'

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ה טבת ה'תשע"ז

את הפסוק ''אהיה אשר אהיה'' מפרש הרמב''ן – אהיה עם אלה שרוצים שאהיה אתם.

     בפרשת השבוע יש את שבע המכות הראשונות, מתוך עשרת המכות. ובפרשת בא עוד שלוש מכות (בא=3).  ר' יהודה היה נותן בהם סימנים:  דצ"ך עד"ש באח"ב. נשאלת השאלה: לשם מה נדרשו סימנים? כל מספר פלאפון יש לו 10 מספרים? מה הבעיה לזכור?! אומרים בתור מליצה: מכות בלי סימנים זה לא מכות...

     האדם נולד באנוכיות בסיסית לראות את עצמו כאילו הוא עומד במרכז העולם, והכול לא נברא אלא לשמשו. אנוכיות זו הוטבעה באדם לצורך עבודתו הרוחנית, אך הוא משתמש בה שלא כהוגן. הוא סבור שכל מה שעושים לו – מגיע לו, ואין כאן מקום להכיר טובה למישהו. (הגר''ש וולבה שליט''א)

     ישנם אנשים ששואלים אותם אם הם שומרי תורה ומצוות? הם משיבים: אתה יודע מי היה סבא שלי?!... הוא היה רב גדול... האנשים הללו חושבים שיש להם זכות אבות, אבל האמת הבן מזכה האבא, ולא האבא מזכה הבן...

הבעייה בעיניים (דברים טובים, פרשת ויגש)

     רפאל היה אדם עשיר. את עשרו עשה מעסקי ספנות גדולים, אלא שכפי שנוהגים הבריות לומר: מה שווה הממון ללא הבריאות? כל סכום כסף לא יוכל לעזור לאדם הסובל מבעיה בריאותית שאין לה תרופה.  וכזה בדיוק היה גורלו של רפאל, הוא סבל מכאבי עיניים חזקים במיוחד ששיבשו את תפקודו. הוא לא חסך כל טיפול עליו המליצו רופאיו ונעשה אורח קבוע במרפאות ובמעבדות העיניים הגדולות בעולם, שם ניסו הרופאים לזהות את מקור הבעיה – אך לשווא.

באחד הימים שמע רפאל על רופא טבעוני המתגורר באי בשם סמטרה. באי הזה התגוררו אנשים ספורים שתפקידם היה לתחזק את שמורת הטבע הגדולה של הנמרים שפעלה באי. הרופא הטבעוני שהתגורר באי עסק בעיקר בריפוי בעלי חיים וסירב לטפל בבני אדם.  רפאל ששמע כי האיש מחולל פלאות בתרופותיו הטבעוניות, החליט כי הוא חייב להגיע אליו בכל מחיר,  אלא שכל סכום שהוצע לרופא לא שינה את דעתו והוא לא הסכים לפגוש את רפאל בשום אופן. 'איני מטפל בבני אדם, אלא רק בבעלי חיים' הסביר נחרצות.  רפאל לא אמר נואש. שבוע לאחר מכן הובאו לאחוזתו של רפאל שלשה נמרים צעירים, נדירים מסוגם,  ששוכנו בכלוב מיוחד שנבנה עבורם באחוזה. רפאל הזמין וטרינר שלקח ממנו דגימת דם, שאותה הזריק לתוך ורידי הנמרים. כעבור שלשה ימים הבחין רפאל כי הנמרים החלו להכות בטפריהם על עיניהם והיה ניכר שהם סובלים מכאבי עיניים. הם לא חדלו למצמץ, ונוזלים חומצתיים זלגו ללא הרף מעיניהם.  כבר באותו יום שלח רפאל סרטון של שלשת הנמרים אל הרופא הטבעוני שהתגורר באי סמטרה, ולא הופתע לקבל ממנו מברק חוזר שביקש ממנו לבוא במהירות אל האי יחד עם הנמרים.

     רפאל הופיע עם מטוסו הפרטי, ועבר ביחד עם הנמרים סדרת בדיקות מקיפה. כעבור שבוע הוזמן לחדרו של הרופא אוהב החיות וזה הסביר לו את הבעיה: רפאל והנמרים סובלים ממחלת עיניים נדירה השייכת לאורכם של גלי האור, ובמילים פשוטות יותר - עיניהם רגישות באופן קיצוני לצבעים. כל צבע הנקלט בקרנית העין גורם לגירוי עז ולכאבים קשים. אלא שלמרבה הפלא, צבע אחד לא משפיע על העין – הצבע הירוק. הרופא ביקש מרפאל לעצום את עיניו וכשזה פתחן גילה לוח עץ ירוק שכיסה את כל שדה הראייה. באותו רגע חש רפאל רגיעה בכאבים בעיניו, הוא הבין כי הרופא צודק.הוא נפרד מהרופא שסירב לקבל כל תמורה – מלבד את הנמרים, וחזר לביתו. כעת היה הפתרון לכאבים בהישג יד עבורו.

