אמרי שפר כ' אדר ה'תשע"ח

בישיבת חכמי לובלין, הרצה פעם אחד הבחורים חידוש בפני קבוצה מחבריו, כשבמעמד נוכח גם ראש הישיבה הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל. כשסיים אותו בחור להרצות את חידושו, נענה אחד הבחורים ואמר: הרי החידוש הזה כבר כתוב במלבי"ם... הפנה רבי מאיר שפירא זצ"ל את פניו לאותו בחור, ואמר לו: זה לא כתוב במלבי"ם, אלא ב"מלבין" – ה"מלבין פני חברו ברבים" (מסכת אבות פ"ג, מי"א)...

    בפ' שלח נאמר (במדבר י"ד, ו'): ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם. הנה בפשטות הכוונה הוא שהם קרעו את בגדיהם לאות צער, אבל מיתאמרא משמיה דהגאב"ד מטשעבין זצ"ל שאמר בדרך צחות, על המרגלים נאמר (שם י"ג, ג') "כולם אנשים", הם היו שיינע אידן – חשובים וצדיקים, ולבשו 'זיידענע זיביצ'עס' [מלבושי משי רבניים], כעת, כששבו מתור את הארץ ודברו סרה על ארץ הקודש, באו יהושע וכלב וקרעו את בגדיהם ההדורים, באמרם, אתם מוציאי דיבת הארץ, אל תתנהגו כמו 'שיינע אידן', אינכם ראויים ללבוש מלבוש רבני...

     גדול אחד, שקיבל במתנה מקל המצופה כסף, חתך את חלקו העליון המצופה כסף והשאיר רק את חלק העץ שבמקל. וכאשר נשאל למה חתך את חלקו העליון ולא את חלקו התחתון, השיב: אני צריך את המקל להרגלים ולא לראש...

     הגה"צ רבי ישראל סלנטר זי"ע אמר פעם בדרך הלצה: לברכת המזון הנאמרת במניין של עשרה, נדרשים "שבעה אוכלי פת" – נועם תצוה - זכור תשע"ח שיח ו ואילו לתפילה במנין די ב"ששה מתפללים", ומפני מה החמירו יותר בברכת המזון? אלא ניחא לי' לבורא ית"ש שעוד יהודי אוכל...

''ונקה לא ינקה" (קול ברמה, גיליון 322)

     מעשה שקרה בזמנינו, במלחמת לבנון הראשונה. משפחה מהצפון הגיעו לביתו של הצדיק רבי ישראל אבוחצירא זצוק"ל זיע"א הבבא סאלי. הם קיבלו רשות להיכנס. והצדיק ראה שכולם היו בעצבות גדולה ממש כאבלים. שאל אותם הרב: מה קרה? והם סיפרו לו: מורינו ורבנו, הבן שלנו הלך לצבא ולא חזר, ובמשרד הביטחון אינם יודעים עליו מאומה, ואנו מבולבלים ולא יודעים מה לעשות, ומבקשים מהרב שיתפלל שהבן יחזור. הרב שתק לרגע, ואחר כך אמר להם לשבת, וביקש שיביאו להם משקה ועוגיות, וערכו להם שולחן. הם אמרו לרב שאינם מסוגלים לאכול ולשתות מרוב העצבות. אולם הרב לא ויתר להם, וחייבם לשתות וביקש מהם לשיר אתו את השיר: "ונקה לא ינקה" שכתוב בתפילת משה רבנו באמירת ויעבור, והיא מסוגלת לניסים ונפלאות. האורחים התביישו, והרב שר בניגון: " ונקה לא ינקה" שלוש פעמים, והם שרו אחריו, ואחר כך שתו, וכשסיימו לשתות ולשיר, אמר להם הבבא סאלי זצ"ל: ה' יעשה ניסים ונפלאות, ותשמעו על הבן בקרוב בשורות טובות. עם כל זה הלכו קצת מאוכזבים כי לא ברך אותם ברכה לבן רק אמר להם תלכו ויהיו בשורות טובות בעזרת ה'.

