‏הצגת רשומות עם תוויות קובי לוי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קובי לוי. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 1 במרץ 2015

שערי חסד – סדרת עיתונאי 1 2 3 4

שערי חסד עושים שותפות כשהגיעה שושנה-רייזל, בתו הבכורה של יוסף דוד, המכונה דוד'ל, לפירקה, השמחה הייתה מהולה בעצב קל ובדאגה כבדה. שושנה הייתה בת 18, ולאחריה נולדו להם כמעט שנה אחר שנה, בנים ובנות כן ירבו, יפים ובריאים, בלי עין הרע 11 במספר. הקב"ה חילק את התריסר של דוד'ל 50% בנים 50% בנות, אלא שמן השמים רצו שקודם כל תיוולדנה הבנות, מה שמחייב את אבי הבנות, להיערך לקראת פס-ייצור של נדוניות, וכידוע וכשהבטנים מקרקרות מדי יום, ועול הפרנסה משתרג על הצוואר כמו רחיים, קשה לחסוך פרוטה לפרוטה כדי לייצר נדוניה ברת-משקל סביר, כי פשוט אין פרוטות מיותרות. גם אם הייתם מנערים את דוד'ל, שואב המים הוותיק של העיירה, לא הייתה מתעופפת מכיסו אפילו לא פרוטה שחוקה אחת. את שלוש הפרוטות שהרוויח מדי יום, היה מעביר לידיו של החנווני המסור מושיקו גרציאני – שהיגר לכאן מספרד – לטובת כמה כיכרות לחם, חתיכת גבינה כחושה ומספר ביצים. נו, אז מחתנים בת בכורה במזל טוב ושיהיה לברכה והצלחה, ענבי הגפן בענבי הגפן באמת דבר נאה ומתקבל. ובכן "יועצים" ובעלי מגמות חיוביות בעיירה, יעצו לדוד'ל לא לסמוך על עדת התפרנים והקבצנים של העיירה. "מהם לא תצמח ישועה. נכון, כדאי לעשות סיבוב גם אצלם, אבל במקרה הטוב תצא עם 30-20 פרוטות, אך עם סכום כזה לא מחתנים ילדה, ועוד בכורה. "גש לפרידמן סוחר העצים הגביר של העיירה. מתחת לרצפה של הארמון שלו טמונים סכומי עתק. אם תצליח לשכנע אותו, אתה מוציא ממנו נדוניה שראוי להתכבד בה". גם "היועצים" ידעו שלהוציא נדוניה מפרידמן זה כמעט כמו לתפוש בידיים ציפור שמרחפת באוויר… תתחילו לנסות. האמת ניתנת להיאמר, שאותו שרגא פרידמן, היה אומנם עשיר כקורח, אך אוצרותיו גם היו בלועים באדמה כאוצרות קורח, ורק הקב"ה וקומץ מלאכים יכלו לדעת מה וכמה טמון שם. קבצני העיירה ידעו שמפרידמן להוציא רובל, זה כמו להוציא מים מסלע, ועם כל הכבוד להיותם קבצנים יראים ועבדי השם, הם עדיין לא בדרגת משה רבנו, וגם אם יכו עם 1000 מקלות באותו פרידמן, ספק רב אם המעיין יבקע, ויזובו מים. לזכותו של אותו סוחר עצים פרידמן ייאמר, שהוא היה יהודי מתמיד משכים ומעריב, פה ושם אחרי תפילת שחרית חוטף כמה משניות, כמה קפיטל תהילים, מנשק מזוזה ושועט לעסקיו. נכון, קשה היה לו להיפרד מאוצרותיו, אבל כבר אמרו חז"ל גדול נסיון העושר מניסיון העוני, ותודו להשם שלא נולדתם פרידמן. דוד'ל השכים באותו בוקר אלולי מיוחד, שעתיים לפני עלות השחר, אמר ברכות השחר וברכות התורה והתחיל לקרוא תהילים עם דמעות. המון דמעות נשרו מעיניו על כפות ידיו הסדוקות, על הסטנדר השחוק ועל דפי הגמרא. יהודי צריך הלוא להקדים תפילה וצדקה ודמעות, בטרם השנור. הוא סיים את תפילת שחרית, קיפל את תפיליו, לגם חצי כוס מים, והלך מהסס משהו לכוון ביתו הענק של פרידמן. דוד'ל נקש בדלת, ולבו החסיר פעימה. אחד המשרתים החביבים פתח את הדלת והאיר פניו לדוד'ל "כן אדוני הכנס בבקשה, האדון תכף יקבל פניך". אחרי חצי דקה יצא פרידמן מן המטבח ובידו כוס חלב רותח. "שב דוד'ל, יקירי, אני כבר שולח להביא לך משהו לשתות" גילה הסוחר פרידמן חביבות יתירה ומפתיעה למדי. אחרי כמה חילופי מילות נימוסים, ודברי תורה מחזקים על ימים נוראים ויום הדין הגדול והנורא, נשף דוד'ל עמוקות, ואמר: "ר' יהודי, אני צריך עזרה. ברוך השם הקב"ה חנן אותי בתריסר ילדים שיהיו בריאים, 6 בנות 6 בנים, והפרנסה דחוקה…". פניו של פרידמן התכרכמו להם, וגוון אפור נפרש על לחייו האדמדמות. הוא לא היה בנוי לאיזה סחיטה… בטח לא עכשיו… "ועכשיו בחסדי השם, בתי הבכורה שושנה-רייזל הגיעה לפרקה… וצריך נדוניה מכובדת, ומה לעשות, אני רק שואב מים… הפרנסה בדוחק". "אז מה אתה רוצה ממני?" שאל פרידמן בקול צונן. "לך יש בעיה, ואתה מגלגל אותה לפתחי. זכית ב- 12 ילדים שיהיו בריאים זה העסק שלך, זו מטלה שלך להשיא אותם. לי נולד בן אחד, וברוך השם חיתנתי אותו בשפע רב. אתה לא יכול דוד'ל עם כל הכבוד, להפיל עלי עול כבד שאיננו מוטל על צווארי… אני ממש מצטער…". הדם ירד עד לבהונות רגליו של שואב המים, מן ההלם והבושה. הוא לא ציפה לכזו מקלחת של צוננים, בעיקר לאחר קבלת הפנים האדיבה. "נו, טוב" הוא לחש "זו באמת לא בעיה שלך…". הוא הרים את תיק התפילין ונפנה לכוון דלת היציאה. עולמו חשך בעדו. הוא הצטמרר מתחת לכובעו המרופט, והסחרחורת איימה למוטטו כמו עץ ללא שורשים מול רוח סערה. אוי, הבזיון, הביזיון. אוי הבושה, הבושה… כמה שזה קשה. לפתע חש דוד'ל כוחות עצומים וטמירים בוקעים ממעמקי ליבו השבור והנעלב. הוא אחז בידית הדלת, ייצב את עצמו, ובטון צלול ובוטח אמר לפרידמן: "תשמע ידידי מר פרידמן. חז"ל מלמדים אותנו, כי שלושה שותפים יש באדם, הקב"ה, אביו ואמו. האבא והאימא נותנים בשר, עצמות, דם וגידים, והקב"ה נופח בו נשמה טהורה. מר פרידמן, לי יש שנים עשר ילדים… יש לי תריסר שותפויות עם בורא עולם. כמעט כל שנה הוא עשה איתי שותפות, תראה עד כמה הוא אוהב אותי, וכמה הוא סומך עלי, אבל אתה נכבדי, עם כל העושר והכבוד, יש לך רק בן אחד, זה הכול. הקב"ה כנראה לא סומך עליך, ולא רוצה אותך בתור שותף. תסלח לי מר פרידמן, לי יש תריסר עסקים ושותפויות עם בורא עולם, ואתה, עם שותפות אחת קטנה, בא וזורק שותף בכיר של בורא עולם מן הבית שלך בבושת-פנים. תתבייש לך… אתה חצוף… אתה פוגע בשותף גדול של אבא בשמים… תודה רבה, ולשנה טובה תכתב ותחתם…". דוד'ל סיים את המונולוג המפתיע וטרק את הדלת. פרידמן כמעט בלע את הלשון מתדהמה. הוא רץ לכוון הדלת וקרא לעבר דוד'ל: "דוד'ל עצור, תגיד לי כמה צריך להשקיע בשביל הנדוניה. 