אמרי שפר כ"ה אלול ה'תשע"ו

 

אדם שפגום בבין אדם למקום גם אם הוא נראה בעל מידות ודרך ארץ זה לא שורשי ואמיתי זהו בסך הכול חלון ראווה והצגה.

אדם שרגיל לשקר, מוסרים אותו בידי מלאך שקרן, המלווה אותו תמיד, ואינו חדל לרמותו ולומר לו על מצווה שהיא עבֵרה, ועל עבֵרה שהיא מצווה . )תנא דבי אליהו(

אדם שרוצה לחיות חיי מנוחה ושלווה עליו לנהוג סבלנות רבה. הוא נדרש לכוף את גבו ולהתעלם ממעשי עוול רבים. עליו לראות מעשים שליליים ולשתוק. (רבי בונם מפשיסחה)

“ אדרבא, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם ”.(רבי אלימלך מלז’יענסק)

אוטוסטראדת המוות (דברים טובים – פרשת ראה)

מתנת הבר-מצווה של רועי הייתה ללא ספק מתנה גדולה ויקרה ביותר: טיול משפחתי מחוף אל חוף בארצות הברית, עם הוריו ושני אחיו. ההכנות לטיול נמשכו זמן רב, והמסלול שנבנה על ידי אביו של רועי היה מרתק ומעניין. הם התכוננו לחצות את ארצות הברית לרוחבה, מלוס אנג'לס ועד לניו יורק, במשך שלושה שבועות רצופים. על פי התכנון, הם היו אמורים להגיע לניו יורק לקראת מועד הבר מצווה של רועי, ושם יעלה לתורה בבית הכנסת שבו מתפלל סבו, ויחגוג את הפיכתו לאדם בוגר וליהודי מן המניין.

הטיול הגדול החל ברגל ימין. הטיסה ללוס אנג'לס עברה לשלום, המכונית השכורה המתינה להם בשדה התעופה, והם החלו את המסע לכיוון סן- פרנסיצקו וקליפורניה. אביו של רועי החליט שלא להיעזר באמצעי ניווט אלקטרוניים ובג'י-פי-אסים למיניהם. 'גם אם נטעה ונסטה מעט מהדרך זה לא נורא', אמר אבא של רועי. 'מי שרוצה לראות את אמריקה האמיתית, צריך לעבור דרך העיירות הקטנות והמרוחקות, ולפגוש את האמריקנים הפשוטים שאינם מתגוררים בערים הגדולות'. ואכן, לא פעם טעתה המשפחה בדרך ונכנסה לכביש הלא נכון, ופעמים רבות הביאו הטעויות הללו לחוויות מעניינות כמו מפגשים עם בוקרים וחוואים, בעלי מסעדות דרכים או סתם תושבים נחמדים ומאירי פנים. כפי שאמר אבא של רועי, אמריקה האמיתית נגלתה לעיניהם מחוץ למסלולים הקבועים של התיירים, והם נהנו מאוד מכל רגע.

