אמרי שפר י"ד תמוז ה'תשע"ו

אדם אחד מיהר בריצה בכדי להספיק לעלות על האוטובוס, אך הוא הגיע לתחנה שנייה אחת מאוחר מדי והספיק לראות כיצד האוטובוס שלו עוזב את התחנה ויוצא לדרכו. בייאוש גדול, הוא פנה לאיש אחר שישב בתחנת האוטובוס ושאל אותו: "אוי, למה זה קורה דווקא לי?!". אני באמת לא יודע", ענה לו האיש הזר. "אבל יש לך עוד 15 דקות בשביל לחשוב על זה"    

     אדם אחד מצא כתוב בספרים שמי שנזהר מלדבר דברים בטלים במשך ארבעים יום, תשרה עליו רוח-הקודש. נהג כך האיש, ולאחר שחלפו ארבעים יום ועדיין לא שרתה עליו רוח-הקודש, החליט לנסוע אל הבעל-שם-טוב כדי לברר את פשר העניין. כשהציג בפניו את תמיהתו, שאל אותו הבעל-שם-טוב: ” האם התפללת במשך ארבעים הימים הללו?" ענה הלה: ”בוודאי! התפללתי שלוש פעמים ביום". שאל הבעל-שם-טוב: ”ותהילים אמרת בימים אלו?" ענה הלה: ”בוודאי". ”אם כן", אמר לו הבעל-שם-טוב, ”העניין פשוט - בשעת התפילות ואמירת תהילים דיברת ’דברים בטלים '..." )סיפורי חסידים הרב זוין(

 איש לפי פקודיו יותן נחלתו, אדם מקבל עולם הבא לפי הייסורים שלו בעולם הזה!

     טוב לחיות על קידוש ה' מלמות על קידוש ה',

כי רצו עבדיך את אבניה

     מסר נפשו לחבב את ישוב ארץ הקודש

     בספרו "בן יכבד אב" מספר הגאון רבי בן ציון ידלר זצ"ל "מגילת הרפתקאות שעברו לפני מאה שנה על אאמו"ר הגה"צ מוהר"ר יצחק זאב יאדלער זצ"ל, בעהמ"ח ספר תפארת ציון על מדרש רבה – מיום שמסר נפשו לעלות ולחונן עפר ארץ הקדש ולקבוע בה את משכנו עד יומו האחרון י"ב סיון תרע"ו".

     "משחר טל ילדותו מסר נפשו לחבב את ישוב ארה"ק, ובעודנו נער בן תמניא החליט בלבו הטהור לעלות ולקבוע משכנו בארה"ק. הוא סיפר לי ששגורה היתה תפלה בפיו שהש"י יזמין לו לאשה אשת חיל שתהא נאות לעלות עמו לא"י. תפילתו נתקבלה, והשי"ת הזמין לו בעיר הורדנא אשה יראת ה' ה"ה אמי מורתי מלכה בת ר' יצחק ז"ל אשר בטח בה לב בעלה.

     בהיותו אברך בן עשרים וארבע שנים (תרכ"ז), גמר אומר להוציא מן הכח אל הפועל את מחשבתו הטהורה לעלות ולהשתקע בארה"ק אשר עיני ה' בה מראשית השנה עד אחרית שנה, הוא הודיע את חפצו לאמי מורתי ע"ה, ויעץ לה שתמכור את כל רכושם והסחורה שבחנותה. אמי ע"ה שהיתה יראת ד' עשתה רצון בעלה, ומכרה את כל רכושה וקבצה בערך ארבע אלפים רו"כ.

     אבא מארי ז"ל ואמי מורתי ע"ה לא שמו לב לקשיים שעמדו בדרכם. והגם שנחשבו בעיני כל כמתעתעים לעזוב ארץ מגורם, מקום שם רכשו רעים ואוהבים, ומקור מחיה ופרנסה, ולנדוד למדבר שמם עם שתי ילדות וילד קטן בן שנה ורבע, אבל הם לא שתו לבם לכל זה, ועמדו ועשו את דרכם לא"י. ויהי כאשר ראו אוהביו שלריק הי' כל יגיעתם, וכי הוא עדיין עומד בדעתו, לזה הודיעו לאביו הרב יהודה דוד ז"ל, ויעצוהו שיגזור עליו בגזירת כיבוד אב לבל יסע לאר"י, וכן עשה, ואז מצא עצמו דחוק מאד לבלי להמרות גזרת אביו, לזה מצא תחבולה לשלוח את אמי הצדקנית נ"ע לאביו, ושתאמר לו שכבר הוחלט אצלה בהחלטה גמורה לנסוע לאר"י, ובאם אינו מניח את בנו לנסוע אתה, אזי ישפיע עליו שיתן לה גט פיטורין, כי לא תשנה דעתה מחמת שום דבר. בשמוע אביו את דבריה היוצאים מן הלב, נזכר בדברי זקנו הרה"ג חיים זלוטנער זצ"ל, שאמר שדור רביעי ישובו הנה, ובנו הוא הדור הרביעי ממנו, לזה ביטל גזירתו וברך אותם שיצליחו בנסיעתם ברוחניות ובגשמיות.

     ...ואמר (ר' יצחק זאב ידלר) בהתרגשות נוראה, היתכן שהקב"ה הזן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים, אינו מפרנס רק לתושבי חו"ל, ולאיש אשר נדבה רוחו להתיישב בארה"ק אינו מפרנסו?! השופט כל הארץ יעשה זאת?! והקב"ה הזמין לו אנשים מכובדים לנסוע בצוותא לארץ הקדש, ובתוכם היה הגאון הישיש הר' אלעזר לנדא זצ"ל בן הגאון ר' יעקב משה זצ"ל בנו של הגאון ר' אברהם זצ"ל בנו של האדמו"ר הגר"א מווילנא זצלל"ה, והיה שמח שמחה גדולה על שהקב"ה הזמין לו לנסוע בצוותא עם נכדו של הגר"א מווילנא שהוא היה הראש והראשון לעורר את קדושת הארץ וזירז את תלמידיו לנסוע אל ארץ הקודש. והנוסעים שהיו על הספינה היו זקנים וזקנות, והוא היה אברך בן כ"ד שנה ועמו שלשה ילדים קטנים, והי' פלא בעיניהם איפה נוסע אברך זה עם ילדים קטנים למדבר שממה, ושאלו אותו לאיפה הוא נוסע ולמי נוסע, השיב להם שיש לו אב עשיר בירושלים ואליו הוא נוסע, והוטב בעיניהם תשובתו... וכשבאו סמוך להעיר יפו אמר להם, האב העשיר שלי הוא האב העשיר שלכם, הוא האב לכל העולם, רק רצונו ברוך הוא שכל אחד יבטח בו כמאמר הכתוב השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך.

     ייסורי ארץ ישראל

     אחרי טלטולי נסיעה קשים הגיעו אל ארץ חמדתם, היה זה בשנת תרכ"ז. הם ירדו בנמל יפו ושמו מיד את פניהם לירושלים, וגם בפנים הארץ עמדו לפניהם טלטולי דרך קשים, כי בימים ההם אין כבישים סלולים, הדרכים זרועים הרים וגבעות, אבני נגף וחתחתים, סלעים ועמקים, והכול משובש ומפותל. ולרכוב על החמור לא יכלו, וכך טלטלו את עצמם רגלי מיפו עד ירושלים, והילד נישא על הידיים. טפסו על הרים וגבעות, סחבו את רגליהם על אדמת הטרשים וערמות הסלעים, עד אשר הופיעו ובאו להר הקודש ירושלים, פלטרין של השי"ת.

     ייסורים קשים ומרים פגעו באבי מורי זצ"ל בשנה הראשונה לבואו לירושלים, הקב"ה יסר אותו ואת כל בני ביתו במחלות שונות ר"ל, עד שכל הכסף שהביא איתו מחו"ל אזלו בעד הרופאים והרפואות, וקבל הכול באהבה כמאמר חז"ל שא"י הוא אחד מהשלשה דברים שבא ע"י ייסורין.

