אמרי שפר ד' טבת ה'תשע"ח
בזוה"ק (פרשת ויחי) הובא חביבותא דבני בניו חביב לאדם יותר
מבניו. ובגר"א (יו"ד סימן ר"ד) הובא שיש הבדל לעניין כיבוד אב שבני
בנים חייבים בכיבוד הסבא אבל בני בנות אינם חייבים.
בחור הגיע לרב שטינמן והתאונן בפניו, הוא מתבגר והולך ושידוך אין.
הרב בירך אותו בלבביות, אבל הבחור לא היה מרוצה עדיין, ואמר: "שנה שעברה ביקשתי
ברכה, והרב כבר בירך אותי. זה לא הועיל". הביט בו הרב שטינמן, הפליט חצי חיוך,
ואמר: "איך הגעת לדרוש פיצויים?"
בתוך הקושי, בתוך הצרה, אפשר למצוא הרבה דברים קטנים שמשמחים.
בואו נעשה מהדברים הקטנים האלה דברים גדולים. רבנו אומר לשמוח בכל מה שאפשר
והוא מספר לנו ספור מעשה על תם שמנהגו היה שהיה תמיד בשמחה. שמח בכל דבר עד כדי כך
שנראה בעיני אחרים כשוטה. שמח בלחם כאילו היה בשר ובמים כאילו היו יין, הוא כל כך
שמח במה שהיה לו שזכה לכן להרגיש את כל הטעמים הנפלאים בלחם ובמים וככה עם כל דבר
ודבר. דברים קטנים שמשמחים יש הרבה, צריך לגלות אותם.
בתולדות אדם הביא: "מעקה" ראשי תיבות ה'רהורי ע'בירה
ק'שים מ'עבירה. מוחו של אדם, שהוא המקום הגבוה ביותר בגופו, נקרא "גג".
עליך לשמור על מוחך מפני הרהורי עבירה.
"דאגה
מקצרת חיי האדם" הדאגה מקצרת ימים, לכן כתב הרמב"ם (פיהמ"ש סנהדרין
פ"י מ"א) שבימות המשיח "יארכו חיי בני האדם, גם כן לפי שכשיסורו
הדאגות והיגונות יארכו ימי האדם".
הגר"י אברמסקי אמר לי, שהברכה הגדולה ביותר שאפשר לתת לאדם,
היא שימצא חן בעיני אלוקים ואדם, והתפילה שאנו מתפללים "ותתננו היום ובכל יום
לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו", היא אחת התפילות החשובות ביותר.
כי כאשר אדם מוצא חן בעיני הקב"ה, הדרך להצלחה פתוחה בפניו.
היה דורש רבי חיים שמואלביץ את השם "זאת חנוכה",
שאמנם בפשוטו נקרא על שם הקריאה "זאת חנוכת המזבח", אך כבר נדרש
רבות. אמר הגר"ח, לפי שימי החנוכה היו ראויים להיות ימי שקידה בכפלים. אלא
שמחמת ההדלקה והאירועים המשפחתיים, מפסידים הרבה משקידתם. ואילו ביום שמיני שכבר
הודלקה השלהבת בלילה של־ פניו, והיום הוא יום לימודים רגיל, "זאת חנוכה"
האמיתי.
יסוד הדבר שכשם שמצווה אחת יכולה להיות משקל נגד הרבה עבירות, כך
עבירה אחת יכולה להיות משקל כנגד הרבה מצוות, ורק הקב"ה הוא זה
שיודע
לבחון המצוות והעבירות, למשל יתכן שא' יעשה מעשה של קידוש ה' וזה יכול להצילו,
ואחד יעשה מעשה של חילול ה' ויפסיד עי"ז.