בשבועיים הראשונים של הטיול הכול הלך כשורה, אבל בראשית השבוע השלישי החלו העניינים להסתבך. בוקר אחד הגיעה המשפחה למחלף דרכים גדול שממנו יצאו שני כבישים מהירים. הם היו בדרכם לוושינגטון הבירה, אבל במחלף הגדול לא היה כל שילוט להיכן מוביל כל אחד מהכבישים. במשך זמן רב ניסה אביו של רועי להמתין לנהג כלשהו שיעצור ויסביר לו מה הדרך לבירה האמריקנית, אבל כל המכוניות חלפו ביעף ולא עצרו. לבסוף החליט אביו של רועי לעלות על אחד הכבישים המהירים, ולנסוע עליו. 'מקסימום נטעה קצת', אמר, 'מעניין לאיפה נגיע'. במשך שעה תמימה הם נסעו על האוטוסטראדה הרחבה, מבלי שתהיה להם כל אפשרות לרדת ממנה. שום כפר או עיירה לא היו לאורך הכביש.שום יציאה או מחלף לא נראו באופק. הילדים החלו להשתעמם וההורים החלו כבר להילחץ. הם נוסעים כבר יותר ממאה קילומטרים מבלי שיש אפילו רמז ליציאה כלשהי. מי יודע עד היכן נמשכת האוטוסטראדה המוזרה הזו?! סוף סוף,לאחר שעה נוספת של נסיעה, נשמו כולם לרווחה למראה תחנת דלק ולידה מרכז מסחרי קטן המיועד לרענון נהגים. אביו של רועי עצר כמובן למרות שמכל הדלק שלו היה מלא למדי. הוא ניגש לאחד המוכרים בחנות, ושאל אותו לאיפה הכביש הזה מוביל. המוכר פרץ בצחוק גדול. 'אתה לא יודע איך קוראים לכביש הזה?' אמר המוכר, 'קוראים לו 'אוטוסטראדת המוות'. אין לך שום יציאה בשלוש-מאות הקילומטרים הקרובים. זה כביש שנבנה בעבר על ידי הממשלה כדי לנסות ולפתח את האזור, אבל זה לא עזר והאזור נותר שומם ובלי כל יישובים'.

יום שלם עבר על המשפחה בנסיעה מתישה כדי לחזור למסלול. מסתבר שהעלייה על האוטוסטראדה הזו הייתה ההחלטה הגרועה ביותר שלהם מאז תחילת הטיול. בימים שנותרו להם עד ניו יורק, הם חשו היטב את תוצאות הטעות הזו.הם כל הזמן מיהרו ולא נהנו, והיו בלחץ להגיע לניו יורק בזמן, כדי לא לאחר לחגיגת הבר מצווה. בסופו של דבר הם הגיעו לניו יורק ביום חמישי אחר הצהרים, כשהם מותשים ועייפים.

בחגיגת הבר מצווה שנערכה בשבת בבית הכנסת, התבקש גם סבו של רועי לשאת דברי ברכה. למרבה ההפתעה הוא החל לספר לציבור את סיפור המסע של רועי ובני משפחתו מישראל, דרך לוס אנג'לס עד לניו יורק, כשהוא מתעכב במיוחד על ה'פאשלה' שלהם ב'אוטוסטראדת המוות' . 'רועי, נכדי היקר', פנה הסב לנכדו. 'אתה מתחיל היום את דרכך כיהודי בוגר, בדיוק בשבת שבה קראנו בתורה 'ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה'. יש שתי דרכים בחיים:הדרך הטובה שמביאה ברכה, והדרך הרעה שמביאה בכנפיה רק שלילה ורוע. דע לך שכל החיים הם רצף של בחירות והחלטות בין שתי האפשרויות הללו. בכל פעם מחדש האדם בוחר לאיזו דרך הוא יפנה, לדרך הטובה או חלילה לדרך הרעה. בחיים יש הרבה החלטות קטנות ומקומיות, אבל מספר פעמים בחיי האדם הוא עומד בפני הכרעות גורליות ומכריעות, שישפיעו עליו למשך שנים ארוכות. מי שטועה בהחלטה קטנה, יכול לתקן אותה בקלות, אבל מי שטועה בהחלטה גדולה, מי שנכנס לאוטוסטראדה הלא נכונה, יכול למצוא את עצמו בדרך ללא מוצא. מי יודע אם תהיה לו אי פעם הזדמנות לתקן את הטעות הזו, וגם אם יצליח לתקנה - מי יודע כמה מאמצים ומשאבים הוא יצטרך להשקיע במשהו שהוא היה יכול למנוע על ידי פנייה בעוד מועד לאוטוסטראדה הנכונה' 'ולכן, זו עצתי לך, נכדי היקר: כאשר אתה עומד לפני החלטות גדולות בחיים - שם אסור לך 'לפספס'. שם עליך לקבל את ההחלטה מתוך כובד ראש ואחריות רבה. שם, בצומת הדרכים, עליך להבטיח לעצמך שאתה פונה לדרך האמת, לדרך החיים, לדרך הברכה. כי מי שעולה על אוטוסטראדת המוות - משלם על כך מחיר גבוה ביותר.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"א תמוז ה'תשע"ה

אדם שפגום בדברים שבין אדם למקום גם אם הוא נראה בעל מידות ודרך ארץ זה לא שורשי ואמיתי זהו בסך הכול חלון ראווה והצגה.