     כבר באותו יום הזמין רפאל שלושה סיידים מן המובילים בתחומם וביקש מהם לצבוע את כל אחוזתו הגדולה בצבע ירוק. מלבד צבע הקירות,  הרצפות, ואדמת הגן, הוזמנה גם מערכת ריהוט חדשה, וכלי מטבח כולם בצבע ירוק עז, כך שהבית כולו טבל בירוק. לאחר שלושה שבועות סיימו הסיידים ובעלי המלאכה את עבודתם, ורפאל סוף סוף יכול היה להסתובב בביתו עם עיניים פקוחות ולהתבונן בעולם ללא הכאבים הטורדניים. אלא שלמרות זאת, לא יכול היה רפאל לצאת אל העולם. לצבוע את כל העולם בירוק, זאת גם רפאל העשיר לא היה מסוגל... שנה חלפה, ורפאל קיבל מכתב בו מבקש ממנו הרופא שהוא מעוניין לבוא לביקור באחוזתו, כדי להשוות את מצבו של רפאל למצבם של הנמרים.

     ארבעה ימים מאוחר יותר עצרה מכוניתו של הרופא בפתח אחוזתו של רפאל והוא ניגש אל השער. להפתעתו של הרופא הוא התבקש להיכנס לחדר מיוחד על מנת להחליף את כל בגדיו ללא יוצא מן הכלל למערכת בגדים יוקרתית בצבע ירוק המתאימה בדיוק למידותיו. לאחר שהרופא התלבש בבגדים הירוקים, הוא הוזמן על ידי שני משרתים לבושים בירוק לפגוש את בעל הבית. רפאל שמח לפגוש את הרופא והתנצל על עגמת הנפש. הוא הסביר לרופא שכל מי שנכנס אל הבית חייב ללבוש בגדים בצבע ירוק כדי שלא ייגרמו לו כאבי עיניים במהלך הפגישה. הרופא הביט ברפאל בתימהון ואמר: ' צבעת את כל העולם שלך בירוק. האם אתה חושב שצבעתי את כל האי בירוק בשביל הנמרים? האם לא יותר פשוט להרכיב משקפיים או עדשות בצבע ירוק,  שהיו מאפשרים לך להסתובב בכל מקום שתרצה...?'

     לכל אחד מאתנו ישנה נקודת מבט שממנה הוא רואה את העולם שמסביבו. כאשר השבטים הגיעו למצרים היו בטוחים שיוסף מציק להם לחינם, עד שהיו מוכנים לצאת למלחמה ולהחריב את מצרים. אך לפתע הכול השתנה, ויוסף גילה להם כי הוא אחיהם האובד. אם נביט סביבנו ונדע שעלינו לשנות רק את עצמנו ולא את העולם שמסביב, נוכל לראות כיצד הכול מתחבר יחדיו, ולפתע מתגלים לנו דברים חדשים שמגלים עבורנו את התמונה המלאה. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ד טבת ה'תשע"ז

אדם השותה כוס אחת של יין - מרגיש טוב. שתי כוסות - מתחיל להסתחרר. שלוש כוסות – נהיה שיכור, מקיא באמצע הרחוב עד שכולם צוחקים עליו.  כך עם ישראל: אם לוקחים מהם מעט מיסים - הכול בסדר, מעט יותר מן הרגיל - עדיין לא נורא, אבל אם סוחטים מהם ונוטלים מהם יותר מידי מיסים - מקבלים עונש כזה, כמו פרעה שלקח מהם מיסים ובסופו של דבר כל העולם כולו צוחק עליו עד היום הזה... )מתוך 'ומתוק האור' על הגדה של פסח הר' שלמה לוינשטיין שליט"א(

      אין מתפקיד האישה לדחוף את בעלה ללמוד: תפקידה הוא לעשות הכול כדי שיהיו לו התנאים הדרושים ללמוד ולהתעלות, ורק כך יצליח ויעשה חיל בלימודו.