     והנה אחרי שבוע, הם מקבלים מברק שהבן נמצא, ואחרי שבוע נוסף הוחזר למדינת ישראל ובא לבית הוריו. בני המשפחה קיבלו על עצמם לעשות מסיבת הודיה אצל הרב הבבא סאלי זיע"א. העמיסו שתייה ודברי מאכל מכל טוב, ונסעו לנתיבות לביתו של הרב.  כשהגיעו, נכנס השמש ואמר לרב שהבן שהתפלל הרב עליו לפני שבועיים, נמצא, ועכשיו הגיעו בני המשפחה עם החייל לעשות סעודת הודיה עם כבוד הרב.  ערכו שולחנות, אכלו מנה ראשונה, שתו לחיים, ואחרי זה שוב שרו: "ונקה לא ינקה" בשמחה רבה, כמה פעמים.  ואז פנה הצדיק לחייל ואמר לו: "עכשיו תאמר לנו איזו מצווה עשית שזכית על ידה להינצל מהשבי".  החייל הסמיק ואמר: "מורינו ורבנו אני לא מקיים מצוות, ואף מצווה לא עשיתי מהבר מצווה שלי ועד היום ". אולי תיזכר - ביקש הרב. החייל ניסה להיזכר אולי פעם נתן צדקה או השלים מנין, או עשה איזה חסד, ואז נזכר ואמר: כן, מעשה אחד אני עושה אבל זה לא מצווה, זו טובה...  מה הוא? שאל הרב.  והחייל סיפר: "כשבנו את בית הכנסת החדש בשכונה, בקשתי מהגבאי שאין צורך להביא עובדת ניקיון לנקות את בית הכנסת ביום שישי, אלא בכל יום שישי כשאחזור מהבסיס אני אנקה אותו, וביקשתי שלא יאמר זאת לאיש, רק בינינו... וזה מה שאני עושה. אני דואג לחומרי הניקיון, ובא לנקות את בית הכנסת מידי יום שישי. אם זה נחשב למצווה אז אני שמח ". הרב חייך ופנה לכל המסובים ואמר להם: "אתם רואים זו מצווה שלימה שעשה ללא כל הנאה של כבוד, ויש לה מעלה גדולה!"  והוסיף להם עוד דברי מוסר שצריכים לחזור בתשובה ולהמשיך בעבודת ה'. ולבסוף הסביר: "זהו השיר ששרנו אז והיום "ונקה" הבחור שמנקה את בית הכנסת, "לא ינקה" אותם אנשים ששמרו אותו בשבי עד שיחזירו אותו. וזה שכר של מצווה אחת בשלמות, וכל שכן אם אדם עושה עשר או עשרים מצוות כאלו בימי חייו, כמה מעלה גדולה היא!

     וממעשה זה הרבה התחזקו וחזרו בתשובה כולל החייל, שזכה ובנה בית כשר, בית של תורה וקדושה...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ד אייר ה'תשע"ו

   את שבתותיי תשמורו " שבתותיי לשון רבים. בשעה שאדם מישראל עושה הבדלה עליו להרגיש מיד את ההארה של השבת הבאה. כך שיהי בידו תמיד שתי שבתות זו היוצאת וזו הנכנסת.    

     הרבי ר' ברוכ'ל ממעזיבוז אמר, אני ירא לפני חג השבועות יותר מראש השנה, כי בראש השנה המשפט הוא על פרנסה, א קוליטש ארויף א קוליטש אראפ, אבל בשבועות הרי נדונים על התורה. )בוצינא דנהורא)

     התוכחה שהתקיימה... - פעם בחג השבועות היה עולם גדול אצל האדמו"ר האמצעי מבאבוב, ביניהם מספר בחורים שנסעו בלא רשות אבותם.  אמר הרבי: "היום התקיים מקרא הכתוב בפרשת התוכחה " ... התפלאו השומעים , תמהו , מה זה !? מה כוונת דברי הרבי ... הסביר הרבי: "כוונתי לפסוק "ואכלתם את בשר בניכם " בפרשת בחוקותי ההורים הכינו בביתם אוכל ליום טוב והבחורים ברחו , ואז אכלו אבותם את בשר בניהם שהכינו בעבורם ליום טוב ..". ("זיכרונות מימי קדם'')