1,000 רובל, 2,000 רובל, תגיד?". דוד'ל תוך כדי הליכה הרים קולו והפטיר "לפחות 5,000 רובל, הזוג הצעיר צריך גם בית קטן בקצה העיירה…". "קיבלת" צעק פרידמן "קיבלת, בוא היכנס וקח את הכסף!!". דוד'ל נעצר. הוא לא האמין למשמע אוזניו. האם סוחר העצים החצוף הזה ממשיך ללגלג עליו. הוא לא רצה להביט לאחור, ולגלות את פרצופו הציני של הסוחר המגושם… אבל לך תדע אולי… אולי… פרידמן נכנס לביתו, פתח את הכספת, הוציא משם שקית בד מנופחת ובתוכה 5,000 רובל ספורים, ושעט לעברו של שואב המים. "קח דוד'ל, קח. שיהיה במזל טוב, ברכה והצלחה. אל תשכח להזמין אותי לחתונה, מתי? אחרי סוכות… אבל עם כל הכבוד דוד'ל, אל תשכח, גם אני שותף… גם אני שותף בשושנה-רייזל יחד איתך ועם הקב"ה, לא כן?". "בהחלט" אמר דוד'ל "אין שותף יותר טוב ממך". ושמש גדולה וחמימה של אלול, מעל למעטה עננים צוננים, חייכה לה. סוד אריכות ימי סבתא מדלן כבת 110 ואולי יותר הייתה סבתא מדלן עם פטירתה מן העולם. נכדים, נינים ובני נינים ליוו אותה בדרכה האחרונה לבית העלמין הקטן והשקט של המושבה הקטנה. כמה מנכדיה וניניה אף שהו במחיצתה בשעותיה האחרונות והספיקו לקרוא עמה "קריאת שמע" עם יציאת נשמתה. למותר לציין שאותם צאצאים הם תלמידי חכמים מובהקים, ראשי ישיבות, אבות בתי דין ומחברי ספרים מפורסמים, שעקבו במשך שנתיים שלוש אחרי תהליך היחלשותה של סבתא מדלן, שעד קרוב לגיל 107 תפקדה כאשת חיל שלא נס ליחה, עד ליום בו הכריז הרופא כי "לצערי הסבתא-רבה סובלת מניוון שרירים… ולפי האומדנים שלי יש לה שנת חיים". כידוע רופאים הם לא נביאים ואפילו לא בבואה ד'בבואה של נביאים. המחלה אומנם קיננה בגופה של הסבתא הנפלאה, אבל היא לא מיהרה לאף מקום. הדוקטור הבטיח שנה, אבל רק אחרי שלוש שנים צפופות ביראת שמים מצוות ומעשים טובים חייכה הגברת מדלן את חיוכה האחרון לכיוון השכינה, והפקידה את נשמתה האצילית בידיו של הקב"ה. 13 בנים ובנות נולדו לסבתא מדלן, אבל ביום פטירתה ליוו אותה רק שניים מהם, הקטנים מביניהם, שרה בת ה- 75 ויצחק בן ה- 80. שאר ילדיה נפטרו בשיבה טובה מן העולם הרבה לפניה. טור ארוך של נכדים, נינים ובני נינים, דור ישרים יבורך מחה דמעה על אשה צנועה, מסתורית משהו, שסיפור עלום למדי הילך על סוד אריכות ימיה. סוד טמיר ומסתורי שסופר 10 שנים לפני פטירתה לנכדה אברום גבירץ, מנהל ישיבה קטנה חשובה בירושלים. הרב גבירץ ביום האחרון לשבעה, ביקש לשאת דברים ש"עדיין לא שמעו על סבתא מדלן". "תראו אחי ואחיותיי, דודים ודודות, קהל קדוש. הכול כבר שמענו על סבתא. על צניעותה, מאור פניה, ביישנותה, נדיבותה. הכול. כמעט הכול. "על 75 שנות אלמנות שעברו עליה באופן קשה, אבל היא הייתה הדבק של כולנו. היא נתנה לכל אחד את התחושה החמימה שהיא סבתא שלו, רק שלו. אני לא הכרתי את סבא אברהם שאני קרוי על שמו, אבל סבתא מדלן סיפרה עליו שהוא היה עניו ומסתפק במועט כמו משה רבנו. "לפני 10 שנים ביום הולדתה ה- 100 נסעתי לבקרה במושבה. הדרך מירושלים דרומה הייתה פסטורלית כתמיד. החלטתי במהלך הנסיעה לשאול אותה: "סבתא, בלי עין רעה, גיל 100 זה גיל מופלג, מה סוד אריכות הימים שלך?". "ירדתי מהאוטובוס, וכבר מרחוק הבחנתי בה ישובה בפינה החשוכה במרפסת ובוררת אורז. היא בישלה הרבה כי תמיד נכנסו אורחים. היא עלצה לקראת בואי, ובזריזות של שרה אמנו מיהרה להגיש לי כוס מים קרים, קפה שחור וכמה ביסקוויטים. היא שאלה אותי תמיד, ר' אברום "מה שלום התלמידים שלך, הם מתעלים? הם חרוצים? תדאג ר' אברום שהם לא יהיו רעבים. ילד רעב לא לומד כמו שצריך" הייתי מרגיע אותה, סבתא אל תדאגי המקררים בישיבה מלאים כל טוב. ואם קצת חסר שמנת, אז מורחים מרגרינה, אף אחד לא הולך לישון רעב חס ושלום. "ובעודי לוגם מן הקפה אזרתי אומץ לשאול את סבתא, את השאלה שסקרנה אותי מכל. סבתא, שאלתי, עוד תחיי שנים רבות, אך אנא גלי לי מה הסוד של אריכות הימים? השלווה, הוויתור, השמחה. מה? "אתם לא תאמינו, אבל סבתא לא התחמקה מתשובה. ראיתי בעיניה ניצוץ של רצון עז לגלות את הסוד שכולנו כל כך שאפנו לדעת. היא הניחה את גרגרי האורז, עצמה את עיניה וסיפרה. "ר' אברום יקירי, את בני ובנותיי גידלתי בירושלים של תחילת המאה הקודמת. והימים ימי המלחמה העולמית הראשונה, התורכים לחמו באנגלים וניסו בשארית כוחם לאחוז בארץ. האנגלים כידוע, ניצחו ודחקו את רגלי האימפריה העותומנית. היו אלה ימי צער, מצור ורעב. ירושלים סבלה מהרוגים רבים, מאבטלה ומעוני. סבא אברהם, היה צריך להאכיל שישה זאטוטים רזים וחולניים, ועקרת בית צעירה אחת שבקושי נשאה את עול גידולם. הייתי אישה צעירה, חלושה למדי שגדלה מגיל צעיר ללא אבא ואימא, שנפטרו מטיפוס. ידעתי שרק נישואין בגיל צעיר יכולים לתת לי מזור ומרפא לשכול ולסבל של ימי ילדותי ונעורי. נישאתי בגיל 17, ובגיל 25 הייתי מטופלת בששה ילדים, ביניהם זוג תאומות. סבא אברהם היה מתעורר עם עמוד השחר, מתפלל בביהכנ"ס של חורבת יהודה החסיד ורץ להביא פת לחם. הוא היה סבל, שואב מים, צבעי, בנאי, חקלאי, אופה. הוא לא בחל בשום מלאכה, העיקר להגיע לפנות ערב עם כיכר לחם, או חצי כיכר, הכול לפי ברכות שמים… לפעמים הוא הביא גם קצת חלב. מיד כשהוא הגיע הוא אחז בסכין המטבח ובצע את הלחם ל- 8 פרוסות. פרוסה לכל ילד. זה התפריט היומי. כשהיינו עשירים יותר טבלנו אותה בשמן זית, או סוכר, אבל בדרך כלל הילדים מצצו את הפרוסה תוך טבילתה בכוס תה דלוח. הלחם התברך במעיהם… "החזקנו אותם חיים בניסי ניסים. סבא היה מותש ושחוק. בגיל 30 הוא נראה כמו בן 60. שערו הלבין וגופו כחש. פרוסת הלחם הקטנה נתנה לו כוח לעבור יום עבודה אחרי יום עבודה. "יום אחד סבא חוזר ממלאכתו, בוצע את הלחם ל- 8 חלקים ואומר לי "מדלן את נראית חולנית, חיוורת. את רזה מאד. אני מודאג". סבא הגיש לי את פרוסת הלחם וביקש "טלי ידיים רעייתי, אני רוצה לראות אותך אוכלת ומתחזקת, לבי נשבר בקרבי בראותי אותך צנומה ומצומקת…". "לא, אינני רעבה" עניתי לסבא שלך "אני מרגישה טוב, והחיוורון נובע מעייפות, לא מרעב… "סבא שלך, ר' אברום, היה צדיק ועדין נפש. הוא השפיל ראשו אל בין כפות ידיו ומירר בבכי קורע לב. "אני יודע מדלן, עכשיו אני יודע שבמשך שבועות רבים את אוכלת רק פרורים? אני יודע שאת שומרת את פרוסת הלחם שלך בצד ומחלקת בין הילדים, במהלך היום. את מרעיבה את עצמך כדי להחיות אותם. ואני, ריבונו של עולם, לא הבחנתי בכך עד עכשיו. אוי, אבא שבשמים, רחם עלי, על ערלות הלב שלי. העניות מנוולת, אבאל'ה, איך יכולתי להשאיר את אשתי רעבה במשך שבועות? "ליבו של סבא נשבר בקרבו. העול היה כבד עליו, והוא פשוט חשף את האמת. חסכתי מפי, כדי להאכיל את הילדים, אבל שמרתי זאת בסוד כדי לא לצערו. "מדלן" אמר סבא שלך כשעיניו דומעות "אני מעמיד לך את כל זכויותיי ומצוותי אם יש לי כאלה, ואם יש לי זכות לברך, אז שהקב"ה יאריך ימייך ושנותיך בנעימים עד כמעט 120 שנים!!! בזכות הרעב והצער שגזרת על עצמך, את עוד תזכי, אשתי, לימי שובע ושמחה עם נכדים ונינים, ואני בעליבותי אינני יודע אם אזכה לכך…". הרב גבירץ מחה אף הוא דמעה והמשיך בהספד "סבא מת צעיר לימים. חשבונות שמים מי יודע? וסבתא שגידלה 13 יתומים צעירים האריכה ימים. וברשותכם נזכרתי במדרש