      הבה נתחכמה לו )א, י(. ה"בית הלוי" זצ"ל אומר, אמרו חכמינו ז"ל )סוטה יא.( שלושה היו באותה עצה, בלעם שיעץ להשליכם ביאור נהרג, יתרו שברח זכה שמבני בניו ישבו בלשכת הגזית. איוב ששתק נידון בייסורים. כאשר שאלו לאיוב מדוע שתקת, ענה, וכי יכולתי להועיל אם הייתי צועק. אולם כאשר באו עליו ייסורים החל לצעוק.  שאלוהו, למה תצעק, זה בין כה לא יעזור. אך, כאשר כואב צועקים. אם כן מדוע לא צעקת על השלכת ילדי היהודים ליאור.

     וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים" יצר הרע מנסה להכשיל את האדם בשתי דרכים: " בחומר ובלבנים" – לעיתים הוא לעבר החומרנות )'בחומר'(,ולעיתים הוא מתחזה )'ובלבנים'(, כאילו כוונותיו טהורות ונקיות.

האמונה שהצמיחה ישועה (מתוק מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א, גיליון 108)

     הרב חיים זאיד שליט"א היה צריך לנסוע למסור דרשה בבית ספר תיכון בנתניה, הוא יצא מביתו בבני ברק והמתין בתחנה לקו 613 . תוך כדי ההמתנה הוא מקבל טלפון מאדם שגר בבניין הסמוך לבניין שבו גרה אמו של הרב. 'הרב זאיד,  אתה חייב להגיע דחוף לבית של אמך, יש כאן אמבולנסים רבים מתחת לבניין וכולם צועקים זאיד, זאיד' מיד התקשרתי והזמנתי מונית, הנהג הגיע ובקשתי ממנו לנסוע לכתובתה של אמי. ליבי דפק וחשבתי על הגרוע מכל, בעודי דוהר עם המונית מתקשרת אלי אחותי ואומרת 'חיים, הגברת רבקה זיאת שגרה בשכנות לאימא נפטרה הבוקר וכעת ישנם הרבה אמבולנסים מתחת לבניין . ואז הבנתי כי הייתה טעות ואימא שלי ברוך ה' בסדר גמור,  מאידך כאב לי מאוד על השכנה, בחורה בת 25 בסך הכול שנפטרה בחטף באותו הבוקר.  כששמעתי זאת פניתי לנהג המונית ואמרתי לו 'תראה יקירי, אתה חייב לתפוס את קו 613 שיצא מבני ברק לנתניה' הנהג אכן נסע, הגענו לתחנה הבאה ושאלנו אנשים 'סליחה קו 613 עבר כבר?' 'כן, ממש לפני כמה שניות' אמרו האנשים. המשכנו בדהרה לתחנה הבאה וגם שם קיבלנו את אותה התשובה. הנהג החליט לנסוע בדרך עוקפת והגיע לתחנה האחרונה בבני ברק.  איך שהגענו ראינו איך האוטובוס יוצא מהתחנה ועולה על כביש 4 בדרך לנתניה. פניתי לנהג המונית ואמרתי לו 'תקשיב יקירי, אם כך אין ברירה תיקח אותי לנתניה בנסיעת 'ספיישל'... צא לדרך' הנהג, שלא היה נראה כיהודי שומר תורה ומצוות, מיד כששמע את שאמרתי זעק בהתרגשות 'יש א-לוקים, יש א-לוקים!'

'מה קרה?' נבהלתי 'מה כבר אמרתי?' 'תקשיב כבוד הרב, אני ממחר מתחיל להניח תפילין' 'מה כבר קרה?' שאלתי והנהג סיפר:

     'כבוד הרב, לא תאמין מה קרה... היום בבוקר הגעתי לתחנת המוניות המרכזית בבני ברק, כל הנהגים נעמדו בתור אחד אחרי השני, כשאני הייתי השלישי בתור, והסדרן החל לחלק לכל נהג לפי התור את הנסיעות שהתקבלו. נהג 1 לכתובת בצפון בני ברק, נהג 2 לרחוב רבי עקיבא...  ואז לפתע הסדרן מדלג על התור שלי ופונה לנהג מספר 4 'צא לפתח תקווה' 'מה קרה?' זעקתי 'סליחה, למה דילגת עלי? הרי הגיע תורי' התרגזתי מאוד, במיוחד כשמדובר בנסיעה לפתח תקווה שמכניסה יותר מאשר נסיעה עירונית, גם נהג 4 בעצמו לא הבין מה קרה. ואז אומר הסדרן 'סליחה, ככה החלטתי וזהו... אתה נהג 3 סע לכתובת פלונית בבני ברק שם מחכה לך הרב חיים זאיד...' ' באותו הרגע הרגשתי זעם עצום, רציתי לזעוק, להשתולל ולדבר לא יפה כלפי הסדרן, אבל לא יודע למה החלטתי שאני מבליג, כי הרי הכול כתוב מלמעלה ופרנסה כך תמיד אומרים זה משמים. ואכן העברתי על מידותיי ושתקתי למרות שבדרך כלל אני ממש לא כזה' '