     מצבו הלך וחסר מיום ליום, והוא בטחונו לא עזב. אז באה א"מ נ"ע ואמרה לו הלא אתה רואה שאיננו זוכים להיות בארץ הקודש והקב"ה אינו רוצה שאנו נדור בארץ הקודש, לזה הרי עדיין יש לי כלי כסף ותכשיטים, ונוכל בשווים לחזור להורדנא, אבל אם נאבד גם זה, לא יהיה לנו במה לחזור. השיב לה, לא נשוב להורדנא בשום אופן שבעולם, ואם אינני זוכה להיות בארץ הקודש בחיים, אז הרי יש הר הזיתים, אנחנו צריכים לצפות לישועת ה' כי ישועת ה' כהרף עין, ובטחוני על מאמר חז"ל שאפילו רשעים בגיהנם נדונים רק שנים עשר חדש. ועל כל גל וגל נענע בראשו וקבל את הפורעניות ר"ל באהבה, ואדרבא מכל ריבוי הייסורין הקשים והמרים שהיו לו , נתחזק בטחונו יותר כמאמר הפסוק הזורעים בדמעה ברנה יקצורו.

     נתן תודה להקב"ה שלקח ממנו הכסף הטמא מחו"ל

     וככלות שנים עשר חדש נתן תודה להקב"ה על כל הייסורין שעברו עליו כמאמר חז"ל כשם שמברכין וכו' והתפלל בלב נשבר להקב"ה שירחם עליו ומי שאמר לעולם די יאמר לצרותי די, ומן השמים ריחמוהו וחלצו אותו מייסוריו. התחילה אמי מורתי נ"ע לשלוח ידי' למסחר כפי שהורגלה מאז, ושכרה חנות ברחוב היהודים, החנות הראשונה על יד פתח החורבה של ר' יהודה החסיד מצד הימין, אך לא ידעה לדבר ערבית כלל [כי כל הסחורות היו צריכים לקנות מהערבים] ולימדה אבי מורי ז"ל מן התרגום קצת מילים ערביות, והתחילה להתעסק בחנות מכולת, וה' נתן ברכה והצלחה בכל מעשיה, וחן בעיני הקונים, שכל האנשים אמרו שהחמאה שלה יותר טוב מחמאת אחרים, וכולם באו לקנות חמאה רק ממנה, והי' ממש ברכה הנראה לעיניים בבחינת אסוך השמן של הנביא אלישע, וכן הייתה ברכה בכל מיני מכלת. ובכל לילה ולילה הביאה אמי מורתי נ"ע את הכסף שהרוויחה מכל היום ומסרה לאדוני אבי ז"ל, ומנה אותם וכתב בפנקס את הסכום שהביאה, ובערך תשעה חודשים נתמלא כל הסכום שהביאו מחו"ל, ומאז נפסק השפע הרב והרוויחה רק לפרנסת בני ביתה, ונתן אבי מורי ז"ל תודה להקב"ה שלקח ממנו הכסף הטמא מחו"ל ונתן לו כסף קדוש מארץ הקודש.

רצוני שתהא חתונתי בעיר העתיקה

     בשנותיו האחרונות גברה עליו חולשתו מאד , ועפ"י פקודת הרופאים היה צריך להחליף את האוויר , והעתיק משכנו מחוץ לעיר העתיקה [אף שזה היה תמיד נגד רצונו], לשכונת בית דוד ע"י נחלת שבעה. ובתחילת שנת תרע"ז ביקש ממני שאחזירו למגורו בעיר העתיקה, ואמר לי רצוני שתהא חתונתי בפנים העיר העתיקה. רצונו נתמלא, וקבעתי לו בית דירה בחצר אור החיים הקדוש זיע"א. בשבת קודש י"ב סיוון נצחו אראלים את המצוקים והעלה נשמתו הטהורה למרום עם תפלת המנחה, ההלויה היתה במוצש"ק וגדולי רבני ירושלים הספידוהו . נכרה לו מקום מנוחתו על יד מרן רשכבה"ג מוהרי"ל דיסקין זיע"א".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ח אייר ה'תשע"ה

 אדם אחד מיהר בריצה בכדי להספיק לעלות על האוטובוס, אך הוא הגיע לתחנה שניה אחת מאוחר מדי והספיק לראות כיצד האוטובוס שלו עוזב את התחנה ויוצא לדרכו. בייאוש גדול, הוא פנה לאיש אחר שישב בתחנת האוטובוס ושאל אותו: "אוי, למה זה קורה דווקא לי?!". אני באמת לא יודע", ענה לו האיש הזר. "אבל יש לך עוד 15 דקות בשביל לחשוב על זה"    

 ביטוח חיים הוא לא חיים מבוטחים.

חיים בלי הבנה זה הימור שבו אף אחד לא יכול להרשות לעצמו להפסיד.