שקשור לפרשת נח: "נח איש צדיק חילק מזונות לבעלי החיים שבתיבה, וידע כל צורך ומכאוב וכל מאכל שהם זקוקים לו. בין לבין הוא הבחין שעוף החול איננו אוכל, ואיננו מבקש את מאכלו, אלא מצטנף בפינתו ענו וצנום. "שאל אותו נח, מדוע אינך מבקש לסעוד, השיב העוף: "כי ראיתי אותך טרוד בהאכלת בעלי החיים ולא רציתי להטריח אותך כדי להאכיל גם אותי…", ברכו נח שיחיה לנצח וכך הווה. "סבתא מדלן יקרה, אין לנו ספק שגם את זוכה כעת בחיים נצחיים של עונג אינסופי תחת כסא הכבוד, עם סבא אברום. כי סבא הצדיק גזר והקב"ה קיים. הרעב שלך בירושלים של מעלה, השביע כאן ומשביע עדיין, מאות רבות של נפשות צאצאים שוקקות". ואחר כך אמרו קדיש. את מי להחיות? אף שיכולתי להחיות מתים, העדפתי להחיות חיים. (רבי מנחם מנדל מקוצ'ק) מתארח כאן 30 שנה… לפני כ- 150 שנה בגרמניה, התגורר סוחר יהודי עשיר מאוד, שהחליט להקים מלון אורחים בעיר חשובה ומרכזית. הוא בנה בנין לתפארת בן שלוש קומות. בקומה הראשונה היה מטבח משוכלל וחדר אוכל גדול. בקומה השנייה והשלישית הוא בנה חדרים מרוהטים בטוב טעם, וחלונות גדולים להם, הצופים אל נוף מקסים. הסוחר היהודי הודיע לכל דיכפין, כי שערי מלונו פתוחים, אוכלים ושותים חינם אין כסף. אלפים רבים נהרו לבית הכנסת-אורחים נדיר זה. אכלו ושתו ולנו ופנו לעסקיהם, מתוך נהרה של הכרת הטוב ליהודי נדיב זה, שאת שמו הם בקושי ידעו, ומעולם לא נפגשו עמו. קבצן אחד שהגיע מפולין, שמע על מלון זה, ושרך רגליו לשם. הוא התנחל במקום, חודש, חודשיים, חודשיים וחצי, וחי כמו מלך בארמון. דבר לא חסר לו, המזון היה מבושל וטרי, השמיכות מכובסות וריחניות, ולא פחות חשוב, אף אחד לא שאל אותו שאלות מיותרות ומביכות. אחרי שלושה חודשים במלון, חש הקבצן קצת תחושה של בושה. בכל זאת, אוכל, שותה, ישן, ולא משלם, וגם לא יודע למי לומר תודה…. נהמא ד'כיסופא. לא נעים. והנה הוא הבחין באיש חבוש כובע מצחייה מרופט, מעיל מיושן לגופו. נזכר הקבצן, כי ביום שהגיע לכאן, הוא כבר נתקל באדם זה. ניגש אליו הקבצן ושאל: "סלח לי ידידי, אני מתגורר כאן במלון, למעלה משלושה חודשים, נהנה מכל טוב, ועד היום אף אחד לא פנה אלי, ולא שאל אותי, ולא אמר לי שום מילה… מה דעתך? זה בסדר? השיב לו האיש עם כובע המצחייה: "האמן לי, ידידי, אני מתגורר כאן, כבר 30 שנה (!!) ועד היום אף אחד לא העיר לי שום הערה… אז תרגיש נוח". למותר לציין כי האיש עם המעיל המרופט וכובע המצחייה היה בעליו של המלון, שנטמע בין האורחים, וחש כאחד מהם ממש. עד כמה נשגבים הם גבולות החסד. טבק ללא כף זכות דרור כהן הוא מסוג האנשים שלא מנדנד יותר מדי לרעיו וקרוביו. הוא לא מתקשר לחבריו הקרובים יותר מפעם לחודש, ונמנע לבקש טובות למרות הקשיים שיש לו. הוא חורק שיניים, מפרנס משפחה מהיד לפה, אבל שורד. נכון, קצת קשה לו להתפלל שלוש תפילות ביום, אבל תפילה אחת במניין, הוא לא מפספס. לא משנה, שחרית מנחה ערבית, הוא מגיע. גם הכיפה לא תמיד צמודה לפדחתו, יום כן, יום לא, זה משתנה לפי מצב הרוח הרוחני שלו. כשהוא עם דתיים, היא דבוקה לו חזק לגולגולת, כשהוא נקלע לסביבה חילונית היא נכנסת לחדר המתנה בכיסו הימני. "יש לי יראת-שמים" אומר דרור, "אבל לא כל כך צפופה. הלוואי יכולתי יותר. אני כמו עלה נידף, שהרוח סוחבת אותו לאן שבא לה". לפני שבוע הוא התקשר אלי והתחנן "עשה לי טובה ביום חמישי האזכרה של אימא, שנה לפטירתה. "אנא, בוא לדרוש בין מנחה לערבית. רבע שעה, עשרים דקות, תעשה כבוד לאימא שלי…". נו טוב, עשיתי חשבון שכמעט חצי שנה דרור נעלם לי מן האופק, ובעוונותי הרבים, לא הצלחתי להגיע ל"שבעה" של אמו. עסקנות ציבורית וטרדות מנעו ממני לנסוע חצי יום לבאר-שבע, שם התגוררה אמו, שיכון ו' או ז'. ניחמתיו בטלפון. והנה נקלעה לידי הזדמנות לדרוש בפני מתפללי בית הכנסת השכונתי של דרור, וקומץ בני משפחתו שיגיעו מן הדרום. דרשן גדול מעולם לא הייתי, אבל אם מבקשים ממני, אני נוהג לעשות שיעורי-בית, ולהגיע מוכן. לא נעים לשלוף וגם לא מכובד, בעיקר כשמדובר באזכרה של אישה צדקנית שזה יום השנה לפטירתה. עלעלתי בספרים, ובאווירה של אלול, חודש הרחמים והסליחות, החלטתי לעשות לי ולהם חיזוק בעניין החובה לדון לכף זכות. מי לא רוצה לצאת זכאי בדין? כל אחד. וכידוע במידה שאדם מודד מודדין לו. תדון לכף זכות, ידונו אותך לכף זכות, וסיכוייך לצאת זכאי גדולים. בעודי מעלעל בספר ישן, קלטו עיני סיפור שלא קראתי מעולם, והחלטתי לשלבו בדרשה. מיד אחרי מנחה התיישבו להם זקני השכונה, חלקם רדומים, חלקם ערניים, והמאוורר החורק התחיל לעשות לי חור בראש. עליתי לתיבה. דרור התיישב ממש מולי ופניו משתוקקות לשמוע מוסר וחיזוק. גם בעזרת נשים שררה דממה. התחלתי לספר: "ליל ראש השנה בבית הכנסת הגדול של הבעל-שם-טוב. מאות מתלמידיו הצדיקים עומדים צפופים עם רווחים וליבם הומה בתפילה. יום הדין הגדול והנורא, בו נחתמים חיי כל בריה מי לחיים ומי למיתה. מי בחנק, מי בחרב. שפתותיהם דולקות והם ממליכים את הקב"ה עליהם, ומתחננים: זוכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, למענך אלוקים חיים". "והנה לפתע צונחת מכיסו של אחד התלמידים קופסת הטבק שלו, ומתגלגלת סמוך לרגליו. התלמיד הפסיק תפילתו, התכופף, הרים את הקופסא, פתח את המכסה, תחב את אפו ושאף עמוק תוך שאיבה מרעישה של טבק חום בהיר, לתוך נחיריו. פעם, פעמיים ושלוש. "חברו, שהתפלל מאחוריו, הבחין במעשה, ונרעש כולו. הוא חשב בליבו, "איזה חצוף היהודי הזה, ברגע כה נשגב בו חיינו מונחים על כף המאזניים, מלאכי עליון יחפזון רועדים ונרעשים, הטיפשון הזה עסוק בטבק שלו, ועוד מרשה לעצמו להניח את התפילה, ולשאוף טבק". "באותן שניות פעל ההרהור הזה, נ-ו-ר-א-ו-ת. התלמיד שהריח טבק נידון לגזר דין מוות בעליונים, על שהעדיף טבק בנחיריו על פני תפילה ברתת ובחיל. "הבעל-שם-טוב הקדוש עשה עליית נשמה במוצאי ראש השנה, והנה נודע לו שתלמידו האהוב נידון למוות. הוא התחנן בפני פמליה של מעלה, שירחמו וימתיקו את דינו – אך לשווא. החטא הזעיר הזה, היה טעון בזלזול מחפיר כלפי מעלה… הבעל-שם-טוב לא הרפה, ולבסוף נעתרו ורמזו לו, כי רק אם אותו מתפלל – שחשב רעה על מעשהו של הנידון למוות – ימצא כף זכות על כך, ישנו סיכוי שיבוטל גזר-הדין. כף זכות קטנה על שאיפת הטבק, והחיים יוחזרו לו… ובעודי מספר, צלצל הפלאפון בכיסו של דרור, פעם, פעמיים ושלוש, ובשיא המתח, כשגם הקשישים הרדומים זקפו גבה מתוחים מן הסיפור, קם דרור ממקומו, מטר תשעים בלי עין הרע, הצמיד את הפלאפון