     בדרכי אליך מודיע לי הסדרן בקשר, כי לאחר שאסיים את הנסיעה של הרב זאיד, הוא רוצה לפצות אותי בהזמנה של נסיעה שנתקבלה להחזיר קבוצת נוסעים מנתניה לבני ברק ב 'מחיר שמן '. 'נסעתי אליך, ואז הבנתי שאתה מבקש לנסוע נסיעה עירונית קטנה כאן בתוך בני ברק. והנה כעת אתה מודיע לי כי אני צריך להסיע אותך בנסיעת 'ספיישל' לנתניה...  נו תגיד לי זה לא מראה שיש א-לוקים?'  אני בטוח כי הקב"ה פשוט משלם לי במזומן על זה שהעברתי הבוקר על מידותיי והאמנתי שמה שעשה לי הסדרן - שדילג עלי ללא סיבה - זה בהשגחה פרטית מאת הא-לוקים.  ויתרתי ולא עשיתי בלאגן, האמנתי בקב"ה, והוא זיכה אותי בשתי נסיעות שיכניסו לי יומית יפה במיוחד. ' נו... תגיד אתה כבוד הרב, אם זה לא מראה שיש א-לוקים אז מה כן? אני ממחר מתחיל להניח תפילין ולחזור בתשובה...'

     אחים יקרים! אנחנו צריכים לדעת שכל מה שקורה לנו הן לטוב והן להיפך הכול מגיע אלינו בהשגחה פרטית מדויקת, ואילו שמסביבנו הם רק שליחים של הקב"ה. עלינו לומר תמיד בפינו כמו יוסף הצדיק בפרשה: ' ועתה, לא אתם שלחתם אותי הנה' – למצב שקרה לי – 'כי הא-לוקים' וכך נזכה לישועות אנו ובני ביתנו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ב טבת ה'תשע"ז

אומר הרב מוישה שפירא שנפטר השבוע, מי ייתן לנו תמורתו: הגאולה שלך תגיע, בין אם כך ובין אם אחרת. החתן שלך / המשיח / הפרנסה שלך יגיעו.  אבל ברגע שאת מפסיקה לחכות לגאולה, אז כשהיא תגיע את לא תהיי שמחה. ''אשרי כל חוכי לו'' מי יהיה מאושר בבוא הגאולה? רק ה-''חוכי'' רק המחכים לו. "מחכים" – דהיינו אלה שידעו לסתום קצת,  לחכות לו ולדמיין אותו.

                    אנשים שבילדותם לא היו כשרונים במיוחד השקיעו ועמלו וסופם שצמחו לתלמידי חכמים מופלגים.

     אשר לא ידע את יוסף. יש מפרשים שלא ידע את העבר של יוסף,  שהיה בשפל המדרגה ואח"כ נתעלה למלך, שהיה צריך להתבונן על העבר ועל העתיד של יוסף, וללמוד מזה גם על כלל ישראל שאי אפשר להשמידם, כמו שאמר הכתוב כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ (מעש"ת).

     בנות יתרו אמרו לאביהם איש מצרי הצילנו ואמר להם ואיו, פירוש כדי לקרוא לו. ויש מפרשים שיתרו התפעל ואמר איך יתכן שאיש מצרי יציל לזולתו, "ואיו" אני רוצה לראות איך נראה מצרי שעושה חסד (מעש"ת).

     בספר 'וזאת ליהודה' מסופר על יהודי קשה- יום שבא אל רבי יהודה צדקה זצ"ל וטען לפניו: "אני עובד קשה במשך כל היום, והנה הרב מחנך את הבן שלי שאני אעבד קשה והוא ישב וילמד כמו מלך. הייתכן?!" ענה לו הרב: "הסבר לי למה כל האברים עובדים קשה:  הידיים, הרגלים, הפה, ורק העיניים לא עובדות, אלא תפקידן הוא להביט ימינה ושמאלה? אלא שהעיניים ממלאות את תפקידן עבור שאר האברים. אם לא היו עיניים, הרגלים היו מועדות לתוך בור. גם הידיים היו פוגעות ומזיקות במקום לפעול את פעולתן כראוי.  העיניים שומרות ומפקחות על כל האברים שיוכלו לפעול ולעבוד כהלכה". סיים הרב את דבריו ואמר: "תלמידי החכמים נקראים 'עיני העדה', תפקידם של לומדי התורה הוא כתפקיד העיניים,  לדאוג לכל העם שיוכלו להתקיים ולהחזיק מעמד! (ומתוק האור)

