אדם צריך יום יום להזכיר לעצמו את העבודה של התודה! כל יום! כי
ברגע שאדם מתבלבל ומתחיל לחשוב שלא טוב, אוי ואבוי לו! כל יום אדם צריך להזכיר
לעצמו את האמונה הפשוטה שבאמת השם טוב, והחיים יפים ומתוקים, והעולם יפה וטוב,
והכל טוב! וצריך להגיד תודה!
אדם צריך להיות כמו כלי , שכל מה שבעל הבית
ירצה לשפוך , בו הן יין והן חומץ יקבל.
''אדם צריך להיות תמיד בשמחה, כל רגע, כל
החיים. שמחה זה בחינה של גילוי אמונה. אם אדם בשמחה, סימן שהוא מאמין. אם רגע אחד
הוא לא בשמחה, סימן שבאותו רגע הוא מנותק. כל עבודת האדם בעולם הזה זה או התחברות
או התנתקות. כל המטרה פה זה להתחבר, מהשליחות הא-לוקית שלי פה, מהנתונים שלי,
מהקשיים שלי, מהסבל שלי. אין בן אדם שלא קשה לו פה, כי אם לא קשה לו, בשביל
מה הוא בא לעולם, כל העולם הזה זה התמודדות, התמודדות , התמודדות, עם עוד
ועוד קשיים. אבל אני לא לבד. יש ה'." )באור פני מלך(
אדם שאינו משווה עליו מצוות קלות כבחמורות,
סופו שאפילו חמורות יהיו שוות בעיניו כקלות. (היה נהוג לומר בנובהרדוק)
''אדם שאינו קובע לעצמו בכל יום לפחות שעה
שכולה שלו, לנפשו, לחשבון עולמו – אינו בכלל אדם'' (רבי משה-לייב
מסאסוב)
אשרי אדם יפיק תבונה = מאושר יהיה האדם המשקיע
וחושב על-מנת להסיק מסקנות מתוך הדברים שלמד.
"האדם מתגלה בדיבורו. צלם הא-לוקים שבו
מופיע בדיבור שלו, שמעיד על תוכנו הפנימי (הרבי צבי יהודה קוק)
הרבי מסלונים, הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל, מציין שהעיקרון
המרכזי בתשעה באב הוא אי השלמה עם מציאות החורבן של המקדש.
"היית צריך לרקוד לאורך כל הדרך"
סח אחד ממקימי
ומראשי ארגון "ערכים": "הסמינרים הראשונים שניהלנו לקרב יהודים
הרחוקים משמירת תורה ומצוות היו כרוכים בקשיים גדולים ובמאמצים מרובים. הכל היה
בהכוונתו של הגאון רבי חיים גריינימן זצ"ל, והיינו מתייעצים בו בכל דבר". "פעם חזרתי עייף ותשוש
במיוחד. נכנסתי כדרכי אל רבי חיים גריינימן והוא קידם אותי בשאלה: "מדוע הנך
כה תשוש"? הוא לא המתין לתשובה ומיד אמר לי: "היית צריך להגיע לכאן, תוך
כדי ריקודים על רגל אחת לכל אורך רחוב רבי עקיבא..."
המשיך רבי חיים והסביר לי: "בעבר כאשר היה חשש שתינוק ימסר בידי נכרים, היו
כולם מתגייסים כאיש אחד בלב אחד להצלתו. ואם היה נדרש כסף היו מוזילים ממונם
וכספם, מתאמצים ומשתדלים בכל דרך ובכל טצדקי לפדות אותו. התינוק הזה הרי יגדל
כאנוס, לא תהא תביעה עליו ויזכה לחיי עולם הבא, ואף על פי כן דאגו בכל עוז
ותעצומות להושיע אותו מיד האומות"...
"והנה
בדורינו זה הנכם זוכים להחזיר בתשובה מאות ואלפים וביניהם גם קרובים למזיד, הם
וצאצאיהם וסביבותיהם, לא שייך לתאר ולשער זכות גדולה מזו"
...הוסיף
רבי חיים ואמר: "הרי כשאדם מציל אדם אחד הטובע בנהר כבר מרגיש באישיותו עונג
ואעפ"י שהצילו רק לחיי שעה ומי יודע אם יהיה בהם זכאי או חייב, על אחת כמה
וכמה כשמצילים אדם מרדת שחת לחיי עולם ולא אחד או שניים אלא מאות ואלפים... איזה
עונג צריך שיביא הדבר בלב הפועלים, אם כן הרי פניך היו צריכים לקרון מאושר!"...