לאוזנו ויצא החוצה מבית הכנסת, תוך לחשוש שיחה עם מישהו מעבר לקו. רתחתי מזעם. ריבונו של עולם, איזה חצוף הציפור דרור הזה, הוא מזמין אותי לדרוש, משאיר פלאפון פתוח, ויוצא בדיוק בקטע המותח של הסיפור… דרור בחוץ ואני ממשיך… "ירד הבעל-שם-טוב מגנזי מרומים, ומצליח בכוח ייחודיו לגרום לבלבול עצום במוחו של התלמיד שחשב רעה על חברו מריח הטבק. והלה לא הצליח ללמוד אפילו שורה בגמרא. עלטה כבדה ירדה על הגיוני שכלו, אשר לפתע עסק בשאלות פשוטות חסרות טעם וריח, מענייני העולם. לפתע העסיקו את מוחו עגלות וסוסים, מיתרי כינורות, ערוגות הפרחים. במקום פלפול הגמרא, הפך שיכלו של האיש לבליל של שטויות ותהיות שווא, עד שלפתע הבליחה במוחו שאלה שלא הרפתה ממנו – מדוע ריבונו של עולם, מדוע יהודים כל כך אוהבים להריח טבק, מה הם מוצאים באבקה הזו, מה התועלת. יומם ולילה השאלה ניקרה בו, ותשובה לא מצא. "ליל הושענא-רבה, חלף לו, תפילת שחרית ואחר כך מוסף, ותלמידי הבעל-שם-טוב ניצבים בשורה ארוכה להתברך מפי רבם ב"פיתקא טבא". עד שהגיע תורו של התלמיד המבולבל. הבעל-שם-טוב ברכו, אך זה רכן על אוזן הרב, ושאל "כבוד הרב יסביר לי בבקשה מה מצאו להם היהודים בהרחת הטבק". "הבעל-שם-טוב הרים את עיניו וציווה בקול רועם על תלמידו: "תענה אתה!!!". הלה נבהל. "תענה אתה" צעק הבעל-שם-טוב "שאלת, אבל התשובה מצויה בקרבך". עצם התלמיד המבוהל את עיניו וחיפש תשובה, חיטט בחביונות מוחו, כולו תחנונים שהבורא יאיר את עיניו, והנה לפתע הבליחה תשובה מבריקה במוחו "כבוד הרב, דומני כי יש באבקת הטבק ניצוצות נשמה הרוצות לבוא על תיקונם, וכאשר יהודי מריח טבק ונהנה ממנו, אזי באות הנשמות על תיקונן". "יפה אמרת" הנהן הבעל-שם-טוב. "אוי נבהל התלמיד, אם כן לשווא דנתי את חברי לכף חובה בזמן תפילת ערבית של ליל ראש-השנה, מי יודע כמה נשמות הוא הביא על תיקונן באותן שניות מופלאות…" כך חשב. "וגזר דין המוות בוטל. הנה ראו רבותי, גם הרהור של כף חובה עלול לגרום נורא נוראות. בואו נלמד עצמנו לחשוב רק טוב… חשיבה חיובית בבקשה". אחרי סעודת המצווה לעילוי נשמת אמו ליווה אותי דרור לכוון הרכב. ואז סנטתי בו קלות. "ידידי, כיצד אתה יוצא באמצע הדרשה עם פלאפון באוזן אל מחוץ לבית הכנסת, כאשר כולם קשובים ומתוחים… ביקשת שאדרוש לעילוי נשמת אמך ואתה בורח החוצה? ככה עושים כבוד לאימא? ככה עושים כבוד לתורה?". דרור נעצר מופתע והסביר: "כבוד הרב, מכלוף, דודי הזקן הוא איש נכה על קביים, הוא הגיע לכאן מקרית מלאכי באוטובוס ואיבד את עצמו ברחובות נתניה למעלה משעה… הוא לא מכיר את נתניה, הייתי חייב לענות לו ולהסביר לו כיצד להגיע לבית הכנסת, אני נורא מתנצל… אוי, ריבונו של עולם, נעצרה פעימה בליבי, אתה דורש כאן חצי שעה על החשיבות לדון לכף זכות, ובאמצע הדרשה דן את חברך לכף חובה. אוי, אוי, אוי. קבלה לקראת יום הדין "בשעה שאינני יכול ללמוד, הנני מחויב להתפלל על כלל ישראל" (המשגיח נתן מאיר וכטפויגל זצ"ל) שלוש שמלות לחג אילנה מור-שי איננה אישה דתית, אבל כל מכיריה מעידים שיש בה אמונה ויראת אלוקים יקרי ערך. הכיצד? ובכן, הגב' מור-שי מעבר לעיסוקיה המקצועיים כדי להביא פרנסה הביתה כיועצת לענייני השקעות, עוסקת בגבאות צדקה מן המעלה הראשונה. יש לה עזות טבעית, וכנות פנימית יוקדת, כדי לעמוד ולבקש תרומה משועי עולם וסתם בעלי עסקים, כדי לפרנס חלכאים ונדכאים. לזכותה ייאמר שלמרות שהיא איננה מקפידה על קלה כבחמורה, את מצוות הצדקה היא מקיימת במסירות ובהידור ראויים לקנאה. היא אינה מפלה בין פונה דתי לחילוני, עולה אתיופי או רוסי. כולם קדושים בעיניה. לכולם היא מאירה פנים. הזכות הזו בוודאי תעמוד לה לחזור… הפלאפון שלה פתוח 24 שנות ביממה, ואגף הרווחה העירוני השמנוני, זה שתקציבו השנתי הוא כ- 70 מליון ₪, זקוק לה כמו אוויר לנשימה, כדי לתת מענה לאותם מאות ואלפי פונים ונזקקים המשוועים לדבש, רימון, תמרים, עופות ודגים לקראת ימי החג, ימי הדין של ראש השנה הממשמשים ובאים לטובה, אמן, כן יהי רצון. מנהלות האגף דואגות מדי שבוע ובעיקר בימי החגים להעביר לפקס שבמשרדה מאות שמות של משפחות נצרכות. הגב' מור-שי, לאחר שאספה את דמי הצדקה מהגבירים הרבים, נוסעת בזריזות וביעילות לאחד ממרכזי הקניות הגדולים בעיר, חותמת על צ'ק בן שש ספרות לפחות, ורוכשת כמות עצומה של תלושי קנייה, כן ירבו. את שעות אחרי הצהרים של טרום ימי החג והמועד, מייעדת אילנה לאותם קשיי יום. היא יודעת להאיר פניה בחביבות רבה, ונותנת לכל אחד תחושה שהוא הכי חשוב ויקר לה. נכון, מעת לעת יש כאלה פונים שפוגעים ומעליבים אותה כי לא מספיק להם, או שכחו אותם, או שהם נאלצו להמתין והדלת הייתה סגורה, אבל החסדנית הזו למדה לבלוע עלבונות באהבה, ולהשיב אהבה תחת כפיות טובה, ואל תשאלו אותה מאיפה היא שואבת את תעצומות הנפש הללו, כי אין לה תשובה ברורה. יש לה גם לילות טרופים, עקב שיחות בהולות, של אלמנות אומללות, או אפילו יולדות שחוזרות לבית ריק ללא טיטול ומטרנה. אין לה שום בעיה לקום, לרוץ, לרכוש עם עמוד השחר באיזו מכולת זנוחה את הנדרש, ולהביא אל פתח ביתן. כ- 15 שנה שהגב' מור-שי עושה פעילות נשגבה זו, והגיל כידוע עושה את שלו, אבל למרות החריקות הטבעיות פה ושם, דומה כי עסק החסד שלה הולך וצומח ופורח משנה לשנה, בדיוק באותו אופן ששרי האוצר ערלי הלב מגדילים את נפח העניים במדינה. הם בונים לה את העולם הבא שלה, ומקעקעים את עצמם. ברקורד המקצועי שלה כגבאית צדקה, ישנם מאות ואולי אלפי סיפורים טראגיים, החל מתינוקות שנזנחו, עבור לנשים חולניות או יתומים בלי נעליים. שום סיפור לא יפתיע אותה. היא הכול שמעה… כמעט. עד שהתגלגל לפתחה סיפור, אולי לא טראגי במיוחד, אבל בהחלט שבר את ליבה וגרם לה לאבד כמה דמעות. "בטלפון שמעתי קול של אישה עצובה, אבל עם גוון של כבוד עצמי. אני כבר מזהה בטונים, את האומללות, את העצבות, את הסבל. היא לא בקשה אוכל לשבת, גם לא מזון לחג. המקרר שלה תקין, הכול בסדר. היא ביקשה עזרה קטנה, קצת מצעים ומגבות לבת שלה שעומדת להינשא בשבוע הבא. גם זו בקשה מקובלת, אבל תוך כדי שיחה היא הבליעה משפט "וברוך השם יש תופרת שעשתה שמלת כלה לבת שלי…". "שמחתי לשמוע ואז שאלתי אותה, נו ואת קנית שמלה לחתונה… הייתה דממה מעבר לקו. ושוב שאלתי, נו, את מחתנת בת בכורה, את לא צריכה שמלה…? "אני צריכה…". ענתה. "נו, אז תקני" הצעתי לה "אני מוכנה לעזור לך. תגידי מה המידה שלך…?" "אינני יודעת" היא השיבה לי… "כבר 25 שנה שלא מדדתי שמלה… ולא קניתי שמלה…". "חשבתי שאני נחנקת. אישה, בת גילי, מגדלת משפחה, חיה בדוחק ובעניות באיזו שכונה, לא קנתה 25 שנה שמלה חדשה, היא מתקנת את אלו שיש לה, ומקבלת מתנה שמלות ישנות מחברותיה. 