     גוי ששבת חייב מיתה, והטעם שהחמירה התורה בזה, אפשר לומר היות ששבת קודש הוא עדות שישראל מעידים על הקב״ה, ובעדות הדין הוא, שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול, נתקלקל כל העדות, אם כן במה שהגוי שומר שבת מקלקל עדות ישראל. (פתגמין נבחרים(

     האדמו״ר רבי מנחם מנדל מקוצק זי"ע היה אומר: ישנם שני דברים בהם בני אדם עושים ההיפך ממה שחייבים לעשות: הפרנסה היא בידי שמים והאנשים אינם סומכים על הבורא הזן ומפרנס לכל, אלא משקיעים יומם ולילה כוח ומוח וזיעת אפיים בהמצאת הפרנסה. ואילו יראת שמים ועבודת הבורא תלויות רק בבן אדם כמ״ש ״ועתה ישראל מה ה׳ אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה״ ו״הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים״ והנה דוקא בנושא זה משליך האדם את יהבו על השי״ת ומסתפק בתפלה ״ותן בלבנו בינה״, ״וטהר לבנו לעבדך באמת״.

    ויעבידו מצרים ישראל - את בני ישראל ' עבודת פרך' אומר "הרמב"ם היא עבודה שאין לה קצבה ואין בה  תועלת. גם כיום רבים משועבדים לעסקי פרנסתם בבחינת . - 'עבודת פרך.' על פי התורה אל לו לאדם להיות שקוע ראשו ורובו בעסקיו...  ואין העסק צריך למנוע בעדו להתפלל בציבור ולקבוע עיתים לתורה מי שעבודתו היא ללא קצבה – 'זוהי 'עבודת פרח'.

הֹוצִיאּו כָל אִיש מֵעָלָי" (בראשית מ''ה, א'(  )'מן המים משיתיהו'(

     גדולי ישראל היו ערים תמיד לצרת נפשם של צאן מרעיתם, אבל לא רק לצרתם אלא אף לצרתו של כל מי שנברא בצלם. גם הדבוקים בהם ובדרכיהם נהגו כן, ולא פעם היה שכרם גדול גם כאן בעולם הזה.

     שמו של הנגיד רבי משה חיים מחנטשין, הלך לפניו בפולין כולה, לבד מייחוסו כאחיו של החידושי הרי"ם, היה גם בעל ייחוס עצמי כבעל צדקה ונדיב לב, חסיד במעשיו ודבוק ברבו רבי מנחם מנדל השרף מקוצק.  כיצד זה הגיע רבי משה חיים לעושרו המופלג? היה זה לאחר מעשה מופלא שארע עמו.

     שנים אחדות אחר נישואיו,  כשרחיים היו תלויים ומעיקים על צווארו ולרש אין כל, עמד לפני רבו, ושטח את צערו על עוללים השואלים ללחם ופורש אין להם. תמה הרבי ואמר: "ומה, אם אין פרנסה הולכים אל לשכת שר הפלך אשר בוורשה הבירה, ומגישים הצעה למכרז הממשלה!" כחסיד נאמן, לא היסס רבי משה חיים אף לא לרגע, אחר שנטל רשות מאשתו נסע הישר אל וורשה הגדולה. אל לשכתו של שר הפלך הרוסי בוורשה נהרו אילי הון רבים מרחבי המדינה כולה. מידי פעם, פרסמה הממשלה הודעות על מכרזים עסקיים שונים, לביצוע עבודות ציבוריות רחבות היקף, רק לקבלנים ידועי שם, בעלי הון עצמי רב, התאפשרה הכניסה למכרזים מעין אלו. מתן שכר רב היה בצידם ועושר רב בצילם.