בהזדמנות אחרת שאל אחד מראשי "ערכים" את רבי חיים: עד כמה אפשר לקחת על
עצמנו חובות כספיים למען קירוב רחוקים"? והשיב: "עדיף לבוא לשמים עם
חובות כספיים ולא עם חובות של נפשות... הרי מדובר בהצלה ממיתת עולם לחיי עולם,
וגדול המחטיאו יותר מההורגו. וכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו
עוון. כמה איסורי סקילה וכריתות ניתן למנוע על ידי הצלת איש אחד או משפחה אחת מחיי
הפקר לחיי תורה ומצוות!
"יהודי לעולם לא טועה בדרך" (דרך
עץ החיים)
פעם, כאשר נסע רבי
מרדכי יוסף פוגרמנסקי ביום שישי ברכבת
בדרכו לעירו קובנא, התיישב לידו יהודי נוסף. אותו יהודי שימש כשוחט וכמוהל, וזה
עתה שב מסיבוב של מצוות בעיירות הסמוכות, ועשה את דרכו לקובנא עירו. רבי מרדכי מצא
בו איש נעים שיח, עד מהרה התפתחה שיחה ערה בין השניים, על עניינים הלכתיים
ורעיוניים, אולם אליה וקוץ בה! כל כך נהנו השניים זה מחברתו של זה, עד שלא שמו
ליבם לכך שהרכבת חלפה עברה לה על פני קובנא מקום מגוריהם, בה היו אמורים לרדת
ולעשות את השבת.
היה זה לאחר שהרכבת הספיקה להתרחק מרחק ניכר ממחוז חפצם, כאשר הציץ השוחט מבעד
לחלון והבין את גודל הטעות. הוא העיר את תשומת ליבו של בן שיחו לעובדה, כי היכרותם
העמוקה הובילה לטעות נוראה!. יום שישי חורפי וקצר היה זה, ולא היה
בידם לעלות על הרכבת הנוסעת חזור, מה גם שבהכירם את תחנותיה הקרובות של הרכבת -
ידעו כי לא יספיקו לרדת בישוב יהודי כלשהו טרם כניסת השבת. "מה נעשה?"
פכר השוחט ידיו ביאוש, "היכן נרד? והיכן נתאכסן בשבת קודש? זו הטעות הנוראה
ביותר שעשיתי בימי חיי!" שב ומלמל בייאוש נורא. אולם הרב פוגרמנסקי מיהר
לעודדו: "האם באמת סבור הנך שתעינו בדרכנו?! דע לך, יהודי לעולם אינו תועה! אם חלפנו על מחוז
חפצנו, כנראה שהקב"ה מעוניין שנשבות את השבת במקום אחר".
כאשר עצרה הרכבת בעיירה הקרובה, ורבי מרדכי והשוחט החלו לשוטט בין בתי העיירה,
התברר להם שהרכב התושבים בעיירה הינו גויי לגמרי, ויהודי אחד לרפואה אין בה!. השוחט,
שקיבל על עצמו את הנהגתו של רבי מרדכי, שתק ולא הוציא הגה מפיו, ואילו רבי מרדכי
עצמו לא התייאש כלל ועיקר, הוא אחז באמונתו בבורא, כי לא לחינם כוונו צעדיו דווקא
אל מקום זה. לבסוף עצרו השניים הלך גוי ושאלוהו בחשש: "האם מכיר אתה מאן דהו
שיהא מוכן להשכיר לנו חדר למשך השבת"? עיני החוקרות של הגוי סקרו את שני
הזרים מכף רגל ועד ראש, ולבסוף מלמל בלחש: "אם איני טועה יהודים אתם, הלא
כן? ובכן, הריני לבשרכם כי יהודי בודד מתגורר כאן, בעיירה שלנו, ונדמה לי שהוא
ישמח מאוד לראות אתכם", וכאן הרים הגוי את אצבעו וכיוון את השניים לביתו של
היהודי. עיניו של רבי מרדכי אורו כשעמדו רגליהם בפתח הבית בו הייתה קבועה מזוזה,
"הנה, הגענו לביתו של יהודי". נקשו השניים על
הדלת, וזו נפתחה בידי בעל הבית, אך לתגובתו לא ציפו כלל, למראם פרץ היהודי בזעקות
נוראות: "אליהו הנביא! אליהו הנביא! אליהו הנביא", כשניכר עליו שהוא
נתון בהתרגשות אדירה. רבי מרדכי ורעהו, המומים מעט, לא הבינו על מה המהומה, הן סך
הכל מדובר בשני יהודים שנקלעו למקום זר, ומאין נובעת ההתרגשות לה מצורפת הקביעה
הנחרצת, כי אליהו הנביא בכבודו ובעצמו הגיע לפקוד את הבית?! מחויכים משהו ונבוכים מעט צעדו
השניים אל תוך הבית והמתינו להסבר כלשהו, וזה לא איחר להגיע. האם אין אחד מכם
אליהו הנביא?! חקר בעל הבית הנרגש, ורבי מרדכי השיב ברוח טובה: "היינו שמחים
להיות, אבל
לא, איננו מלאכי עליון". "אוי, כמה חבל, כמה חבל! כבר הייתי בטוח
שתפילתי נתקבלה!" נפלו פניו של בעל הבית, ועתה הגיע תור רבי מרדכי לברר
"מדוע היית כה בטוח שאחד מאתנו הינו אליהו הנביא? ועל איזו תפילה אתה מדבר?"