25 שנה. הרגשתי בהלם!!! "הצצתי בשעון – ארבעה ימים לפני ראש השנה – בעוד מספר שעות אני אמורה לעלות למטוס אל-על להונג-קונג, שם לצערי אני עושה חג עם בעלי העושה שם עסקים… המזוודה עוד לא מוכנה… צריך להכין גם את ילדי. הרמתי טלפון לתופרת שלי, אמרתי לה אורית, עזבי הכול, אני באה אליך עם גברת אחת, קחי לה מידות ותפרי לה שלוש שמלות חדשות לפי הטעם שלה… – הדגשתי לתופרת – שלוש שמלות צנועות זו אשה דתית…". אילנה מור-שי עלתה למטוס ממש לפני סגירת הכבש עם שני ילדיה. יום למחרת, התקשר בעלה, ידיד שלי ואיחל שנה טובה. אילנה שוחחה עמי אחריו ואמרה לי "אתה לא תאמין, במטוס – בדרך להונג-קונג – נרדמתי, והנה החלום שחלמתי: סבתא שלי, תימנייה אסלית של פעם, מופיעה לנגד עיני עם התלבושת הצנועה המסורתית, עם התכשיטים המוזהבים של העדה, כיסוי ראש הדוק הדוק, ואומרת לי "בינתי, יא אילנה, את לא יודעת איזו מצווה גדולה עשית. שלוש שמלות לחג, לאישה ענייה שלא מדדה שמלה כבר 25 שנה !!! איזה נחת היה לי בינתי, בכל השמים שמחו מכך, מחאו לך כפיים מקצה השמיים ועד קצה העולם… אל תשאלי למה וכיצד, אבל זו המצווה הכי גדולה שעשית עד היום… ואולי תתפרי גם לעצמך שמלה כזו…". "ואז סבתא נעלמה. והתעוררתי מבוהלת… "שלוש שמלות לחג", אמרתי לה, "הן לפעמים יותר קדושות ונעלות מכל התפילות והברכות, כי הן באות מעומק הלב, מן הניצוץ היהודי הטהור של אהבת-חינם, אבל זה לא פוטר אותך מלחזור לנוסח הלבוש של הסבתא התימנייה שלך שרמזה לך מן החלום… להתעורר". "בעזרת השם" סיכמה הגב' מור-שי. "בעזרת השם. התקשרתי מהונג-קונג לאורית התופרת שלי וגם השמלה הצנועה שלי בדרך…". חוויית השבוע שלי www.h-y.xwx.co.il תגים:

יום ראשון, 15 בפברואר 2015

סדרת עיתונאי 1 2 3 4

רשימת הסיפורים הקדמה – פעמי מבוא השאלה. התשובה. העתונאי. שערי תשובה 1. דקה לפני השקיעה. 2. נגיחה בג'ונגל. 3. אני רק יהודי פשוט. 4. ילד של אלבום תמונות. 5. כוס פלסטיק עלובה. 6. "בית המקדש" על ההר בצ'ילה. 7. גנב יקר וחביב. שערי השגחה 8. למה צביקה גרינפלד לא משתדך. 9. גידי כץ נחת והמריא מהקרמטוריום. 10. 199 A. 11. התפילין שהצילו רבבה. 12. הצלה כפולה בוואדי. 13. אברהם כפול שלוש. 14. הסולם חיכה 55 שנה. שערי דמעה 15. כריות לא מדברות. 16. השנורר המליונר. 17. צעד קטן להשבת השכינה. 18. הצמה שנגזזה. 19. מבחן המטרנה. 20. תרופה ושמה סכסוך שכנים. שערי חסד 21. עושים שותפות. 22. סוד אריכות סבתא מדלן. 23. מתארח כאן 30 שנה. 24. טבק ללא כף זכות. 25. שלוש שמלות לחג. שערי אמונה 26. המזוזות אשמות. 27. קייטרינג ושמו צניעות. 28. לוותר על 25 מליון דולר. 29. קטיושה מתוקה שלי. שערי מועד 30. הסוכה השדכנית. 31. הסוכה הקרבית של הצלף גוזלן. 32. הקשר שבין נעליו של וולולה לרבינו יונה. 33. סעודת יום הכיפורים. 34. סנגורית ושמה שבת מוקדמת. שערי מוסר 35. התנינים בכו על ג'ק סטון. 36. למה תלוי את שר האוצר? 37. למות מדאגה. 38. סיפור בלי סוף. 39. דירה למכירה. 40. תוכחה אקדמית תוצרת סורבון. 41. מוציא להם ת'נשמה. 42. מי ינצח את השטן. 43. חומרות? במתינות. 44. 8 דקות ביום. 45. אפסים בצמרת. שערי אמונה המזוזות אשמות איש העסקים גרשון שרעבי היה ידוע בקרב ידידיו, כביזנסמן נאמן, אמין, ישר דרך, שכל מילה שלו בסלע, שתיקה בתרי. מי ששיתף עמו פעולה ידע, שמעבר למיומנותו המקצועית בענייני יבוא, יצוא, יש לו גם ברכה מיוחדת בידיים. למה? ככה. בקיצור, היה כדאי לשתף עם שרעבי פעולה, כמעט בכל תחום עסקי, כי השורה התחתונה, היתה רווח נקי. ומי בימים טרופים אלה, איננו רוצה להרוויח? גם במישור המשפחתי רשם לעצמו שרעבי הישג לא מבוטל. היתה לצידו נוות-בית בעלת חסד, מאירת פנים, וארבע בנות צעירות מחונכות להפליא, שהישגיהן בלימודים היו לעילא ולעילא, והנהגותיהן מכובדות למדי ביחס לדור. יתירה על כל זאת, מר גרשון שרעבי היה איש משפחה למופת, אשר ידע לשמור על המינון המדויק שבין העצבנות העסקית לרגישות המשפחתית. מי כמוהו מומחה שידע כיצד לא לחצות גבולות ולא לערבב בין המתח העסקי, לבית ולנפשות הפועלות בו. היה לו זמן לכל. בין פלאפון לטלפון, הוא ידע למצוא את 10 הדקות לשבת עם בנותיו על שיעורי בית, על סיפור מרתק, ואפילו על פיוט תימני עסיסי, כמו "דרור יקרא לבן עם בת" או "אם ננעלו דלתי נדיבים" וכו'. ובאמת בלי הרבה הקדמות מיותרות, שרעבי היה סיפור הצלחה, שפשוט תענוג לקנא לו. הקנאים, מבחינתו, יכלו לעבוד שעות נוספות. אם כל כך טוב, תשאלו אותו, אז מה בעצם כל כך רע? מה הניע פתאום את מר שרעבי הסימפטי לרוץ לכוון כל חרדי מצוי, או אברך שיגרתי שיבוא לבדוק את מזוזות ביתו? מה הדחיפות, מה הבהלה, על מה ולמה אי-השקט? הלוא ברוך השם, כולן בריאות, האישה, גם הבנות. גם העסקים פנטסטיים פורחים מיום ליום. וגם הוא מרגיש – ברוך השם – מצויין למרות 50 שנותיו הקדחתניות. מה מריץ את גרשון לעבור מסופר סת"ם למשנהו, כדי לשמוע: "תשמע מיסטר, המזוזות שלך מהודרות, תקינות, הכל יוצא מן הכלל. הסופר שכתב לך אותם מגיע לו צל"ש…". אלא מה, מר שרעבי היה בטוח, שמומחי הסת"ם מסתירים ממני את הקלקול, ואת האותיות והתגים הפסולים. היה ברור לו מעל לכל ספק שהמזוזות פסולות. "ריבונו של עולם, איך יתכן שפתאום כל הבית שלו מתחיל… לחזור… בתשובה. בטוח שהמזוזות אשמות!!!". זה התחיל עם בתו הבכורה רויטל החיילת. לפני כחצי שנה נקלעה רויטל להרצאה בנושא יהדות. מכאן היתה קצרה לשמור שבת, ללבוש מלבושים צנועים, ולבקש מאמא להגיש לה בשבת אוכל קר רק בצלחות פלסטיק. גרשון קיבל את המהפך של בכורתו, בחיוך ציני. "גם אמא שלי מתימן עליה השלום, הקפידה על כשרות… וחוץ מזה אין לי התנגדות לאכול בצלחות מפלסטיק…". חודשיים אחר-כך ללא הודעה מוקדמת, הודיעה לו בתו השניה טליה, הלומדת בתיכון חילוני, כי גמלה בליבה החלטה לעבור לסמינר חרדי… שומו שמים, גרשון הרגיש זעזוע… בהחלט מובן. בתו השניה, שהיתה ידידת נפש של אחותה הבכירה רויטל, הלכה בעצתה למספר הרצאות בסניף "לב לאחים" המקומי, ונתפשה. האמת בערה בלבה, היא חשה שאין היא מסוגלת להמשיך וללמוד במוסד חינוכי פרוץ, שמזלזל בקדושת התורה… כאן גרשון התחיל לנהל מאבק עיקש וחסר פשרות. "אני מוכן שתהיי דתיה, אבל את מבחני הבגרות תסיימי כאן בתיכון הנוכחי. לא עוברים לשום מקום…" צעק על טליה. גרשון דיבר עם