     משהופיע רבי משה חיים במלבושיו המסורתיים, בין העשירים המופלגים שבלשכה, עורר הדבר פלא עד גיחוך. בטוחים היו כי קבצן יהודי לפניהם, ששיגעון גדלות נכנס בו, שאם לא כן, כיצד זה מנסה דג רקק כמותו להתמודד מול כרישים שכמותם?!  הכול תמהו ולעגו לו, אלא שרבי משה חיים לא חנן אותם ולו במבט קל. חזק היה באמונת צדיקים והוא ביצע את הוראותיו של הרבי בעוז ובגבורה.  עמדו הסוחרים והמתינו, כשאינם פוסקים מלהביע את לעגם אל מול הסוחר היהודי שצץ פתאום בינותם, לפתע הופיע שר הפלך על סף האולם. הס הושלך באולם, ובדומיה שהשתררה נשמע קולו של השר: "היכן הוא משה חיים רוטנברג?" תוך שהוא אוחז בטופס הרישום אותו מילא רבי משה חיים זמן קצר קודם לכן, עיניו של השר עברו במהירות בין הסוחרים, והוא זיהה עד מהרה את היהודי היחיד אשר עמד בירכתיים. " האם יליד מגנישוב אתה?" שאל השר, ורבי משה חיים השיב בחיוב,  אך עיניו הביעו תימהון, בוודאות ידע הוא כי פרט זה לא מילא בטופס הרישום, שכן לא נתבקש לרשום היכן נולד, מהיכן אם כן ידע השר על מקום הולדתו, ומה עניינו בכך? תמה, אולם השר לא הניח לו לחשוב הרבה וביקש ממנו להיכנס אל לשכתו. "

     הבה ואספר לך נשכחות", אמר והחל מספר: "לפני שנים רבות נדד לו נער רוסי מעיר לעיר. יתום היה הנער מאב ואם, ונפשו כמהה לרכוש חכמה ודעת. יכול היה להתגורר בכפר מולדתו במחיצת קרוביו ובני משפחתו, אך הללו נבערים היו מדעת, והיטב ידע הנער כי אילו יעשה כן יישאר אף הוא עד סוף ימיו איכר פשוט וגס.  ביכר אפוא לעזוב את מולדתו, ולנסות מזלו בעולם הגדול. הוא תכנן לחסוך סכום נאה ולנסות להתקבל באחד מבתי הספר היוקרתיים ללמוד מקצוע מבוקש. בנדודיו הגיע לעיר מגנישוב שם שימש כרועה צאן אצל איכר פולני, יום אחד נשמטה כבשה אחת מן העדר וברחה לנפשה. ניסה הנער לתור אחריה אך לשווא, הכבשה נעלמה לבלי שוב. בפחד ואימה הסתובב הנער ודמעות זולגות על פניו, מר היה לו בכפלים. ידע היטב את העונש הגדול, אשר מצפה לו מידי אדוניו על רשלנותו. מודע היה גם לכך כי יפוטר מיידית מעבודתו ויגורש ככלב חוצות ללא פרוטה על כל עמלו אשר עמל במשך השנה האחרונה.  בעודו עומד ובוכה, הבחין הוא לפתע בנער יהודי המתבונן בו ברחמים.  הפציר בו היהודי להשיח בפניו את לבו. תחילה ניסה הרועה להתעלם ממנו, אולם משראה כי אך את טובתו הוא חפץ סיפר לו על האסון אשר ארע עמו. ' מה מחירה של הכבשה?' שאל הנער היהודי לפליאתו של הרועה,  מששמע את מחירה שאל שוב: 'באיזו שעה אמור אתה לסור אל בית אדונך?', 'עם השקיעה' השיב הרועה. ' המתן נא לי כאן עד סמוך לשקיעה', אמר הנער ונחפז לדרכו. לתדהמתו של רועה הצאן שב הנער היהודי זמן קצר לפני השקיעה כשבידו הסכום במלואו, אותו אסף מנדיבי עם מקרב אחיו היהודים.  הרועה היתום התקשה להודות למצילו במילים, אולם זה האחרון זרזו לרכוש כבשה חדשה ולצרפה אל העדר, ולא נודע מאומה" . "אני הוא הנער הרוסי, רועה הצאן אשר במגנישוב", קרא שר הפלך בהתרגשות, "ואתה משה חיים הצלתני אז, לעולם לא אשכח לך זאת,  ועתה הגיעה העת לגמול לך טובה תחת טובה!" עיניהם של הנאספים באולם המכרזים נפערו בתימהון, כאשר יצא שר הפלך יחד עם הסוחר היהודי בפנים שמחות וטובות את האולם כשהודעה בפיו: "מתכבד אני להודיעכם כי הסוחר היהודי מר רוטנברג זכה בכל המכרזים הממשלתיים המתפרסמים היום, עמכם הסליחה על המתנתכם המיותרת..."  הדברים נפלו על הנוכחים כרעם ביום בהיר, אלא שלא היה לאל ידם לעשות מאומה, שכן סמכותו של השר עליונה הייתה ובלתי ניתנת לערעור.  מני אז, הפך רבי משה חיים לבן בית בלשכתו של שר הפלך, והיה נוטל חלק בראש מכרזים שונים כשרכושו הולך וגדל, וכך גם מידת נדיבותו וצדקותו.  עד סוף ימיו לא גבה בו לבו של רבי משה חיים ולא רמו עיניו. תדיר זכר חובת האדם בעולמו.  גם את צאצאיו חינך בדרך זו, להיטיב עם הזולת ולעשות חסד עם כל אדם באשר הוא. 