הכנת מרק(דברים טובים – חיי שרה)
יום אחד אמר מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק"ל שיעור כללי בישיבת מיר, והיה שם בדיוק אורח מאמריקה, מאלו שעוד היו במיר, ובא לירושלים לביקור בישיבה, ושמע את שיעורו של חברו מימי הבחרות, 'חיים סטוצ'ינר'. אחרי תפילת מנחה, לקח אותו ר' חיים לביתו. מיד בבואם לבית בישר ר' חיים לרבנית ואמר, 'חנה מרים, ב"ה יש לנו היום אורח לארוחת צהריים'. הם התיישבו לאכול, והרבנית הגישה מנות מרק, לר' חיים ולאורח. ר' חיים מתחיל לאכול, וכהרגלו אוכל במהירות. כשגומר, מבקש ר' חיים, 'רעבעצן, נאך איינס' - עוד מנה. ועד שהאורח מסתדר עם המנה הראשונה, ר' חיים גומר כבר את המנה השנייה ומבקש עוד אחד... ואחר כך אומר לה שוב, 'זה מאד טעים, אפשר אולי לקבל עוד מנה'... ויהי המראה לפלא בעיני האורח, עד שלא עצר ברוחו, ושאל את ר' חיים: 'הרי אנו מכירים עוד מצעירותינו, אני רוצה לשאול אותך, האם כך ראוי לאדם רם המעלה, מרביץ תורה מפורסם כמותך, לנהוג - עוד מנה ועוד מנה...'
אמר לו ר' חיים: 'בא ואסביר לך. אתה צריך להבין, שהמרק שהיא עושה – אלו הם ה 'שיעורים כלליים' שלה. כשאני מכין שיעור, ואני אומר את השיעור, ובא אח"כ מישהו ואומר, 'השיעור היה כל כך טוב, אולי הראש ישיבה יכול לחזור על השיעור עוד פעם...' - באיזה שמחה אני מתמלא בליבי. ואם עוד אחד בא ואומר לי כך, וודאי שזה מוסיף לי עוד שמחה, וכן לעולם. והיא, הבה ונתבונן, מה השיעור שהיא מכינה, ואיך היא מכינה. את המנה מרק הזו היא הכינה בקלות? מהבוקר היא טורחת להכין. תחילה הלכה לקנות את הירקות, להביאם ולקלפם. אחר כך, הרי לפעמים קורה שאין גז, וקשה להשיג בכל השכונה, וצריך לטלפן להזמין דחוף, ועוד כמה וכמה טרחות היא טרחה עד שזכתה לראות את המרק מוכן... וזה השיעור שלה, עם כל הטרחה שמסביב... כאשר אני אומר לה 'עוד פעם לחזור על השיעור' ו 'עוד פעם לחזור על השיעור' - המלכתי אותה ב 'נחת רוח' עצומה! ולכן הוא היה 'ר' חיים שמואלביץ'. ללמדך, - צריך להיות בן אדם...
יום אחד אמר מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק"ל שיעור כללי בישיבת מיר, והיה שם בדיוק אורח מאמריקה, מאלו שעוד היו במיר, ובא לירושלים לביקור בישיבה, ושמע את שיעורו של חברו מימי הבחרות, 'חיים סטוצ'ינר'. אחרי תפילת מנחה, לקח אותו ר' חיים לביתו. מיד בבואם לבית בישר ר' חיים לרבנית ואמר, 'חנה מרים, ב"ה יש לנו היום אורח לארוחת צהריים'. הם התיישבו לאכול, והרבנית הגישה מנות מרק, לר' חיים ולאורח. ר' חיים מתחיל לאכול, וכהרגלו אוכל במהירות. כשגומר, מבקש ר' חיים, 'רעבעצן, נאך איינס' - עוד מנה. ועד שהאורח מסתדר עם המנה הראשונה, ר' חיים גומר כבר את המנה השנייה ומבקש עוד אחד... ואחר כך אומר לה שוב, 'זה מאד טעים, אפשר אולי לקבל עוד מנה'... ויהי המראה לפלא בעיני האורח, עד שלא עצר ברוחו, ושאל את ר' חיים: 'הרי אנו מכירים עוד מצעירותינו, אני רוצה לשאול אותך, האם כך ראוי לאדם רם המעלה, מרביץ תורה מפורסם כמותך, לנהוג - עוד מנה ועוד מנה...'
