''אושר זה לא דבר שאתה בונה
לעתיד, אלה הוא מה שאתה מעצב כאן בהווה''
" אם רוצה אדם למצוא חן בעיני ה', לא יכעס,
שנאמר (בראשית ו ח, ו) נח מצא חן בעיני ה', ולא פירשו למה, אלא בשמו פירושו, שהיה
נח בדבורו ובמעשיו והילוכו כדאיתא במדרש הנעלם, לכן מצא חן "חן ונ"ח חד
הוא. " (רבי אלעזר אזכרי זי ע)
הישגים גדולים דורשים זמן.
יונה או עורב כשהציעו לרבי צבי־הירש ברלין
את כיסא הרבנות בעיר ברלין, ביקש לשלוח לשם שליח שיברר את מצבה הרוחני של
העיר. בתחילה אמר לשלוח לשם אחד ממקורביו,
יהודי למדן וירא שמים, אך לאחר מכן חזר בו ושיגר יהודי מודרני קצת, 'משכיל'
למחצה. הסביר רבי צבי־הירש למקורביו:
"אחרי המבול, כשרצה נח לדעת אם הרשעים אינם עוד, שלח תחילה את העורב ולא את
היונה. כי היונה, בתומתה, לא הייתה מבחינה ברשעים, והללו גם היו מסתירים את רשעתם
מפניה. ואולם בעורב יראו אחד משלהם ולא יעמידו פנים, וכך יכול דווקא העורב להביא
חוות דעת נכונה"...
"לא יוסיף
להכותו" [כה, ג]. (מעיין השבוע)
.
נער היה רבנו הרש"ש, רבי שלום שרעבי
זצ"ל, מגדולי רבותינו המקובלים נוחם עדן, כאשר גמר אומר לעלות לארץ ישראל
מתימן, דרך עדן ובומביי, בצרה ובגדד, הגיע לדמשק, תחנתו האחרונה לפני ארץ האבות.
לא היה לו בדמשק מכר ומודע. שם פניו אל הגביר רבי שאול פרחי ז"ל, שהיה עשיר
מופלג ומקורב למלכות, וביקש להיות למשרת בביתו. מוכן הוא לעסוק בכל מלאכה, ובלבד
שיורשה להסתופף בטירתו. ומדוע, מה משך אותו לארמונו של הגביר? באחד האגפים החזיק
רבי שאול על חשבונו את ישיבת המקובלים "תלמוד בית אל", בה הגו בתורת
הנסתר וכיוונו כוונות וייחודים ברזים עילאיים. פרנסת המקובלים ובני משפחותיהם
הייתה על רבי שאול, והם ישבו על התורה ועל העבודה בהרחבת הדעת, שכבר אמרו חכמים כי
אין עומק העיון מושג אלא בשלוות הנפש ומניעת כל טרדה. לחבורתם נכספה נפש העלם, ועז
היה חפצו להסתופף בצל המקובלים קדושי עליון. קיבלו רבי שאול כמשרת והוא עשה מלאכתו
באמונה, אך בכל עת פנאי חמק להיכל הישיבה וישב מן הצד להקשיב ללימודים. מפעם לפעם
היו מתקשים בהבנת מאמר עמוק בזוהר הקדוש, או בכוונת דברי האר"י ז"ל. או
אז היה העלם מפטיר מילה, אומר משפט, והכל היה מתבהר, הנתיב סלול ברווחה. הבינו
המקובלים שלפניהם "קנקן חדש מלא ישן", נשמה זכה ורמה האצולה מגבהי
מרומים וכל רז לא אניס לה, וביקשו לספחו לחבורתם, לשימו אלוף לראשם. הפציר בהם לבל
יגלו את סודו, ויניחו להיות, כחפצו, משרת פשוט העושה בכל מלאכה. כיבדו את רצונו,
ונצרו את סודו.
יום אחד ביקש ממנו רבי שאול לנהוג במרכבתו.
ישב רבי שאול במרכבה, ורבי שלום עלה לדוכן העגלון. אחז במושכות הסוסים – ומחשבותיו
ספחוהו לעולמות טמירים, לייחודים ורזין עילאיים. חשו הסוסים שהמוסרות התרופפו וסטו
מן המסילה. ירדו לשדה, והבעיתו פרה. רצה הפרה בבהלה, והסוסים נבהלו שבעתיים ופתחו
בדהרה. התעשת רבי שלום ואחז ברסן בחוזקה, אבל הסוסים לא נשמעו לו, המרכבה קיפצה
בין התלמים, עלתה על סלעים ונפלה למהמורות, ונוסעיה טולטלו טלטלה עזה. בקושי רב
עלה ביד רבי שלום להשיבה אל המסילה, והגביר לא ידע נפשו מרוב זעם והקפדה. בחרונו
כעס וקצף על משרתו הבטלן, נזף בו קשות וכיבדו במתת יד. סטר לו על לחיו פעם
ופעמיים. עזב רבי שלום את בית הגביר, ושם פעמיו לארץ הקודש. רבי שאול המשיך
במפעליו הברוכים, הטיב עם בני הקהילה ופעל למענם בחצר המושל, ותמך בלומדי התורה
ביד נדיבה.