חמישים אלף דולר  -  מילה אחת (להתעדן באהבתך, עלון 145)

     מספר רבי דניאל אוחיון: אחד ממכרי הקרובים, תלמיד חכם, נאלץ לאחר שיכנועים רבים לחתום לשכנו הקרוב והטוב על ערבות להלוואה בסך... חמישים אלף דולר, סכום נכבד, כשבדרך כלל אדם מן השורה נמנע מלהיות ערב על סכום כה גדול, מחשש שעם כל הביטחונות והחברות הטובה יתכן שביום מן הימים הוא יצטרך לשלם מכספו את החוב, אך הלחץ של שכנו והידידות הקרובה מזה שנים רבות עשו את שלהם והתלמיד חכם לא יכל לעמוד מול תחנוניו של חברו שהוא יכול "להציל את חייו" ואם הוא לא לוקח את ההלוואה חייו מתמוטטים וזה יכול להשפיע קשות על בריאותו...

     ההלוואה אכן ניתנה וגם התשלומים הראשונים נפרעו במועדם אך לאחר כמה חודשים מתקשרים אל הערב מהגמ"ח. "  שלום, מדברים מגמ"ח... אתה חתמת בשעתו ערבות לידידך... על סך חמישים אלף דולר?" " אכן כן." – משיב הרב הערב. " כפי שסיכמנו בשעת מתן ההלוואה שאם הלווה לא יוכל לפרוע את חובו מכל סיבה שהיא, אתה תשלם את מלוא יתרת הסכום." " אכן כ... כ...ן, מה, הוא לא משלם?! למה אתם לא פונים אליו שיסדיר את חובו?" " צר לי, אין למי לפנות. היהודי נעלם כאילו בלעה אותו האדמה ואנחנו מזה כמה חודשים ניסינו לחפש באמצעים שלנו ונמנענו עד עתה מלהתקשר אליך. אך כעת ברור לנו כי היהודי אינו בארץ ואין סיכוי למוצאו ולקבל את ההלוואה."  טון קולו של מנהל הגמ"ח נהיה כעת לתקיף יותר: "אתה מתבקש להגיע למשרדנו ולהסדיר העניין באופן מיידי כיון שיש אנשים נוספים הזקוקים להלוואה!" " אני...אני לא מאמין למשמע אוזני!" – השיב הרב בתדהמה וזיעה קרה כיסתה את גופו – "אני מכיר את הלווה שנים רבות ולא יתכן שהוא יגרום לי זאת! לא יתכן! מאיפה יש לי חמישים אלף דולר?! יש לי ילדים לחתן, אני עצמי משכורתי היא מהישיבה בלבד ואין אני יכול להחזיר סכום כה אדיר!" " אני מאוד מצטער, כבוד הרב, חתימתך מחייבת. אבקשך להגיע למשרדנו ולפרוע את יתרת ההלוואה כפי שהינך חתום."