"     אולי יישר בעיני האלוקים" (במדבר כ"ג,כ"ז).  יהודי ירא־שמים נזהר מאוד ובוחן כל דבר שמא דבר איסור הוא; אבל קל־דעת חושב תמיד — אולי זה מותר וכשר... ) החפץ חיים(

     הגאון רבי חיים קרייזווירטה זצ"ל סיפר פעם, ששמע מהגר"ז מבריסק זיע"א, שמי שסוגר את הגמרא כדי לעשות חסד, הגמרא פתוחה עבורו, אבל מי שפותח את הגמרא כדי למנוע את עצמו מלעשות חסד, הגמרא סגורה עבורו.

"     הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" (במדבר כג,כד). הארי חזק מן הלביא. כשיהודי קם לעבודת ה' הוא כלביא, אבל לאחר שמסייעים לו מן השמים, הוא מתנשא כארי.  (המגיד ממזריטש(

הבטחה של אימא  (לוי שייקביץ)

     מלחמת העולם השנייה הייתה קשה מאוד לבוניה שוֵוי. היא התאלמנה מבעלה, שכלה את בתה, וכעת נותרה לבדה עם שלושה בנים קטנים.  כדי להינצל מהגרמנים נמלטה מזרחה, לאוזבקיסטן. שבועות של טלטולים עברו עליה ועל ילדיה.  מפעם לפעם ירדה בוניה באחת התחנות כדי להשיג מעט מים או תפוח־אדמה. יום אחד עצרה הרכבת בכפר מרוחק. "כאן בטוח", אמרה האלמנה בליבה, והחלה לחפש מקום מגורים כלשהו ועבודה.  כשהצליחה לייצב מעט את מצבם הפיזי החלה לקנן בליבה דאגה חדשה. " מה יהיה על שלושת ילדיי?", חשבה בעצב. "ברוך־שלום, הבכור, יגיע עוד מעט למצוות. מי ילמֵד אותו להניח תפילין? ומניין אשיג לו תפילין?" . המחשבות הללו לא נתנו לה מנוח.

     יום אחד הבחינה באדם שפניו חבושות.  מיד חשדה שזה חסיד שמסתיר את פניו, כדי שלא לחשוף את זקנו. ואכן,  היא לא טעתה. זה היה חסיד חב"ד , שפעל בשליחותו של רבי יוסף־יצחק )הריי"צ( מליובאוויטש.  בוניה הזדהתה כבת לחסידות חב"ד,  וחלקה את דאגתה בעניין חינוך ילדיה. החסיד העלה רעיון: "בעיר סמרקנד פועלת ישיבה מחתרתית,  הרחק מעיני הק־ג־ב — המשטרה החשאית. אם תרצי, אקח עמי לשם את בנך הבכור". בוניה קפצה מרוב שמחה. מי פילל בתקופה   אפֵלה כזאת שבנה ילמד בישיבה חסידית! היא נפרדה מברוך־שלום בדמעות, מתוך ידיעה ברורה כי היא מפקידה אותו בידיים טובות.  כעבור כמה שבועות הבחינה שוב בחסיד עובר בכפר ונחפזה אליו בהתרגשות. הלה שמח לבשר לה על הצלחתו של בנה בלימודיו. ליבה התרונן. ואז צץ רעיון חדש במוחה. " אולי גם בני השני, אייזיק'ל, יוכל להצטרף לישיבה בסמרקנד?", אמרה לחסיד בקול רועד. "גם הוא צריך לקבל חינוך יהודי. אנא, קחהו עמך!" . דמעותיה של האם המסו את ליבו של החסיד, אך הוא הניד בראשו לשלילה.  זה מסוכן. מנהלי הישיבה מסכנים את חייהם. הם עלולים להישלח לסיביר או גרוע מזה. "זאת ועוד", אמר לה. " לבנך אין מסמכי זיהוי. הוא גם צעיר וזקוק לך". קשה היה להניא את האלמנה הנחושה מרצונה. "בעניין חינוך יהודי אין גיל צעיר", אמרה בפסקנות. אלא שהחסיד עמד בסירובו.  בוניה החליטה לעשות מעשה.