האמא נכריה, הילדים יהודים (חיים ולדר, אנשים מספרים על עצמם)

     סיפור שאני הולך לספר לך הוא על לוויה מיוחדת במינה שהתקיימה לפני כמה חודשים בשעות הבוקר בעיר כרמיאל.

     הנפטרת הייתה כבת תשעים והלכו אחריה מאות אנשים. כולם ראו עצמם כבני משפחתה, חרף העובדה כי לאף אחד מהם לא היה אפילו קשר משפחתי רחוק אליה. האמת שזו לא הייתה לוויה יהודית, כי הנפטרת הייתה גויה. ערביה נוצריה, בשם אוה עבדל-כארים והיא נקברה בחלקת הנכרים בכרמיאל. הנתונים הללו נשמעים מוזרים, כי הם באמת כאלה. וקהל רב של אנשים הצטרף להלוויה רק מפני שרצה לשמוע את הסיפור האמתי מאחורי ההלוויה המוזרה הזו.

     שורשי הסיפור נעוצים במשפחה יהודית שחיה בלבנון.

     ב-1943, עוד לפני קום המדינה, התחתנו טופיק ולינדה לוי תושבים יהודים מבירות. לאחר שנתיים נולד להם בן בשם רפאל, ושנתיים לאחר מכן בת בשם סארין (שרה). בשלב זה חלתה האם במחלה חשוכת מרפה (טרשת העורקים). למרות מחלתה, ילדה לינדא זוג תאומות בשם מיי ומשלין, ושלושה שבועות לאחר הלידה הכתה בה המחלה בצורה כזו שלא יכלה יותר לתפקד. אבי המשפחה, שהיה טרוד בענייני פרנסה הביא לבית אחות מקצועית, שתטפל בתאומות הקטנות וגם באִמן. האחות המקצועית הייתה ערביה לבנונית נוצריה בשם אוה עבדל-כארים.

     כשהיו התאומות בנות כשנתיים, החלו משום מה לכנות את אווה בשם "דאדה" ומכאן נותר שמה בלשון המשפחה עד סוף ימיה. אוה טיפלה באם לא מתפקדת וארבעת ילדיה, כשבשלב מסוים חלה האב בלבו, והמשפחה נותרה לבד, נתונה לחסדיה. ומה עושה דאדה אם לא כך? היא מתפטרת מעבודתה כאחות מקצועית ומחליטה להקדיש את חייה לגידול משפחת לוי. האב, האם וארבעת הילדים. היא דאגה להם מבוקר עד ערב, כמו אמא ובעצם כמו אבא, היא בישלה וכיבסה והלבישה את הילדות והדבר המפליא מכל – גם דאגה לחינוך היהודי שלהם. הילדים למדו בבית ספר נוצרי כי זה מה שהיה שם, בבירות, אך היא דאגה שייכנסו לארגון נוער יהודי שילמד אותם מהי יהדות והם אכן גדלו במורשת היהודית כשהיא מקפידה כמותם לצום ביום הכיפורים, לשמור שבתות וחגי ישראל 'מדין חינוך' לדבריה. לא יאומן כי יסופר.

     בשלב מסוים נפטר האב מהתקף לב ולאחר שלושה שבועות נפטרה האם. ארבעת הילדים נותרו לבד בבירות. באותו זמן כמעט שלא נותרו שם יהודים. רובם ככולם היגרו לאמריקה לקנדה ולדרום אמריקה (שם התבוללו) ומיעוטם לישראל. ודאדה נשארת עם ארבעת הילדים ומאמצת אותם כילדיה ממש, תוך ויתור על מקצועה כאחות, על משפחה ובעצם על חייה היא.

     כשהתאומות מיי ומשלין גדלו, החלו משפחות נוצריות למתעניין בהן על מנת להשיא אותן לבניהן. דאדה נלחמה ככל שיכלה כדי למנוע זאת עד כדי סיכון ממש. איש לא הבין מדוע הנוצריה הזו מתעקשת לשמר את הילדים הללו בדת היהודית. בשלב במסוים החלו לדבר על לבה הסובבים כי היא עושה עוול לילדים כי לא יוכלו להתחתן באין יהודים בסביבה. אם האיומים לא עשו רושם על דאדה, הרי שהדברים ההגיוניים הללו דווקא שכנעו אותה. ומה עשתה? בשקט בשקט, בלי לומר דבר, היא היגרה עם ארבעת הילדים שהיו בגילאי 19-23 לבלגיה. היה זה ב-1971. דאדה ו"ילדיה" שהו בבלגיה מספר חדשים ושם קיבלו היתר לעלות ארצה. כלומר, ארבעת הילדים קיבלו. דאדה לא קיבלה אשרה בשל היותה ערביה נוצריה. הפרידה מדאדה לא היתה פשוטה אך דאדה שכנעה אותם כי אין ברירה והבטיחה להם כי תעשה הכל כדי להצטרף אליהם בישראל.