הקירות. טליה, שכבר משבצות זהב לבושה, פשוט לא גילתה שום נכונות לעלות לאוטובוס המוביל לתיכון… גרשון רתח. שבועיים אחר-כך הגיע המפץ הגדול. בתו השלישית אורלי הודיעה אף היא, שבבית הספר היסודי בו היא לומדת, לא לומדים תורה ומצוות, והיא החליטה להיות דתייה כמו אחיותיה הגדולות, ועכשיו ומיד, ללא ויכוח יש להעביר אותה למוסד חרדי… גרשון שרעבי היה בטוח שהמבול של פרשת נח, הוא קטן לעומת מה שמתחולל אצלו בבית… בעודו חוכך בדעתו כיצד להילחם עם התופעה המחרידה הזו, התיישבה לצידו אשתו גאולה והודיעה לו בקול רך: "גרשון, הבנות הפכו לדתיות, הן יקרות לי מאוד, החלטתי לשמור שבת בשבילן…". לאיש העסקים החביב שלנו זה היה כבר יותר מדי. הוא התרומם מן הכורסא, נטל סכין מטבח, והחל לשלוף אחת אחרי השניה את המזוזות המהודרות שנקבעו בוילה שלו, לפני פחות מעשור, ואחוז אמוק הוא רץ לרב השכונה, שהודיעו – חד משמעית – כי המזוזות מהודרות, ומשם הוא רץ לעוד סופר סת"ם, ומשם ללשכת רב העיר… המזוזות, לא יאומן, תקינות. ולמה להאריך, גרשון שרעבי היה בטוח כי הבית שלו חזר בתשובה, כי המזוזות פסולות… לא מחלות, לא בעיות של שלום בית, לא קשיים עסקיים… נכון להיום, גרשון שרעבי רגוע. הוא הבין טוב מאוד שהמזוזות המהודרות, דווקא משפיעות לטובה על המשפחה. בנותיו שהיו טובות ממילא, הפכו לטובות ומתחשבות עוד יותר. "כבוד אב" שהוא זוכה לו, הוא לא דמיין אפילו בחלומותיו הכי וורודים. נו, מה לעשות כאשר כבר כל הבנות שומרות שבת, וגם האשה מתחזקת מרגע לרגע, החליט גרשון שרעבי, שכדי להשאיר אווירה נעימה בתא המשפחתי, גם הוא לא ממהר לאף מקום ביום השבת. לימדו אותו לעשות קידוש, לא לבלוע מילים, הוא למד לנטול ידיים, לברך "המוציא", ותתפלאו הוא אפילו נהנה לברך "ברכת המזון", ובין נטילה לברכה, הוא מציץ לעברן של המזוזות הקבועות בתוך בתי זכוכית יפהפיים, וחושב בלבו "רבונו של עולם, איך סידרו אותי המזוזות האלה". לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה. קייטרינג ושמו צניעות "בני הדור הצעיר, איבדו במידת מה את האמון, החיבור, את ההוד וההדר הטמונים במילה "ברכה". לאו דווקא במילה, אלא בתוכן הפנימי שלה, במהות שלה, זה שמחבר בין המציאות הגשמית האפורה והנוקשה, לבין אותם עולמות עליונים מהם משתלשלים אלינו החיים, הפרנסה, החיוּת, הבנים והשמחה. וכמובן שמול הצד הטוב והשפע המבורך של הברכה האלוקית ניצב לו הסיטרא-אחרא בכבודו ובעצמו ומנסה לחולל תעתועים, בלבולים, הטעיות וכמובן כפירות רח"ל. והצד האחר ססגוני הוא, מיופייף, מפתה, וכובש את לבבות אותם צעירים שמשליכים יהבם על כוחות הטבע הגלויים, כאילו הם ורק הם מכתיבים את המציאות והשלכותיה. אפילו בקרב היהדות המאמינה ושומרת המצוות, מסתובבים לא מעטים הסבורים שיש קשר בין עמל הכפיים לבין הפרנסה, והם מעלים על נס את חשיבותה על המלאכה כגורם מפרנס ולא את ברכת השם, שהיא היא זו המעשירה…". את המונולוג החכם הזה השמיעה לי סבתא הדסה מן המושב בשרון. לא, היא לא יודעת לקרוא, גם לא לכתוב, אבל האמונה שלה בהשגחה האלוקית, ובעיקר בברכה של הצדיקים שהם לעיתים המחברים ביננו לבין השפע האלוקי, גדולה ונעלה לא פחות משל תלמידי חכמים מובהקים. למה את מתכוונת סבתא הדסה, אני שואל, שצעירים לא מאמינים בברכה מן השמים, ולא מחוברים אליה? "תראה, אתה אדם צעיר, וספק אם נתקלת בחייך בניסים גלויים מעל לטבע. ספק רב. אבל אני יכולה לספר לך, שלפני כ- 70 שנה בעודי נערה צעירה בעיירה קטנה בתימן חוויתי סוג של נס, שכל בני משפחתי היו שותפים לו, והוא נשמר בין כותלי ביתנו הקטן במשך שנים לא מעטות. "אבא שלי היה יהודי מלומד אך פשוט. הוא יצא מדי בוקר לאחר תפילת הנץ לעמל יומו בשדה, ולעת ערב עסק בחוכמת הקבלה בבית המדרש עד אחרי חצות לילה. אחרי תיקון חצות היה נרדם לשעות ספורות, קם לתפילה, לעמל וחוזר חלילה. לאבא ואמא נולדו בלי עין הרע 11 בנות. רק בנות. ביתנו הקטן היה סמוך ונראה לבית הכנסת הגדול בעיר. פתח מול פתח, כשהרווח המפריד בין הפתחים הוא לא יותר משלושה מטר. רב העיר שהיה ידידו האישי של אבא ביקש ממנו שיקפיד על בנותיו, שלא תצאנה החוצה – חלילה וחס – בזמן התפילות, וכמובן בתחילת סדרי הלימוד או בסופן, כדי שלא יהיה מפגש מיותר בין הלומדים והמתפללים לבין בנותיו. "ואני זוכרת שזה היה אצלנו אורח-חיים. גדלנו על יסוד הצניעות כמו האוויר שנשמנו. בת גדולה חינכה את אחותה הקטנה להקפיד על לבוש צנוע, ולימדה אותה שאין יוצאים סתם כך לרחוב, ובוודאי לא בזמן התפילות והלימודים. "כל כבודה בת מלך פנימה" לא היתה סיסמא סתמית, זו היתה שיגרה שאין מפרים אותה, אלא שומרים עליה באדיקות. "הרב אמר לאבא "תשמע יחיא, אתה יודע שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, אז תדע לך, שאם תשמור את בנותיך סמויות מן העין, מעונך יחוש בחוש בברכת השם". "ועכשיו אני אגלה לך מה היתה הברכה שזכינו לה. אבא היה משתכר פרוטות ספורות, ואותם היה מעביר לידי רב העיר לסייע למשפחות נזקקות. אנחנו, למרות שהיינו משפחה ברוכה, תמיד היינו שבעות ובריאות. מעולם!!!, תשמע טוב, מעולם! לא חסר לנו סוכר, או קמח, או אורז או פחמים. המוצרים הללו היו מוצנעים בתוך כדי חרס ענקיים ומשם מדי יום היינו מוציאות את מנת המזון היומית שלנו. "מעולם לא נשלחנו לחנות שבעיר להביא סוכר, קמח, פחמים או אורז. במשך שנים רבות היינו דולים מן הכדים ומתפרנסים, כמו אותו נס כד השמן שמילא כלים על כלים עד כי תמו הכלים. אנחנו חיינו בתוך הנס הזה, וכמעט התרגלנו אליו. אבא היה אומר לנו מדי פעם "בנות, הכי טוב לשתוק, כמו שאתן יושבות בבית צנועות ושלוות, תשמרו גם את הפה צנוע ושקט. הצניעות והשתיקה זו הברכה". "אינני זוכרת שחלינו אי פעם. היינו חסונות ובריאות, יעילות וחרוצות, מן הבית שלנו יצאו מאכלים ותבשילים לכל עניי העיר, ובשפע. וכשהיו שמחות אנחנו הבנות של יחיא, היינו הקייטרינג של אותה שמחה, חינם אין כסף. אבא היה קונה כבש על חשבונו, ושאר המאכלים נשלפו אחר כבוד מכדי החרס אל הסירים והתנור. וכל חיינו, עד נישואינו, עברו עלינו בתוך ארבע האמות הקדושות של הבית… עד שיום אחד… אבא נסע לדרך ארוכה, עם בית דינו של רב העיר לעשות איזו מצווה. לאחר מספר ימים שמענו נקישה על הדלת, בשעת בוקר. אחותינו הקטנה היתה בת תשע או עשר והיא פתחה בזהירות את הדלת. בפתח ניצב אחד מפרנסי העיר, הוא ביקש מאחותי להודיע שיש היום שמחה בעיר, וצריך להכין סעודה גדולה, ואבא הבטיח לו שנעזור. הוא הוציא מארנקו 10 מטבעות הניחם על השולחן ואמר: "הנה כאן 10 פרוטות, תקנו בהן את המצרכים שאתן זקוקות להן… "אחותי הקטנה, בתמימותה אמרה "לא צריך כבודו, אנחנו אף פעם לא קונות מצרכים. כל הזמן אנחנו מוציאות קמח, אורז, סוכר מכדי החרס, ואף פעם זה לא נגמר…". "וכאן זה נגמר" מתאנחת סבתא הדסה. "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין מן הרגע שהעין נכנסה לתוך הברכה, הסתיימה הברכה ונעלמה לה. אתה מבין, סוג כזה של ברכה כבר לא מכירים בדור הזה. מה תשתה? קפה עם חוואג' או תה?". מעשה ניסים כל נס הוא יש מיש. אך יש ניסים שהם בריאה חדשה ונבלעים בדרך הטבע. (רבי צדוק הכהן מלובלין) לוותר על 25 מליון דולר איך הייתם מרגישים אילו קיבלתם בדואר מכתב מעו"ד אמריקני, ובו הוא מבשר לכם כי זכיתם בירושה ע"ס 25 מליון דולר? לא פחות ולא יותר. אין ספק כי פעימות הלב היו הופכות מואצות, לחץ הדם היה קופץ לשחקים, העיניים היו מתערפלות, וסף העילפון לא היה רחוק מכם. 25 מליון דולר!!! זה סכום בלתי נתפש לאברך מן השורה, המטופל ב- 10 ילדים, חלקם נשואים, העמוס בחובות לגמ"חים, לבנקים וכו' וכו'. ובכן, שמואל זמירסקי קרא את המכתב הממוען אליו, ישר והפוך 10 פעמים לפחות. הוא התיישב על ספסל בגן הציבורי, ומראות יַלְדוּת חלפו לנגד עיניו. אבא ואמא שלו, היקרים לו, חיבקו אותו חזק. השוטר הנאצי שניצב בסמוך, האיץ בהם לסיים את הסצינה המשפחתית. דמעות ניגרו כמים. שמואל בן השלוש, היה קטן מכדי להבין את גודל השעה, אבל ליבו הקטן, לב יהודי, קלט שמדובר בשעה קשה עבור כולם. עיניו של הגרמני ירו גיצים של שינאה. שמוליק רצה להשאר עם אמא ולהשען על ראשה, הגיונו הילדותי קלט שדבר רע הולך להתחולל פה… אסון. הנאצי קרע את אמו מעליו, ודחפה אל המשאית, אמא זועקת, אך לשווא. המשאית החלה לנסוע, ואמא נעלמה מעיניו לנצח. אבא חזר איתו לגטו, אך לזמן קצר. רופא המחנה דרש את התינוק אליו. אבא התחנן "תשאירו אותו אצלי". הרופא המרושע, בעט ביהודי, ונטל באכזריות את שמואל הרזה עד לשד עצמותיו. אבא שכב על הרצפה שותת דם ובוכה "שמואל! שמואל!" זעק, "תמיד תזכור את אבא ואמא" התאנק אבא. שמואל נלקח אל רופא הגטו, קיבל אוכל חם, כמה זריקות והועבר לציפורני המיסיון. מהר מאד גזזו את פאותיו, ענדו צלב כבד על צווארו, והנזירות עטפו אותו בחום ואהבה. למרות גילו הזערורי, הבין שמואל שהוא בעצם אסיר. הוא יהודי, והפסל של ימח שמו וזכרו, עורר בו גועל. הוא לא הבין מדוע. הוא היה ילד נוח ועדין ושיתף פעולה עם הכומר הגדול. היתה לו ברירה? לא היו לו מספיק ידיעות וכוחות נפש להתנגד. אחרי ארבע שנים, הגיע למנזר רב יהודי עם זקן ארוך ולבן ועיניים טובות לב. היתה זו שעת ארוחת הצהרים, כ- 200 ילדים שבויי המיסיון ישבו שם. היו שם רוסים, קווקזים, יגוסלבים, מכל מין וצבע. שמואל זוכר היטב את הרב שאמר "בוקר טוב ילדים", ואז הוא זעק במלוא גרון "שמע ישראל השם אלוקינו". ליבו רטט בקרבו, הוא הכיר את המלים הללו. אמא היתה משכיבה אותו לישון, ומלמדת אותו להגיד קריאת שמע. "השם אחד" סיים שמואל את המשפט בקול רועד. הוא לא היה היחיד, היו עוד כמה כאלה סביבו. הרב קרא אליהם. הם ניגשו אליו והוא ליטף את ראשיהם. "מתוקים שלי" אמר "אתם יהודים. עכשיו אני לוקח אתכם לארץ ישראל, שם ילמדו אתכם את כל התורה כולה". אושר הציף את ליבו. הוא חיבק ונישק את הרב ובכה ובכה. "אין לי אבא, אין לי אמא, אין לי משפחה, אבל יש לי את הרב היקר הזה, ויש לי גם קריאת שמע", כך חשב בליבו. שמואל הגיע ארצה ולמד בישיבות קדושות, הוא הפך לתלמיד חכם בעל שם טוב, והקים משפחה לתפארת. במהלך המלחמה, גויה גרמניה, הציעה לאביו של שמואל להנשא לה, כדי להצילו מצפרני הנאצים. התרגיל הצליח, אביו של שמואל נמלט מן הגטו וניצל. אחרי המלחמה, במקום לגרשה, הוא המשיך לחיות עמה. כשבגר שמואל נודע לו שאביו חי, מתגורר בארה"ב ונשוי לנוצריה. המפגש ביניהם היה צונן משהו, ורק כשנפרדו, שמואל הרגיש שליבו קרוע בקירבו. אבא לא שרד עם אמונה. הנאצים ניצחו אותו. הקשר ביניהם היה רופף ביותר. מכתב פה ומכתב שם. פעם בכמה שנים שיחת טלפון. הוא הביט עוד פעם במכתב "מיסטר שמואל זמירסקי, אני מצטער להודיעך כי אביך משה זמירסקי, ובשמו הנוצרי סטפן קלימפטון נפטר. צו הירושה שיש בידי, מעביר לרשותך 25 מליון דולר, מתוך 50 המליון שהיו לאביך בנכסים ובכסף נזיל. אביך עדיין לא נקבר, עליך ליצור קשר עם אחיך ריצ'רד קלימפטון על מנת לתאם ביניכם היכן לקברו, אחר כך אעביר לרשותך את מחצית הירושה. על החתום פיליפ גולדשטיין עו"ד". ריצ'רד, אחיו הגוי, התעקש לקבור את אבא בבית קברות נוצרי. "אבא חי כנוצרי לכל דבר" טען. שמואל התחנן "אבל אבא יהודי…". שמואל בדק היטב, ונודע לו, כי בראש השנה וביום הכיפורים היה אבא מגיע לבית הכנסת הסמוך ושוהה שם כמה שעות. הוא לא היה מומר, נותרה בו אמונה באלוקי ישראל. עובדה. הגוי התעקש. שמואל התעקש. דרך ללא מוצא. עורך הדין גולדשטיין הציע לשמואל, הצעה מבריקה: תציע לריצ'רד מליון דולר יותר מן הירושה, ושיסכים לקבורה יהודית… הגוי היה מתוחכם, הוא הבין שלשותפו לירושה, יש ענין גדול מאד בקבורת אביו עפ"י דת משה וישראל והרחיב את העסקה: "אני מוכן לקבורה יהודית רק בעבור ויתור על כל חלקך בירושה…" חד וחלק. שמואל ניגש אל אחד מגדולי הפוסקים שבדור כדי לדעת כיצד יוצאים מן הסבך. "הירושה עדיין אינה שלך" הסביר הרב "לירושה יש שלושה שלבים. השלב הראשון צורכי הקבורה של הנפטר, אחר כך ישמש הממון למימון מזונותיה ומגוריה של האלמנה, ולבסוף תחולק הירושה בין היורשים. נכון לרגע זה, הממון שהותיר אביך, צריך לשמש אותו ורק אותו, כדי להביאו לקבר ישראל". גם במחיר 25 מליון דולר??? "כן" השיב הרב "קבר ישראל שווה כל מחיר, ההלכה מחייבת שהממון של הנפטר יועמד לצורך הקבורה ההגונה והקדושה של יהודי…". שמואל ויתר. הוא לא הרגיש שום קושי בדבר. אנחת רווחה מילאה את ליבו. קודם כל כבודו של אבא. נכון אבא נכשל, נסיון השואה היה גדול מכפי כוחותיו, אבל סוף כל סוף הוא נפטר כיהודי, ומה יותר כבוד מאשר להביאו לקבר ישראל. "זה הכבוד היחידי שיכולתי לעשות עבורו" ניגב את דמעותיו אל מול עיני הרב. "לא זכיתי לשהות במחיצתו ב- 50 שנה האחרונות, אני מאמין שבשמים יעריכו את הכבוד שנתתי לאבא אחרי מותו". הרב הניח יד אוהבת על כתפו של שמואל ואמר: "האמן לי ר' שמואל, אני מרגיש שעשית לאביך כבוד, כבוד גדול. בן כמוך, קדיש כמוך, זה עילוי נשמה הכי נפלא לאביך". והם פסעו ברחוב, לכוון השטיבל לתפילת ערבית. דברי חכמים – כלום אדם הנחשב לכלום, מאומה לא