     הרב לא ידע את נפשו. זיעה קרה נטפה ממצחו וכל מחשבותיו נתונות לפתרון הבעיה. איך מחזירים את החוב? ואולי, חשוב לא פחות, כיצד רעייתו לא תתמוטט כאשר תשמע את הסיפור. בשלב ראשון הוא החליט לא לגלות את הדבר באוזני אשתו אלא לנסות להתמודד עם המציאות החדשה והקשה בכוחות עצמו ובסייעתא דשמיא... וממחשבה למעשה. הוא פנה למנהל הגמ"ח והגיע איתו להסדר פריסת תשלומים בסכומים קטנים על פני כמה שנים. ואכן, מידי חודש בחודשו הוא החל פורע כמה מאות דולרים על פי יכולתו. אין ספק שאותות מצוקה ודאגה ניכרו על פניו. רעייתו חשה שהנהגתו והילוכו של בעלה אינם כתמול שלשום, הוא נראה לחוץ, דואג ודעתו אינה מיושבת ונינוחה כבעבר. כדרכן של נשים היא החליטה לשאלו מפורשות מה מציק לו.  בתחילה ניסה לדחותה בתירוצים שונים, אך כאשר ראה שאשתו אינה מרפה ממנו והיא חשה בעניין, החליט לגלות לה את שאירע ללא ציון שם הלווה...  אך גם כאן היא לא הרפתה וניסתה לדעת מי הוא זה שגרם לה ולבעלה את העוול הנורא הזה, שגרם כמעט להתמוטטות עצבים לה ולבעלה.  בעלה התלמיד חכם החליט לא לעבור על חטא לשון הרע ויהי מה. כל ניסיונותיה לא שינו את עמדתו והוא עמד כצוק איתן בניסיון הקשה ושמר על שתיקה מוחלטת בעניין. האשה שראתה כי בעלה אינו מוכן לגלות את שמו, החליטה לא להציק לו יותר ופסקה מלשאול לשמו של הלווה.

     החיים המשיכו עם המצוקה הכספית אך לא גרמו לריפיון בקיום תורה ומצוות ח"ו של אחד מבני הבית.  באחד הימים הגיעה הזמנה לחתונה מאחותה של האישה המתגוררת בארצות הברית. בשלב הראשון אשת הרב ניסתה לדחות את הזמנת האחות להשתתף בחתונה בגלל הקשיים הכספיים אליהם הם נקלעו, אך אחותה החליטה לממן לה את כרטיס הטיסה וכל ההוצאות הנלוות.  כאן כבר לא הייתה ברירה אלא לאשר את ההשתתפות.  לא ארכו הימים והאישה ארזה את חפציה וטסה לארצות הברית להשתתף בחתונת בת אחותה. באולם הנתיבות בחו"ל היא פוגשת לפתע את אחד משכניה שעזב את הארץ עם משפחתו בלי הודעה מראש והפגישה ביניהם הייתה מרגשת.  כן, זו הייתה אותה משפחה שגרמה לבעלה הרב להיכנס לחובות כבדים, אך כמובן שהאישה לא ידעה זאת עקב סירובו של הבעל לגלות את שם הלווה הנעדר והבורח...  הלווה, שחי בארצות הברית, ראה את לבביותה של אשת הרב ואת השמחה שהיא מפגינה עם הגעתם למרות שהם נכנסו ללחץ כלכלי בעקבות בריחתו מהארץ, החליט שהוא חייב לטוס לארץ ולהחזיר להם את הכסף. בסתר ליבו אמר: "אם האישה היא כזו צדיקה ולמרות העוול שגרמתי להם היא אף לא מנסה לרמוז לנו על כך, והיא מפגינה רגשי חיבה כלפי רעייתי ובנותיי, אני חש שאני לא יכול להמשיך ולעולל להם את העוול הנורא." ואכן, תוך זמן קצר הוא הגיע לארץ לבית המשפחה עם שטרות ספורים של חמישים אלף דולר טבין ותקילין שאסף ממכיריו וידידיו בחו"ל. "

     שלום, באתי להחזיר לכם את הכסף שהנכם ערבים לו, לאחר שראינו את התנהגותכם האצילית לא יכולנו לסלוח לעצמנו על מה שגרמנו לכם את כל העוול הנורא, הנה לכם כל הכסף ששילמתם." הוציא הלה חבילה של שטרות ירוקים וספר לעיניהם המשתאות חמישים אלף דולר !! הבעל והאישה לא האמינו למשמע אוזניהם ולמראה עיניהם. הנה ביום אחד הגיעה הישועה אף בלא שתכננו זאת. לאחר שנפרד מהם האיש לשלום, אמר הרב לאשתו: "ראי כמה שווה מילה אחת של לשון הרע – חמישים אלף דולר! אם הייתי אומר לך את שמו ושם משפחתו היינו מפסידים חמישים אלף דולר! כיון שכאשר היית פוגשת אותם בארצות הברית, היית מתנהגת אליהם בקרירות ואולי אף היית אומרת להם כמה מילים קשות על העוול שהם גרמו לנו כאשר השאירו אותנו אובדי עצות. ועתה, כאשר התגברתי על יצרי שרצה בכל מאודו לשחרר את שמו של המלווה, אך, ב"ה, קבלתי על עצמי לא לפרסם שמו על מנת שבבית לא נדבר אודותיו לשון הרע, וב"ה זיכני הקב"ה לעמוד בניסיון קשה זה."

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/