     ארבעת ילדי משפחת לוי נקלטו בישראל, יחד עם העליה הגדולה של יהודי צפון אפריקה. מיי ומשלין נקלטו בפנימיה של הסוכנות בנתניה. היה קשה להן למרות היותן בנות 19. ארץ חדשה, שפה זרה, הכל מסביבן משפחות חמות והן בלי גואל ומכיר. ויום אחד נקראו מיי ומשלין אל המנהלת שאמרה להן שאיזו אישה מחפשת אותן וטוענת שהיא קרובה שלהן. המנהלת נראתה די טרודה ולקח לה זמן עד שהוסיפה "היא אומרת שקוראים לה אווה עבדל כארים, נראה לי שהיא ערבייה"... הבנות לא טרחו לענות לה. "דאדה" הן צעקו, רצו אל השער והתנפלו על האישה שמסרה נפשה למענן ובעצם גידלה אותן.

     במהלך חודשיים התגוררה דאדה איתן בפנימייה... היא סיפרה שעברה מלבנון לסוריה, לירדן ומשם לישראל.  לאחר שפגה אשרת התיירת נאלצה דאדה להיפרד שוב מ"ילדותיה" ולשוב את הדרך הארוכה מישראל לירדן, לסוריה, וחזרה ללבנון. הקשר נשמר דרך מכתבים שנשלחו לסארין אחותן של מיי ומישלין שעברה לגור בשווייץ, ובמשך עשר שנים לא ראו מיי ומשלין את דאדה.

     ב-82' פרצה מלחמת לבנון הראשונה. מלחמה זו היתה עקובה מדם. בשל קטיושות שנזרקו על הגליל החליטה הממשלה להיכנס 40 קילומטר ללבנון כדי לבער את קיני המחבלים. ארבעים הקילומטרים הללו הלכו ונמתחו עד שהצבא הגיע לבירות וכבש אותה. לבנון נהרסה לחלוטין אך גם צה"ל ספג מכות כבדות ואיבד למעלה מאלף חיילים ועוד אלפי פצועים.

     הקשר עם דאדה נותק. מיי ומשלין היו מודאגות. בשלב מסוים פנו השתיים לעיתונאי המזרחן אהוד יערי שסיקר את המלחמה בלבנון וביקשו ממנו לברר מה עלה בגורלה של דאדה. רק לאחר ארבעה חודשים הוא חזר וסיפר כי איתר את משפחתה של דאדה בחלדה, עיירה קטנה ליד שדה התעופה של בירות. הוא סיפר לדאדה על נישואי הילדים שגידלה ועל הילדים שנולדו להם. היא התעלפה מרוב התרגשות ולא נתנה לו לעזוב עד שיספר כל מה שהוא יודע. יערי מסר את הכתובות והטלפונים של מיי ומשלין וציין שהן מצפות שתעשה הכל להגיע לארץ או לפחות להתקשר.

     עברו כמה חדשים ויום אחד טלפון מבית לחם. דאדה הייתה על הקו. כן, היא הצליחה לצאת מלבנון בעיצומה של המלחמה וכעת היא בבית לחם שואלת איך להגיע. הן הורו לה לנסוע לתחנה המרכזית בחיפה כאשר סימן ההיכר היה מטרייה שחורה. מיי ומשלין הגיעו לשדה התעופה ומסתבר שהן באמת היו צריכות את סימן ההיכר. כי האישה שפגשו הייתה שונה מאד מהאישה שגידלה אותן. המלחמה הנוראה בלבנון נתנה בה את אותותיה. הן עזבו אותה כאם וקיבלו אותה כסבתא זקנה ומפוחדת. היו לה פחדים מרעשים עקב הפגזות צה"ל. מיי ומשלין לקחו אותה לביתן כדי שתנוח מהתלאות הקשות שעברה. אך דאדה הסכימה לשהות רק כמה ימים. היא אמרה שהיא צריכה לטפל באישה גוססת, "ממש כמו אמא שלכן", והבטיחה שתחזור ברגע שהיא לא תצטרך אותה עוד.