יחסר לו. כי לכלום לא חסר כלום (רבי חיים מצאנז') קטיושה מתוקה שלי זה קורה במשפחות הכי טובות. היצר הרע יודע באומנות דייקנית כיצד להכניס מקלות רעים ולהבי סכינים, בגלגלי משפחות שראוי להתפאר בהן. השלום, האחווה והידידות יכולים לשוט להם על נחלי ופלגי מים של אהבה משפחתית חמה ונעימה, וממש ראוייה לקנאה. השמחות המשותפות, הטיולים המשפחתיים, האבא יושב בראש השולחן וכל אחד לפי התור אומר וורט מחודש שבדיוק מתאים לארוע, לשמחה, לבר-מצווה, וליום הנישואין של הזוג המארח. נכון, צפוף, לפעמים אפילו מלאה, אבל בכל זאת משפחה רחבה למופת. וזרעו לברכה, ממש תענוג לעיניים וגם לאוזניים. יצר הרע סבלן. הוא יודע שמאחורי מנגינות השלום ונאומי האחווה מרחפת לה מאחור רוח מלחמה, שטנית, זוממת רעה, שרק ממתינה לסדק קטן בתמונה האופורית הזו, כדי לפרוץ קדימה ולחולל בוקא ומבולקא, אש ותמרות עשן, שינאה ופירוד, נאצות וגידופים, ושאר מרעין בישין. "אנחנו שלושה אחים ואחות בכורה אחת לאבא אחד, עליו השלום. אמא נפטרה כשהיינו צעירים למדי. אבא לא רצה להינשא בשנית, כדי שלא נסבול מסימפטום האמא החורגת. הוא היה אבא צדיק. הפיץ חום ואהבה לכל אחד מאיתנו באופן שווה, אף אחד לא הרגיש מקופח, וגם קינאה לא קיננה במעוננו. היינו ארבעה יתומים, אחותי הבכורה בת ה-16, אחי השני בן 15, ואנחנו התאומים בני 10. אבא עבד קשה כפועל בנין, ולא חסך מאיתנו דבר. "כולנו למדנו בישיבות קדושות, ואף פעם לא חסרו לנו דמי כיס. אבא דאג לטלפן פעם או פעמיים בשבוע, ואחת לשבועיים קפץ לבקר אותנו עמוס כל טוב הארץ. נכון, הלב היה שבור בלי אמא, הגעגועים קרעו לנו את הלבבות, אבל אבא היה נחמה גדולה. הוא ידע לחבק ולנשק כמו אמא, ולתת מכה כשצריך, כמו אבא. הוא ביצע את כפל התפקידים בצורה הכי מושלמת שניתן להעלות על הדעת. "גרנו בעיר צפונית בדירה בת שלושה חדרים, קטנטנים. היא היתה עבורנו ארמון מלכות, למרות שכל פינה בבית הזכירה את אמא, ותמונתה בסלון תמיד שבתה את ליבנו. אני זוכר את עצמי במשך שנים טומן את הראש עמוק בכרית, ובוכה מגעגועים. ואז מגיע אבא, מלטף את ראשי, מנשק ואומר לי "איבני, אמא בשמים שמחה, אתה לומד תורה בישיבה…". מילים פשוטות שנותנות כוח. "השנים חלפו. גדלנו. אבא ברגישות מופלאה חיתן אותנו אחד אחד. לא נח ולא רגע עד שבדק כל משודכת מן המסד ועד הטפחות, העיקר שבניו יהיו מאושרים. "תראו בני" היה אומר "אני לא מאמין שאמצא לכם כלות כמו אמא שלכם ז"ל, אבל אני אעשה הכל כדי שיהיה לכם טוב עם עקרת הבית משורש נשמתכם, כמו שהיה לי טוב עם אמכם עד שהשיבה נשמתה בטהרה". "התחתנו בעניות, ליתר דיוק בצניעות. אבא נתן לכל אחד מאיתנו כמה אלפי שקלים דמי שכירות לשנה. סייע במימון חתונה צנועה ורקד כמו נער צעיר בחתונות, למרות גילו המתקדם. הערצנו אותו כל האחים והשתוקקנו, כל אחד, להיות הורה נפלא כמוהו. כל כך פשוט, וכל כך גדול. "עשינו לו כבוד מלכים. כל שבת הוא התארח אצל אחד מאיתנו. בחגים, בימי הנישואין, בשמחות השונות, היינו נפגשים כל המשפחות עם אבא באחד הבתים. הוא ישב בראש השולחן כמו מלך, הנכדים היו מנשקים לו את היד ועטרו לראשו עטרת פז. במוצאי שבת היינו מחזירים אותו הביתה בנשיקות וחיבוקים. הוא היה מאושר, אנחנו היינו מאושרים, חשבנו שמשפחות כמו שלנו, אין בעולם. והאמן לי שזה לא רחוק מן האמת. "אבא חלה בסכרת, אחר כך בניוון שרירים. אין שליטה על הזיקנה. ערכנו אסיפת אחים והחלטנו שאחד מאיתנו חייב לטפל בו באופן רציף, השאר יעזרו. אני הצעיר מבין התאומים, התנדבתי לקבל את אבא אל ביתי השכור בפאתי אותה שכונה. אבא התעקש להשאר בביתו, "אני לא עוזב את הבית שבו גידלתי אתכם עם אמא…" אמר "מי שרוצה לעזור לי שיבוא לגור אצלי". אחי החליטו "דוד, סיים את חוזה שכר הדירה שלך, ולך לטפל באבא בביתו. "עשיתי זאת בשמחה. כיבוד אב מצווה נפלאה, שיש לה שכר של אריכות ימים. רעייתי ברכה על הרעיון, וילדי מאד אהבו את סבא. נכנסנו לבית אבי, ובמשך למעלה מ-10 שנים מסרנו נפש בשבילו. באהבה. בשנתיים האחרונות הוא היה נכה ממש שאינו שולט על צרכיו, אך עדיין שמר על כבודו העצמי. הייתי מטפל בו בעדינות, ומשמיע לו מילות ניחומים ועידוד. ודברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב. אשתי ואנוכי חשנו, שהילדים שלנו מתחנכים באווירת החסד הנדירה הזו, שהיא לכשעצמה מתנה משמים. "בשבת פרשת "ראה" לפני חמש שנים אבא נפטר. אחרי השבעה, הגיע הביתה עורך דין צעיר ובידו צוואה חתומה. לאבא היו מספר קופות גמל אותן הוא ביקש לחלק שווה בשווה בין ארבעתנו. את דירתו הקטנה הוא הורה להעביר אלי, רק אלי בטאבו. כך הוא ביקש לתגמל אותי על מסירות של 10 שנים. הרגשתי נבוך, אבל גם מאושר. סוף סוף יש לי דירה. וכאן נכנס השטן לתמונה. אחותי ושני אחי לא כל כך אהבו את הרעיון וניסו לשדל אותי למכור את הדירה ולחלק את שוויה בינינו. לאף אחד מאחי אין דירה והם משלמים שכירות חודשית בדוחק. אל תשאל למה ומדוע התעקשתי שהדירה שלי, והיא מגיעה לי על פי צוואת אבא. מכאן ואילך החלה מסכת של מריבות וגידופים, קנאה, שינאה ותחרות. אני עמדתי על שלי, והם בשלהם. ובשורה התחתונה המשפחה המפוארת התפרקה לחלוטין. אחַי, אחד אחרי השני עזבו את הצפון. אחותי עברה לאלעד-מזור החדשה, אחי הגדול התמקם בקרית-ספר, ואחי התאום עבר לאופקים. אני נשארתי בדירה שנתן לי אבא. "שלוש שנים אחר כך פרצה מלחמת לבנון השניה, 5,000 קטיושות נחתו בגליל ובצפון. הקטיושה פגעה בקיר המטבח של הדירה שירשתי מאבא וזרעה שם הרס רב. בנס לא נפגענו. ירדנו בזמן למקלט, כשעלינו למעלה ראינו את החורבן. הרהיטים חלקם עלו באש, המקרר התפרק, הארונות הוטחו על כל קירות הבית… נזק עצום. נמלטנו דרומה. אחי ואחותי לאחר שנות הניתוק חיפשו אותי, וביקשו לארח אותי עם משפחתי… הם העלימו את הקפדתם, או שסלחו כליל. אינני יודע. "התביישתי, לא הרגשתי נוח. אני מתגורר כאן בנתניה בפנימיית נוער, בתנאים של גלות ממש. סובל ושותק ומזיל דמעה. "תאמין לי שאני יודע למה אני בגלות. הקטיושה המתוקה שלי היא בת קול משמים שלימדה אותי לקח: לעולם יהא אדם וותרן בממונו. כשם שגרמתי לגלות ופיזור של המשפחה המורחבת שלי, קיבלתי גלות בעל כורחי. התפזרתי. הבית שלי מנופץ, המשפחה מפורקת. "בעזרת השם, עם תום המלחמה, אני מוכר את הדירה ומחלק את שוויה בין כולנו. טוב פת חרבה ושלווה בה, מבית הרוס ומשפחה של קרעים קרעים". כך סיפר לי דוד מאירי תושב הצפון בשלהי מלחמת לבנון השניה, ביום קייצי מהביל בנתניה. וכל מילה מיותרת. www.h-y.xwx.co.il