במקום תשובה פתח האיש וסיפר כך: "דעו לכם, אורחים יקרים, כי הנני יהודי בודד
ויחיד בכפר ערלים זה, נולדתי לפני שנים רבות בכפר כבן יחיד להורי, שהתגוררו בקרב
קהילה קטנה של יהודים תושבי המקום, ברבות השנים נפטרו הזקנים, והצעירים עברו
לעיירות אחרות, וכך נותרתי אני לבדי, נשוי לזוגתי היהודיה, שתחיה".
"מימי לא עזבתי את הכפר" סיפר האיש, "וככל הנראה גם לא אעזוב,
כמדומני שאסתלק לעולמי בכפר בו נולדתי. כפרי פשוט אני, ומימי לא עליתי על רכבת...
רבות מהמצוות כבר נשכחו הימני, אחר שאין מי שיספק לי לולב ואתרוג ועוד אי אלו צרכי
מצוות כיוצא באלו". "ברם" נתן האיש לפתע קולו בבכי של התרגשות,
"לפני כשמונה ימים נולד לי בני, והיום הוא יום הברית, החל משעות הבוקר עומד
הנני לפני בורא העולם ומתחנן לפניו בדמעות: 'אנא, עזור נא לי להכניס את בני בבריתו
של אברהם אבינו! אל נא יהי בני ערל בשר!' אולם מאין יבוא עזרי? הן בכל הסביבה אין
מוהל אחד לרפואה!" "כבר התכוננתי להכניס את השבת ללא שבני יימול כדת
וכדין" פרץ היהודי בבכי מחודש, "ולפתע הופעתם אתם, כמלאכי שרת מהשמים,
עתה מבינים אתם מדוע הייתי בטוח שאחד מכם הוא אליהו הנביא? מה צר לי שנכזבה תוחלתי
ולא יעלה בידי להכניס את בני בבריתו של אברהם אבינו". אכן, השניים הבינו זאת
היטב, הן כה בטוח היה היהודי שתפילתו נתקבלה עד שלא טרח לברר אם אחד מהשניים מוהל
הוא.
עתה
הגיע תורם להניח דעתו ולבשרו שאחד מהם הוא מוהל, והשני יאות ברצון לשמש כסנדק.
לשמחתו של היהודי לא היה גבול, וכמעט שיצא בריקוד בשעה שרבי מרדכי התיישב על הכיסא
והתינוק הונח על ברכיו. האב הנרגש התעטף בטליתו וקרא את פסוקי המילה, המוהל שלף את
כלי מלאכתו מתיקו, ולקול בכיית היילוד שהתערב בבכייה הנרגש של היולדת מהחדר הסמוך,
נערכה המילה כדת וכדין. עיניו של רבי מרדכי התמלאו דמעות של שמחה אמתית. את ישותם
הציפה תחושת שליחות קודש, תחושה שהקב"ה מכוון את צעדיהם, החל ממפגש אקראי
שהוביל לטעות ברכבת, ועד לצעידה בין בתי כפר גויים ועריכת ברית מילה לילד יהודי
ביום השמיני ללידתו. ובתום המילה אחז רבי מרדכי ברעהו וטלטלו טלטלה עזה, כטלטל
לולב בהקפות ההושע נא, "האם תאמר עוד פעם בחייך כי יהודי טועה בדרך?!"
זעק באוזניו בקול רועד, והמוהל רק מלמל: "לעולם לא עוד..". ביום ראשון
כאשר עלו המוהל ורבי מרדכי לרכבת, היה זה המוהל ששבר את הדממה. "יהודי לעולם
אינו טועה בדרך''.