     מסתבר שעם הטיפול המסור של דאדה, זה לקח 4 שנים עד שהאישה לא הצטרכה אותה עוד. מיד לאחר מכן, לקחה דאדה מזוודה והגיעה ל"גדר הטובה" במטולה ולאחר מכן הגיעה ל"גדר הטובה" במעבר הגבול הצפוני של ישראל עם לבנון. היה זה ב-86'. המלחמה אמנם הסתיימה אך צה"ל עדיין שקע בבוץ הלבנוני. דאדה התקשרה ואמרה: "אני במטולה ואני לא רוצה לחזור יותר ללבנון". כאן החלו בני משפחת לוי במסע להשיג לה אשרה. במאמצים קדחתניים הצליחו, ודאדה נכנסה דרך הגדר הטובה עד לביתה של מיי להט במושב שכניה הצמוד לכרמיאל. כעבור שנה פגה האשרה ומשרד הפנים ביקש שדאדה תעזוב.

     בני המשפחה פנו לאורי לובראני, מתאם הפעולות בלבנון. לובראני סייע לחדש את האשרה לשנה נוספת ובתום השנה אמרו שאין מה לעשות. היא חייבת לחזור לבירות. בפעם המי יודע כמה נפרדו מאי ומשלין ובני משפחותיהן מה"סבתא" המאמצת בבכיות וליוו אותה ללבנון דרך הגדר הטובה. הן לא האמינו שזה קורה להם. שהאישה שגוננה עליהן, גידלה אותן שמשה להן כאם וגם שמרה על יהדותן נאלצת לעזוב את הארץ. לאחר שבועיים הם הצליחו להשיג לה אשרה נוספת והיא שבה מבירות. בני המשפחה פנו ליו"ר הכנסת שבח ויס וסיפרו לו את הסיפור. ויס, ניצול שואה, פרץ בבכי והתחייב לעשות כל מה שהוא יכול כדי להגן על האישה הזו. הוא ביקש מהם לשלוח את הבקשה למספר כתובות ובהן ראש הממשלה. בבקשות נכתבו מעשיה המיוחדים של דאדה שבעצם הצילה משפחה יהודית פיזית ורוחנית, כמו גם דברי הסבר כי אין לה משפחה ואין לחשוש שהדבר יביא לאיחוד משפחות וכדומה. כמו כן, הודגש העניין האנושי שלדאדה אין קרוב וגואל מלבד "בנותיה" בישראל. בינתיים חודשה האשרה בכל שנה למשך חמש שנים.

     יום אחד התבקשה דאדה לחתום על ביטול אזרחותה הלבנונית. היא עשתה זאת בחפץ לב, וחודש לאחר מכן קיבלה תעודת זהות ישראלית. 26 שנים חיה דאדה בביתה של מיי בישוב שכניה מוקפת במשפחת להט ומשפחת מסאו, משפחות שומרות מצוות. בשלב מסוים הקימו מיי ומישלין את "מסעדת התאומות", מסעדה יהודית-לבנונית.  האוכל שהוגש היה זה שדאדה לימדה אותן לבשל בלבנון עם האוכל שהן לימדו אותה בישראל.

     בשבוע שעבר, ביום שלישי נפטרה דאדה והיא בת 90 שנה. הלכה לעולמה ערבייה נוצרית שהייתה שליחה משמים להציל ארבע משפחות יהודיות. מסתבר שארבעת בני משפחת לוי היו היחידים מכל המחזור שלא התבוללו, הרבה בזכותה. אישה ערירית לכאורה שזנחה את טובתה האישית לטובת ארבעה ילדים, אך נפטרה מוקפת באוהבים שראו בה סבתא לכל דבר. בהלווייתה, שהתקיימה לפני כמה חודשים, הלכו אחריה מאות בני אדם שהכירו את סיפורה המיוחד. זו לא הייתה הלוויה יהודית. לא נאמר קדיש והיא נקברה בחלקת נכרים, אך הם ישבו "שבעה פסיכולוגית" שכן היא הייתה אמם המאמצת והיו לה זכויות רבות בגידולן כנשים וכיהודיות.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/