פעם, בשלהי הקיץ, הודיע רבי שאול לבני
משפחתו שהחליט לבקר בארץ הקודש ולחונן את עפרה. לערוך "זיהארה" על ציוני
הצדיקים ולחוג את חג הסוכות בירושלים. בחולו של מועד מצא עצמו רבי שאול משתרך
לאיטו בשולי תור ארוך של יהודים, מעיר
הקודש ומחוצה לה, שהמתינו בסבלנות לקיום מצוות: "חייב אדם להקביל את פני רבו
ברגל". לעלות לסוכתו של הגאון הקדוש ראש ישיבת המקובלים "בית אל",
ולקבל את ברכתו. מרום וקדוש הוא הרב, על אף גילו הצעיר. שמו הלך לפניו בכל קצווי
ארץ. שולט הוא בלא מצרים בכל רזי חכמת הנסתר, וראש הישיבה הקודם – הגאון הקדוש רבי
גדליה חיון זצ"ל – לקחו כחתן לבתו ומינהו כממלא מקומו.
התור התקדם, הגביר נמצא כבר בסוכה המקורה
בענפי דקל ומכוסה בשטיחים רוקמים. הנה הוא מתקרב אל הרב המסב על הכסתות, הנה הוא
מכופף ראשו לברכה, ולפתע מתערפלת ראייתו, צווחה חנוקה פורצת מפיו, והוא נופל
מתעלף. בקושי רב הקיצוהו, והוא כאילו מיאן להתעורר אל הידיעה המהממת, ההכרה המרה,
כי הרב הנערץ אינו אחר, אלא אותו עגלון חולמני אשר ספג ממנו עלבונות וגערות, שמצאו
פורקן בסטירות לחי עזות!... לבסוף, כאשר
התעשת מעט, החל להתייפח בבכי תמרורים. תוך יבבות חנוקות ביקש בתחינה: "ימחל
לי על שלא הכרתיו, ולא עמדתי על גדולתו.
יסלח לי על שהשתמשתי בו בבזיון ובחרפה. ימחל לי שהרמתי עליו את ידי, שגערתי בו,
שהכיתיו..." ורבנו הרש"ש
הרגיעו, ניחמו, פייסו: "אדרבה, להיפך, אני הוא שחייב להכיר תודה למעלתו
שהעסיקני בביתו, שפרנס אותי בטובו. אני הוא האשם בהתפרעות הסוסים... המכות הגיעו
לי בדין... " אבל רבי שאול לא נרגע. הוא, הוא סטר על לחיו של איש הא-לקים!
ככפרה על חטאו קיבל על עצמו לתמוך בישיבתו של הרש"ש, להיות לפטרונה של ישיבת
בית אל."
יכולים אנו להבין לנפשו של רבי שאול,
כשהתברר לו על מי הרים ידו, את מי הכה. אבל אין אנו מסכימים עמו. מדוע? נמחיש זאת
בסיפור.
מעשה שהיה. לאחד מגדולי הדור נולד נכד, בן
לבנו שהיה מרביץ תורה ועדיו לגאון. נצר למשפחת גאונים אדירי תורה. לברית המילה
נאספו ובאו ראשי ישיבות וגדולי תורה, ביניהם הרב מבריסק, מרן הגרי"ז
זצ"ל. נענה אחד הרבנים ואמר: "אח, ברית כה חשובה!" נענה הרב מבריסק בחיוך: "משל למה הדבר
דומה? לסנדלר אביון שחלם, כי זכה בגורל הגדול והיה לעשיר מופלג. קם נפעם ואמר
לרעייתו: מזל טוב, נהייתי עשיר כרוטשילד! ומיד תיקן את דבריו: לא, עשיר אני יותר
מרוטשילד, שכן גם מקצוע הסנדלרות בידי!..."
והנמשל: ילד יהודי נכנס בבריתו של אברהם אבינו – היש לנו מושג בגדלות
המעמד? ועתה באים ואומרים, שהוא גם נכדו של זה, ונינו של ההוא. כאילו יש בכך
להוסיף חשיבות. כפרוטות הסנדלרות ביחס לעושרו של רוטשילד..." ולענייננו:
רבי שאול פרחי התעלף, אך מדוע התעלף כשהוברר
לו שסטר לרש"ש הקדוש. מדוע לא התעלף על שסטר... ליהודי?! והלוא "כל
ישראל בני מלכים הם, בני אברהם יצחק ויעקב". ואיסור מדאורייתא הוא להכות אדם
מישראל – כולל ילדים קטנים! שנאמר: "לא יוסיף להכותו". וכתב בספר
החינוך: "בזה הלאו – היא אזהרה מלהכות כל איש מישראל, מקל וחומר: אם החוטא
הזה, שנתחייב מלקות, אנו מוזהרים עליו שלא להוסיף ולהכותו יותר ממה שנתחייב – שאר
כל אדם לא כל שכן! וחכמים זיכרונם לברכה מנעו אותנו אפילו מלרמוז להכות. ואמרו: כל
המגביה ידו על חברו להכותו נקרא רשע, שנאמר: ויאמר לרשע למה תכה רעך" . ולא
רק משום שאנו בני אברהם יצחק ויעקב, אלא משום שבנים אנו לה' א-לקינו. ואם כן, המכה
יהודי, נער כמבוגר, בכבודו של מי הוא פוגע?! וכבר אמרו: "הסוטר לועו של
ישראל, כאילו סוטר לועו של שכינה!" – נוראים הדברים!
פעם ראה מרן ה"חתם סופר"
זצ"ל אחד מבני הקהילה כורך ידו דרך חברות על כתף בנו, מרן ה"כתב
סופר" זצ"ל. הביע מורת רוח, והיד הוסרה. נימק: "לא משום שהוא בני –
אלא משום שהוא יהודי, ועל עם ישראל נאמר: קודש ישראל לה'. והלכה פסוקה היא, שהסומך
ידו על קרבן המוקדש לגבוה, מועל בקודשים!".... אז להכות?!....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה