אמרי שפר ז' אדר ה'תשע"ח

אפשר לעמול קשה במשך חיים שלמים - ולהחמיץ חלילה הכול ברגע אחד של חוסר אחריות.

     בשבעה באדר נולד משה רבנו ובשבעה באדר נפטר (תוספתא סוטה פרק יא, קידושין לח, א). מכאן אנו למדים שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש (קידושין לח ,ב), שנאמר (שמות כ"ג, כ"ו): "את מספר ימיך אמלא".

     המילה "שיבה" - אריכות ימים - הן "ש׳תיקה י׳פה ב׳עת ה׳תפילה". "מי שאינו מדבר דברים בעלמא בשעת התפילה, ומקפיד לענות 'אמן' ו 'אמן יהא שמיה רבא', זוכה לאריכות ימים, "וההיפך נכון אף הוא, חלילה, מבלי לפתוח פה לשטן".

     זמן פטירת משה נופל לרוב בשבוע שקוראים פרשת 'תצווה', שהיא הפרשה היחידה בתורה [מלבד משנה תורה], שלא נזכר בה שמו של משה רבנו (ע"פ בעל הטורים עה"ת שמות כ"ז, כ'), משום שאמר (שמות ל"ב, ל"ב): "מחני נא מספרך אשר כתבת", ודבריו של צדיק עושים רושם (בשם הגר"א ,ספר מטעמים בשם דברי צדיקים(.

הרימון שהציל )חגי ישראל ומועדיו – הוצאת קה"ת(

     על שפת ים הכנרת , בבקתה קטנה לא הרחק מטבריה , התגורר לו יהודי בשם ניסים כנורי . ניסים זה היה יהודי עני מרוד . לא היו לו שדות או כרמים , כי אם עץ רימון בודד אחד שעמד ליד הבקתה הקטנה . במשך השנה כולה הוא היה יושב ולומד בצל ענפי העץ העבים . כאשר הפירות היו מבשילים לא היה קץ לשמחת ניסים ומשפחתו . הם היו אוכלים מן הפרות ומתפרנסים ממכירת רימונים . מובן מאליו כי פרנסה בשפע לא הייתה לו , לניסים . כאשר הגיעה תקופת "שלושת השבועות" שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב , בהם עם ישראל מתאבל על חורבן הבית וירושלים, היה העץ כבר מלא בפירות עסיסיים . ניסים ומשפחתו היו ממתינים בסבלנות עד לאחר שחלפו ימי האבל הלאומיים . אז , הם היו יוצאים אל העץ , קוטפים מפירותיו המתוקים וב"שבת נחמו" מברכים ברכת שהחיינו ומודים לבורא העולם על הפירות . את הרימון הטוב ביותר היה ניסים שומר לקראת ט"ו בשבט , ראש השנה לאילנות . לרימונים של ניסים יצא שם טוב בכל הסביבה , ויהודים כערבים נהרו לחצרו כדי לרכוש מתוצרתו . ילדים היו לו כמעט כמספר הרימונים על העץ . הם גדלו והתפתחו יפה , ממש כמו הרימונים , אך הגיע היום ובתו הגיעה לפרקה . כפי שנהוג היה באותם הימים , היה על ההורים להעניק "נדוניה" מכובדת לחתן הטרי . אך מנין לו , לניסים העני המרוד , כסף לנדוניה ? ואם לא די בכך, הרי שתקופת שלושת השבועות הלכה והתקרבה, והעץ עמד ריק , ללא פירות, כשענפיו שמוטים למטה , כאילו התבייש במה שאירע לו . חלף עבר לו תשעה באב , וניסים המסכן עמד ליד העץ , מחפש אולי ימצא בכל זאת רימון או שניים ? "אברהמ'לה" הוא קרא לבנו הקטן, "בוא ותטפס על העץ , אולי תגלה בין העלים איזה רימון מסתתר"? אברהמ'לה מיהר לטפס על העץ כשהוא מזיז לצד ענפים ועלים , ולפתע בקעה מפיו קריאה: "אבא ,מצאתי רימון! ועוד אחד , ועוד אחד"! הוא ירד מן העץ ובידיו 'שלל' רב : שלושה רימונים עסיסיים ויפים. "תודה לאל" אמר ניסים . "מעולם לא ראיתי רימונים יפים כאלו" . לא חלף זמן רב והנשים החלו מתדפקות על דלתו של ניסים , כדי לרכוש רימונים כרגיל . אך ניסים נאלץ להשיב את פניהם ריקם . "נותרו לי רק שני רימונים" הוא הסביר . "על אחד מהם נברך בראש - השנה ונבקש שירבו זכויותינו כרימון . את השני נאכל בט"ו בשבט . אני מצטער , בואו בשנה הבאה" הוא אמר, והם איחלו לו יבול טוב יותר בשנה החדשה .שבת נחמו חלפה בששון ובשמחה על משפחת כנורי . ראש השנה חלף עבר אף הוא , אך לאחר מכן החלה אשתו לדאוג : מה יהיה על בתם שהגיע לפרקה? היא החלה להפציר בבעלה שיצא לחוץ לארץ כדי לעורר את רחמי היהודים ולקבץ נדבות . לאחר הפצרות רבות נעתר ניסים לבקשתה . הוא עבר דרך עיירות וכפרים , עד שהגיע לעיר קושטא הגדולה.

 הרימונים היה זה בליל ט"ו בשבט . כרגיל , הוא עשה את דרכו לבית המדרש המקומי , שם תכנן ללון ולאכול ממעט המזון שהיה ברשותו. מיד כשנכנס הוא הבחין שהיהודים מודאגים במיוחד ומשוחחים בינם לבין עצמם . מה קורה כאן? הוא שאל וקיבל את התשובה הבאה : בנו של הסולטן חלה במחלה אנושה , אביו החליט כי היהודים קיללו אותו . הוא הציב בפניהם תנאי: עליהם להתפלל לרפואת בנו . אם עד תאריך מסוים בנו לא יבריא , כל היהודים יגורשו מן העיר . מחר , ט"ו בשבט , זהו המועד האחרון לרפואת בנו של הסולטן . קהל רב התקבץ בבית הכנסת כדי להתפלל ולומר פרקי תהילים . ניסים התיישב לומר תהילים עם כולם, כשלפתע ניגש אליו השמש המקומי. האם אתה מארץ ישראל ? נשאל ניסים המופתע שהשיב : כן , כיצד ידעת? הרב שלנו הוא יהודי קדוש . הוא אמר כי הוא מריח ריח של ארץ הקודש בבית המדרש . בוא נא עמי . השמש הוביל את ניסים לחדרון קטן , שם ישב הרב , ישיש מופלג ובעל הדרת פנים . הוא שאל במאור פנים את ניסים : מה שלום היהודים בארץ הקודש ? אני מתאר לעצמי כי הרב מריח את ריח הרימון מארץ ישראל אשר ברשותי ! אמר שאל ניסים . יש לך רימון מארץ ישראל? שאל הרב בקול נרגש. כן , רבי! השיב ניסים . ואני חושב לאכול אותו כעת , לרגל ראש השנה לאילנות . לכבוד יהיה לי אם הרב יתכבד לאכול מרימון זה.  הרב הישיש קפץ ממקומו וחיבק את ניסים בשני ידיו . בורא העולם שלח אותך לכאן כדי להציל את הקהילה הקדושה מסכנת הגירוש המרחפת עליה . ניסים הביט בו בחוסר הבנה מוחלט . אתמול ישבתי והתעמקתי בספרים הקדושים על סודות הפירות סיפר לו הרב . משום מה , המילה "רימונים" שבה ועלתה מול עיני . הבנתי כי כאן נעוץ הפתרון...  האם אתה יודע מה ראשי התיבות של המילה רימונים? המשיך הרב בהתרגשות "רפואת מלך ובנו ניסים יביא מהרה"! בוא עמי , חיש מהר , לארמון הסולטן . אסור לנו לאבד זמן! כשהוא עדיין מבולבל מהמתרחש מיהר הרב לגשת בזריזות אל ארמון הסולטן . הם הוכנסו מיד פנימה, שם מצאו סולטן מיואש ובוכה. "הכנס אותנו לחדר בנך" אמר הרב בעזרת השם אנו נרפא אותו תיכף ומיד "! במיטה מלכותית שכב הנסיך הצעיר , חיוור וללא כל סימן חיים . רבי ניסים הוציא את הרימון מהעטיפה ונתן אותו לרב . הרב חתך את הרימון לשניים , וסחט מחצית מן הרימון לתוך כוס קטנה . את המיץ נתן טִפטף לשפתותיו של החולה ולתדהמת כל הנוכחים , פתח החולה את עיניו! חיש מהר הבחינו הנוכחים כיצד הנסיך מבריא והולך . הסולטן נישק את ידיהם של הרב הזקן וניסים. "הצלתם את בני" אמר, לעולם לא אשכח לכם זאת.  את החצי השני השארתי לברכה, אמר ניסים לרב בחיוך , והם מיהרו לשוב ולבשר ליהודי העיר על הנס שאירע להם.