     התורה נתנה לנו בתחילת צאתנו ממצרים, ולא היינו ראויים לזה, להורות שאל יתייאש אדם מחלקו בתורה ואף אם הוא בשפל המדרגה, מכל מקום הריהו כגדול שבגדולים. לכן נוהגים להעמיד אילני סרק, כי גם להם יש תקווה בתורה. וזהו פרוש ברכת "אשר בחר בנו מכל העמים" ולאחר שברר אותנו מן העמים "נתן לנו את תורתו" - לכולם יחד במתנה,   אף למי שאינו ראוי. (דרשות חתם סופר(

גם אני רוצָה חלק בתורה (האמנתי ואדברה ח"ב, במדבר)

'     בנות יש לי ברוך ה', אך לבנים לא זכיתי. בעלי שיחי'  משמש במשרה תורנית באחת הישיבות בארץ וכשאני 'מתלוננת' באוזניו על שאיני יכולה לקיים את 'נשים במאי זכיין' בשלמות, כי אני משלחת רק את בעלי אך לא את בניי ללמוד, הוא אומר לי: 'שלי - שלך, וכל מה שלומדים תלמידי - גם שלך'. אבל אני, מה לעשות, לא הסתפקתי בזה ורציתי לעשות עוד משהו למען התורה. וככה המשכתי לחפש לי זכויות נוספות.

     יום אחד כשחזרתי הביתה, ראיתי שני אברכים מ ה' כולל' הסמוך יוצאים לקיוסק לקנות שתייה ועוגת בוקר.  מיד אמרתי לעצמי: 'הנה לך, שרה, הזכות שחיפשת'. הרי לאברכים האלה, אין כסף מיותר. וגם לא זמן לבזבז. ואם הם יוצאים לקיוסק, סימן שצמאים הם וחסר להם משהו מתוק. אני בטוחה שנשותיהם מציידות אותם בכריכים, אך למה לא באמת שיהיה להם, ללומדי התורה האלה, פינת שתייה חמה ומאפה מסודרת ? למחרת השכם אפיתי פסי שמרים חמים, גדושים בשוקולד. צירפתי מפיות, כוסות קלקר לשתיה חמה, חבילת סוכר,  קופסת נס קפה, אבקת שוקו והורדתי למטה. אחר כך עליתי שוב וסחטתי ערימת תפוזים במסחטה ידנית עד שהצלחתי למלא שני בקבוקי מיץ תפוזים סחוט. קיררתי במקרר, ושוב ירדתי. האברכים כל-כך התלהבו ושמחו, עד שהחלטתי לעשות זאת בקביעות. שעה לפני השעה הרגילה בה תמיד העיר אותי השעון הביולוגי, מעיר אותי עכשיו השעון המעורר. אני קמה, מתפללת, מכניסה עוגות שמרים לתנור ונעמדת לסחוט תפוזים.

     הראש-כולל 'תפס' אותי ביום מן הימים בפתח והודה לי: 'האברכים לומדים ביתר חשק, ודקות יקרות של ביטול תורה בגלל יציאה לקיוסק לחפש משהו קר נחסכו בזכותך. אבל האם זה לא מטריח את הרבנית? לסחוט כל בוקר תפוזים? האברכים ישתו בשמחה גם מיץ מבקבוק קנוי.  הוא התנצל וחש לא בנוח שלא עלה בדעתו להסדיר שתייה קרה לאברכים קודם. אף רצה לממן מכספו את העלות. אך אני ביטלתי את דבריו בכל מכל והסברתי לו שכבר שנים אני מחפשת להוסיף לי זכות וחלק בתורה.  וזה שאני עומדת לסחוט תפוזים, זה כי יש בהם ויטמין  C והרבה בריאות, ואברכים שלומדים תורה במשך שעות רצופות ביום, צריכים כוח. ואת הכוח הזה אני רוצה לתת להם.

     זה סיפורי הקטן על חלקי בתורה ופרסמתי זאת כדי לומר לכל אותן נשים שאולי גם לא יכולות לממש את 'מאי זכיין' מסיבות שונות: אם תרצו, תוכלו לקחת חלק בתורה גם אתן. רק תחפשו סביב ותיכף תמצאו'.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/