אמר לו ר' חיים: 'בא ואסביר לך. אתה צריך להבין, שהמרק שהיא עושה – אלו הם ה 'שיעורים כלליים' שלה. כשאני מכין שיעור, ואני אומר את השיעור, ובא אח"כ מישהו ואומר, 'השיעור היה כל כך טוב, אולי הראש ישיבה יכול לחזור על השיעור עוד פעם...' - באיזה שמחה אני מתמלא בליבי. ואם עוד אחד בא ואומר לי כך, וודאי שזה מוסיף לי עוד שמחה, וכן לעולם. והיא, הבה ונתבונן, מה השיעור שהיא מכינה, ואיך היא מכינה. את המנה מרק הזו היא הכינה בקלות? מהבוקר היא טורחת להכין. תחילה הלכה לקנות את הירקות, להביאם ולקלפם. אחר כך, הרי לפעמים קורה שאין גז, וקשה להשיג בכל השכונה, וצריך לטלפן להזמין דחוף, ועוד כמה וכמה טרחות היא טרחה עד שזכתה לראות את המרק מוכן... וזה השיעור שלה, עם כל הטרחה שמסביב... כאשר אני אומר לה 'עוד פעם לחזור על השיעור' ו 'עוד פעם לחזור על השיעור' - המלכתי אותה ב 'נחת רוח' עצומה! ולכן הוא היה 'ר' חיים שמואלביץ'. ללמדך, - צריך להיות בן אדם...
ולפעמים אחה"צ כשהולכים ללמוד לא מבינים את התוס', ואינו
מצליח בלימודו. למה? אומר החזון איש, שהסיבה לכך היא, כיון שהתורה נדבקת רק במידות
טובות, כי התורה מתנה היא מהקב"ה כמו שכתוב 'כי ה' ייתן חכמה מפיו דעת
ותבונה'. לא מועיל לזה לא כשרון ולא כל דבר אחר, רק סייעתא דשמיא [יעוי' נדה דף ע:
וברש"י] והתורה ניתנה רק לבעל מידות טובות. צריך לדעת, ישבת, למדת חמש שעות,
אח"כ אתה בא הביתה - תכנס הביתה כמו אחד שלמד תורה, שיוכלו הבריות לומר עליך
'פלוני שלמד תורה כמה נאים דרכיו'... ולא ח"ו להיפך, שלא יהא חילול ה' בפני
ההורים והאחים.
לדעת לתת. (דברים טובים –וירא)
רוח קרירה החלה נושבת בחוצות העיירה, הרוח התגברה ובישרה לכולם כי החורף הגיע. לא הייתה הודעה מראש, הוא פשוט נחת במפתיע. האנשים מיהרו אל היער הסמוך לחטוב עצים שיהיה במה להסיק את התנורים לקראת הלילה הסוער. הרוח והעננים הבטיחו שיהיה מאוד סוער. בתוך היער נתקעה קבוצה קטנה של אנשים בדיוק כשקרני השמש האחרונות הסתלקו והסערה החלה, בידי כל אחד היה גזיר עץ שאותו הספיק לחטוב לפני שירדה החשכה, אבל הדרך חזרה הפכה לבלתי אפשרית. הנסיבות הכריחו אותם להתכנס יחדיו בבקתת עץ מבודדת שעמדה בלב היער. הם הציתו ערימה גדולה של זרדים שהיו מונחים שם והתיישבו יחד להתחמם מול הזרדים הבוערים. הזרדים בערו וכילו את עצמם, ניצוצות אדומים עוד לחשו בערימה הקטנה יונקים את שארית המזון שנותרה בזרדים, מדי פעם האדימו שאריות הזרדים ולהטו, מבשרים על פרידה קרובה , והחום הנעים ששרר בבקתה פינה את מקומו לקור עז שהחל חודר פנימה. 'שכל אחד יתרום את גזיר העץ שלו' הכריז מישהו והמתין שמישהו יעשה משהו כדי שהמדורה תמשיך לדלוק, כדי שאפשר יהיה להתחמם. אבל במוחו של כל אחד מהנוכחים רצו מחשבות: איש אחד מדען, חשב לעצמו: מה פתאום שאתן לבוּרים האלו את גזיר העץ שלי. איזו סיבה יש לי לשתף אנשים פשוטים כאלה בעץ שלי? הוא לא נתן. אישה אחת שמרה על גזיר העץ שלה חזק, ולא הכניסה אותו למדורה. האיש בעל המעיל הקרוע לא רצה לתת את גזיר העץ היחיד שלו לאנשים שיש להם יותר משלו. הוא ראה את המכנסיים השלמות של אלו שמסביב, הוא הבחין בנעליים המצוחצחות של האיש שישב לידו וחשב שזה לא יהיה הוגן שאיש עני כמוהו ייתן לאחרים שיש להם יותר. גם האיש עם הנעלים המצוחצחות ושעון הזהב לא חשב לתרום את גזיר העץ שלו למדורה, מה פתאום שאתן את מה שאני עבדתי עליו לטפילים האלו שיושבים כאן?! מה פתאום?! גם הוא לא נתן. והאחרון אמר: אם אף אחד לא נותן אז גם אני לא נותן. אני נותן רק למי שנותן. והניצוצות נעלמו. והקור חדר. ובבוקר נמצאו כולם מתים וקפואים מקור. השמועות סיפרו כי הם מתו מן הקור שבתוך לבם.
