אחרי שנתיים של לימודים, בא
גוי לגאון רבי נסים קרליץ שליט"א שיגייר אותו. רבי נסים לא הסכים. שאלתי
אותו: "ילמדנו רבנו, מדוע האיש אינו יכול להתגייר, הרי הוא למד יהדות במשך
שנתיים?". אמר הרב: "הבחור הזה מכור למוסיקה, מי שמכור לעוד משהו, לא
יוכל להתחבר לקב"ה עד הסוף!"
אין זה משנה כמה אתה 'בן תורה', או 'אברך',
עובד לפרנסתך או כל הגדרה אחרת. התורה תהיה או לא תהיה שלך, לפי הרגע הזה. אם
תקשור את האותיות אל הנייר ואל הלב, שלך הן.
אמרו
פעם: כל שאר אברי הגוף, יתכן שיהיו חזקים ומוצלחים יותר אצל הגויים, אבל
ה"ראש"
- אותו יש לבקש אצל בני ישראל
בספה"ק
מבואר (וכן אומרים בשם הרה"ק רבי מנדל מרימנוב זי"ע), שבפסוק נאמר (שמות י"ט, י"א): והיו נכונים ליום
השלישי, שהקב"ה ציוה על בני ישראל שיעשו הכנה ג' ימים קודם לקבלת התורה.
ולכאורה במה היו יכולים להכין את עצמם, והלא לא היה להם עדיין את התורה, ברם כלל ישראל התפללו אז את התפילה של "אהבה רבה",
וביקשו מהקב"ה "והאר ענינו בתורתך" – שיזכו לקבל את התורה כדבעי.
הגה"צ
רבי יעקב גלינסקי זצ"ל היה מספר, שבשעתו ביקש ממנו מרן ה"חזון איש"
זצ"ל לטפל באיזה בעל תשובה שהגיע מקיבוץ חילוני ללמוד בישיבת פוניבז', ושאל
את ה"חזון איש", איך ובמה זכה הלה לחזור בתשובה, והרי אדם זה אכל נבילות
וטריפות? ענה לו ה"חזון איש"
"דמעות אינן הולכות לאיבוד, בשעה שאביו יצא לתרבות רעה, שפך סבו עליו דמעות
שלא הועילו על בנו, אבל עומדות עתה על נכדו"...
הגויים
לא יכולים לסבול את הקיום של עם ישראל, כי זה מאפשר לערוך השוואה ולראות את אפסותם
לעומתנו. לכן הם עושים הכול כדי להכפיש אותנו
ולהוזיל את ערכנו. כך היה ביציאת מצרים, כך היה במתן תורה, וכך היה לאורך כל
ההיסטוריה של עם ישראל.
המוטו של
ה 'חזון איש' היה, שבחושך לא נלחמים עם מקלות אלא עם אור, כיון שטיפה אחת מן האור
דוחה הרבה מן החושך. עוד ישיבה עוד בית יעקב, עוד חיידר, וכך ידחה האור את החושך.
זו
המעלה של "ויחן שם ישראל". כאשר עם ישראל נמצא במצב של 'ויחן', דהיינו,
כל אחד מוצא חן בעיני רעהו, כל אחד מבין את זולתו ודן אותו לכף זכות, כאיש אחד בלב
אחד, זהו הזמן הראוי והמתאים ביותר לקבלת התורה הקדושה
הכפתור שפעל בגלולה... ("תפארת
נוי"(
סיפר
הרב יוחאי אוחיון: שמעתי לא מכבר על אדם נהג משאית
במקצועו, שעות ארוכות מבלה הוא על הכביש. לפני מספר שנים החלו מיגרנות חזקות
תוקפות אותו, כאבי ראש איומים, וכך הוא מספר: פניתי לרופא מומחה שנתן לי גלולות
חזקות, ומני אז אני יודע שאם אני לוקח את הגלולה, מיד הכאבים חולפים, ואם אני מאחר
בנטילת הגלולה, כל אותו היום מלווה בסבל בל יתואר.
בוקר
אחד נתקפתי בכאבים שגרתיים בשעת הנסיעה, הושטתי כהרגלי יד לכיס החולצה, אל גלולה
שהייתה מוכנה זה מכבר ובלעתי, הנסיעה המשיכה על מי מנוחות. סוף היום אני מחפש מסמך
שהנחתי באחד הכיסים, ובכיס... הגלולה! אני נבוך, אם הגלולה
ביד אז מה בלעתי קודם, הרי הכאבים עברו?! אני נזכר... היום בבוקר נפל לי כפתור
והנחתי אותו... בכיס. לאחר שנים של נטילת גלולות גיליתי שהתרופה נמצאת אצלי
בראש... נמצינו למדים שהרבה מהוויות חיינו תלויים בעיצוב מחשבותינו, וכמו שאמר
הפילוסוף הרומאי מרקוס אורליוס (חכמה בגויים תאמין): "חיינו, הם כפי
שמחשבותינו מעצבות אותם".