     למחרת המתינה בתחנת הרכבת,  וכשראתה את החסיד מתקרב לרכבת, לחשה לאייזיק: "רואה את החסיד ? רוץ מהר והסתתר מתחת לספסל בקרון שבו הוא יֵשב. היצמד אליו ואל תעזוב אותו". האם חיבקה את בנה ושילחה אותו לרכבת. בעיניים דומעות הביטה באייזיק העולה לרכבת. ברוך השם,  גם אייזיק'ל יגדל יהודי וחסיד!  בוניה נותרה לבדה עם יענקל'ה בן השבע, בנה הקטן. בשעות הערב,  לאחר שסיימה את עבודתה המפרכת,  צפו בליבה געגועיה לשני בניה.  היא התנחמה שהשניים עושים חיל בלימודיהם.  או־אז הייתה נותנת את דעתה ליענקל'ה הקטן. הרי הוא כבר אמור ללמוד גמרא ב'חדר', חשבה. ומה עכשיו? אין ברירה, הרהרה, חייבים לשלוח גם אותו לישיבה.  בפעם הבאה שראתה את החסיד שטחה לפניו את בקשתה החדשה. "יענקל'ה שלי, בן השבע", אמרה לחסיד, "הוא כבר צריך ללמוד ב'חדר' חומש, משנה, גמרא... אנא, קח אותו לסמרקנד" . הפעם היה החסיד נחרץ לחלוטין. " בשום אופן לא! כבר הסתכנתי פעם אחת, ולא אעשה זאת שנית", אמר.  בוניה החליטה לחזור על ה'מבצע' שעשתה בפעם הקודמת.

     למחרת התייצבה שוב בתחנת הרכבת, עם יענקל'ה הקטן. "רוץ!", ציוותה עליו. "לא, אימא!", הפתיע אותה יענקל'ה, " אני נשאר איתך!" . "יענקל'ה, הדבר קשה לי לא פחות" , אמרה האם ברֹוך, "אבל האמן לי — זה הדבר הטוב ביותר עבורך. אני מבטיחה לך שאעבוד קשה, אחסוך כסף, ואבוא במהירות לסמרקנד כדי להיות איתכם" . בשעת הדברים הדפה את יענקל'ה הקטן אל קרונו של החסיד. רק כשהתרחקה הרכבת הרשתה לעצמה לתת דרור לדמעותיה. געגועיה יהיו בלתי־נסבלים, ידעה, אך כאם יהודייה — זה המעשה הנכון לעשותו.

     חלפו כמה שבועות. בוניה הצליחה להשיג כסף לנסיעה, ובלב הומה עלתה לרכבת הנוסעת לסמרקנד,  נסיעה ארוכה שנדמתה בעיניה כנצח.  המולה גדולה קידמה את פניה בסמרקנד. המוני נוסעים באו ויצאו.  רגעים מספר עמדה על מקומה תוהה ונבוכה. לאן תפנה בעיר הזרה, וכיצד תדע את כתובתה של הישיבה המחתרתית.  פתאום שמעה קול קורא באוזניה: "אימא! אימא!"... לרגעים חשבה שהיא הוזה. האם דמיונה מתעתע בה, או שמא זה באמת קולו של יענקל'ה,  בנה הקטן ? ואז הבחינה בו. כן! זה יענקל'ה שלה, שרץ לעברה, ונאסף בזרועותיה בחיבוק אוהב. "מה אתה עושה כאן, יענקל'ה?", שאלה. "אימא, כל היום אני לומד, אבל בכל פעם שבאה לכאן רכבת אני בא לתחנה וממתין לך. הרי הבטחת לי שתבואי, ואימהות לעולם אינן משקרות... ידעתי שתקיימי את הבטחתך!"

 חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/