רוח קרירה החלה נושבת בחוצות העיירה, הרוח התגברה ובישרה לכולם כי החורף הגיע. לא הייתה הודעה מראש, הוא פשוט נחת במפתיע. האנשים מיהרו אל היער הסמוך לחטוב עצים שיהיה במה להסיק את התנורים לקראת הלילה הסוער. הרוח והעננים הבטיחו שיהיה מאוד סוער. בתוך היער נתקעה קבוצה קטנה של אנשים בדיוק כשקרני השמש האחרונות הסתלקו והסערה החלה, בידי כל אחד היה גזיר עץ שאותו הספיק לחטוב לפני שירדה החשכה, אבל הדרך חזרה הפכה לבלתי אפשרית. הנסיבות הכריחו אותם להתכנס יחדיו בבקתת עץ מבודדת שעמדה בלב היער. הם הציתו ערימה גדולה של זרדים שהיו מונחים שם והתיישבו יחד להתחמם מול הזרדים הבוערים. הזרדים בערו וכילו את עצמם, ניצוצות אדומים עוד לחשו בערימה הקטנה יונקים את שארית המזון שנותרה בזרדים, מדי פעם האדימו שאריות הזרדים ולהטו, מבשרים על פרידה קרובה , והחום הנעים ששרר בבקתה פינה את מקומו לקור עז שהחל חודר פנימה. 'שכל אחד יתרום את גזיר העץ שלו' הכריז מישהו והמתין שמישהו יעשה משהו כדי שהמדורה תמשיך לדלוק, כדי שאפשר יהיה להתחמם. אבל במוחו של כל אחד מהנוכחים רצו מחשבות: איש אחד מדען, חשב לעצמו: מה פתאום שאתן לבוּרים האלו את גזיר העץ שלי. איזו סיבה יש לי לשתף אנשים פשוטים כאלה בעץ שלי? הוא לא נתן. אישה אחת שמרה על גזיר העץ שלה חזק, ולא הכניסה אותו למדורה. האיש בעל המעיל הקרוע לא רצה לתת את גזיר העץ היחיד שלו לאנשים שיש להם יותר משלו. הוא ראה את המכנסיים השלמות של אלו שמסביב, הוא הבחין בנעליים המצוחצחות של האיש שישב לידו וחשב שזה לא יהיה הוגן שאיש עני כמוהו ייתן לאחרים שיש להם יותר. גם האיש עם הנעלים המצוחצחות ושעון הזהב לא חשב לתרום את גזיר העץ שלו למדורה, מה פתאום שאתן את מה שאני עבדתי עליו לטפילים האלו שיושבים כאן?! מה פתאום?! גם הוא לא נתן. והאחרון אמר: אם אף אחד לא נותן אז גם אני לא נותן. אני נותן רק למי שנותן. והניצוצות נעלמו. והקור חדר. ובבוקר נמצאו כולם מתים וקפואים מקור. השמועות סיפרו כי הם מתו מן הקור שבתוך לבם.
סוד הקיום תלוי בנתינה. אנשי סדום שלא ידעו לתת לא היה להם עוד
זכות קיום. הארץ הפורייה והטובה שבה ישבו, כל אחד על האדמה שלו, עם הבית שלו והכסף
שלו, בלי לאפשר לאף אחד אחר לקבל משהו משלהם, הפכה לאדמת סדום ועמורה, אדמה שעליה
אי אפשר לגדל עוד כלום. 'ים המוות' זה שמו של האגם הגדול והמלוח השוכן בקרבת סדום,
ים שמקבל הכול, אבל אינו נותן לאחרים כלום. ורק לוט, האיש שגדל בבית אברהם ולמד את
סוד הנתינה, האיש שהכניס לביתו שבסדום אורחים וסיכן את חייו כדי לתת לאחרים, רק לו
ניתנה זכות הקיום בזכות אברהם . האיש שלימד את כולנו מהי נתינה.
החוויה היהודית