הסוחרים שנרדמו (דברים טובים
- פסח)
הרה''ק
רבי יהושע מבעלזא זי''ע דקדק פעם בלשון המשנה (פסחים ב.) "אור לארבעה עשר
בודקין את החמץ לאור הנר" ,ולכאורה אינו מובן מאי דקאמר "בודקין את
החמץ" והלא בודקין את הבית מן החמץ שבו, ונשאר המהר"י בקושיא . בין
השומעים היה גם בנו המהרי"ד זי"ע , שלימים חזר על קושיית אביו, ופתח
ליישב את הקושיא במשל,
למה
הדבר דומה, לשני סוחרים שנסעו ליריד למכור סחורתם, והצליח ה' דרכם
שבזמן קצר מכרו את הכול , ובשמחה הכינו את צעדיהם לחזור לביתם מוקדם יותר ממה
שחשבו תחילה, כיון שכן החליטו לחזור רגלי, ויצאו לדרך, לאחר כמה שעות
רצו לנוח מעט מעמל הדרך לתת תנומה לעפעפיהם, אך חששו לשלום צרור
המעות, כיוון שלא ידעו היכן להחביא את צרור כספם, הביטו כה וכה, ויראו
כי אין איש, כי אם עדר של פרות רועות באפר, על כן השכיבו עצמם על הזרעים, ואת צרור
הכסף תלו על אחד העצים. אך סוחרים אלו לא ידעו ולא הבינו שפרות אינן רועות לבדן
בשדה מרעה, ויש כאן איזה רועה המנהיג את עדרו , והוא אכן ראה איך שהם תולים את
המעות על העץ, המתין הלה עד שנרדמו השנים, מיהר אל העץ - ונטל את כל הכסף לעצמו,
אך חכך בדעתו כדת מה לעשות - אם יברח עם הפרות הרי הפרות מקימים קול רעש גדול בדרך
הילוכם ויתעוררו הסוחרים משנתם ויתפסוהו בקלקלתו, ואידך אם יברח בלי הפרות הרי בעל
הפרות יקיים בו 'פסק' , על כן מילא את התרמיל בגללים של הפרות תחת הכסף - כדי שלא
ירגישו הסוחרים בקחת את תרמיל המעות - כי ריק הוא, והשכיב עצמו במקום אשר שכב עד
עתה, ואכן תחבולתו הצליחה.
כאשר התעוררו הסוחרים משנתם שמחו
בראותם את תרמילם 'מלא' תלוי על העץ והמשיכו בדרכם בשמחה, אולם כאשר פתחו את
התרמיל חשכו עיניהם בראותם כי מלא הוא בגללים במקום הכסף, והביטו זה על זה בתדהמה
ותמהו 'איך יתכן שהפרות הגיעו לראש האילן ונטלו את צרור הכסף ומילאו אותו
גללים...' ובסכלותם אמרו , נו ,וכי אפשר לנו לילך אל הרב לדון 'דין תורה' עם
הפרות... ובכך סיים מהרי"ד את דבריו , כאשר הקהל משחק על טיפשותם
של הסוחרים, ולא הבינו כלל מה בין עובדא זו לקושיית מהר"י מבעלזא זי"ע .
בכל אותו זמן עמד בנו הרה"ק
רבי אהרן מבעלזא זי"ע מן הצד והקשיב בכובד ראש לדברי אביו, ובתום דבריו התחיל
כל גופו לרעוד מרוב פחד, ולשאלת החסידים הסביר באימה, שדברים עמוקים
וטמורים גנז אביו בהאי עובדא, דהנה הסוחרים נשארו בקושיא מחמת טיפשותם
, ואם היה להם קצת שכל בקדקודם היו מהפכים את הקושיות לתירוצים, דהנה דווקא מחמת
שהוקשה להם - האיך יתכן שהפרות עלו על העץ ליטול צרור כסף, היו צריכים להסיק
שוודאי היה שם רועה שהוא אשר עלה על העץ לגזול את כספם.
והנמשל, האדם ירד לעולם הזה עם תרמיל - זה הלב
, ועליו למלאותו באבנים טובות ומרגליות על ידי קיום התורה ומצוות, אולם
לפעמים נרדם האדם על משמרתו דומיא דהסוחרים שנתנו תנומה לעפעפיהם, ובשעה זו מרוקן
היצה"ר את לב האדם מכל הרכוש שצבר בתרמילו, ומכניס תחתם גללים עוונות
ותאוות רעות רח"ל , אמנם בהגיע זמנים טובים מתעורר האדם משנתו ובודק את לבו,
והוא – נדהם למצוא שם 'גללים' , אך במקום לבחון מאין מקורם של הגללים כדי להוציאם
ולהחזיר לעצמו את רכושו הרי הוא מתייאש ומשלים עם מצבו השפל, אולם , המשכיל מבין
שהקושיות הן עצמן התירוצים, ויסיק שהיצר הרע הוא המכשיל את האדם בעת תרדמתו, כמאמר
החכם ב"חובות הלבבות" (שער יחוד המעשה פרק ה') אתה ישן והוא
ער לך' , והוא אשר גזל ממנו את כל אוצרותיו, וימהר לרדוף אחריו ויתבע ממנו את
רכושו ויעמוד על המשמר מכאן ולהבא שלא יירדם שנית, ולכן בזמנים טובים
של אור לארבעה עשר "בודקין את החמץ" ולא את הבית , כי עליו להגיע
אל שורש הדברים, מהיכן המקור והשורש של החמץ - שהוא היצר אשר מלאהו בכל אלו
הגללים, ולהחזיר את האבדה היקרה זו הנשמה הטהורה של כל יהודי
החוויה היהודית