     לטבריה שב ניסים כשהוא עמוס בכסף וזהב , מתנת הקהילה היהודית בקושטא . מובן מאליו כי דאגות לא היו לו . ובבית , קידם את פניו עץ הרימון העתיק , כשהוא שוב מלא בפירות אדומים ועסיסיים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ב ניסן ה'תשע"ז

אנחנו בימי ספירת העומר ולמדנו ש"עֹמר" - גימטריה "יקר" וגם "יש". אנחנו סופרים כל יום וזה לכשעצמו המסר החשוב: מבינים כמה יש, מה הערך המופלא של החיים. אל תבזו, אל תבזו. ושמחת בחגיך -בחוג שאתה נמצא בו. מסוּבּב במה שה' נתן לך. וזה כל כך יקר. וזה כל כך הרבה. (הרבנית ימימה מזרחי)

     דום תעמדו.  תיפול עליהם אימתה - תיפול עליהם אימהותה.  להצדיע לה, לאישה. קנו לה מתנות, עטפו אותן בגלימה. "גלימה" = גַּלִי מה, גלי מה שיש בך. את כל כך כל כך גדולה אבל פשוט התרגלו אליך, התרגלו. (הרבנית ימימה מזרחי)

    היה הרה"ק רבי צבי הירש מרימנוב זי"ע, אומר: "תסמכו על דברי, שהנהגת הבן שאינו יודע לשאול,  טובה יותר משאר הבנים" - כלומר שאינו שואל שום שאלות ולעולם אין לו תרעומת חלילה, והוא מקבל הכל בתמימות, כי "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד"...

     ברשות כל עשיר מצויים שני סוגי אבנים, אבנים סתם ואבנים טובות (יהלומים) אבל לא אצל כולם האבנים מצויות באותו מקום.  יש מי שהאבן הפשוטה מונחת בלבו והיהלום בכיסו, ויש מי שהאבן הפשוטה טמונה בכיסו והיהלום בלבו.  (עיטורי תורה(

חסד עם אלמנה (פניני עין חמד, גליון 362)

     היה זה בחודש ניסן בשנת ה'תרע"א. לאחר בדיקת חמץ בביתו של הגאון רבי חיים הלוי סולובייצ'יק מבריסק זצוק"ל. בשעה מאוחרת בלילה, הגיעה אישה אלמנה, אם לשלושה עשר ילדים אל רבנו ודמעות הזולגות על לחיה, כי אין לה מאומה מצורכי החג.  הלך הגאון אל הארון , שבו הניחה אשתו את מצרכי החג, שטרחה ימים רבים בהכנתם, כדי שיספיקו לכל האורחים הרבים שיסעדו על שולחנו בחג. לקח הרב את הכל, והטעין בעצמו את כל המצרכים על עגלה רתומה לסוס, ושלח את העגלה לבית האלמנה.

     למחרת בבוקר קמה הרבנית, והנה שוד ושבר. כל מצרכי הפסח נעלמו כלא היו, ותהום כל העיר: מצרכי הפסח נגנבו מבית הרב... כמובן , לשמע דברים אלו כל בני העיר הזדרזו ומיהרו לשלוח מכל טוב לבית ה 'מרא דאתרא', על מנת שיספיק לו לכל ימות החג. לאחר הסדר גילה הגאון רבי חיים לאשתו, כי הוא היה הגנב... לשאלתה, כיצד חשב להשאיר את הבית ללא כל מצרך לחג הפסח, השיב כי הוא כ 'רב העיר', ידע שלעולם לא ישאירוהו ללא אוכל, אך לאותה אלמנה מסכנה אין מי שידאג...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ג שבט ה'תשע"ז

אחד שאל את הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל אם להלכה ולמעשה מותר לצעוק על מי שמדבר באמצע התפילה וכמו שנפסק בשו"ע: (או"ח קכד ז') לא ישיח שיחת חולין בשעה שש"צ חוזר התפילה, ואם שח הוא חוטא, וגדול עונו מנשוא ,וגוערים בו', נענה הגרש"ז והשיב לו באם תראה חלילה רוצח לפניך - האם גם אז תשאל שאלה כזאת ...

    אין הקב״ה מונה דפים אלא שעות (פלא יועץ)

     וירא ישראל את היד הגדולה. מה המריץ לנחשון להיכנס בים, היד הגדולה של בת פרעה שהושיטה את היד ו ה' הגדיל את ידה, אמר נחשון אני אכנס בים וה' יעזור, וזה הכוונה וירא ישראל את היד הגדולה.

     ולא נחם אלוקים דרך ארץ. ה' לא נהג את ישראל כמנהג העולם שהשתייה מגיעה מלמעלה והאוכל מלמטה, אלא במדבר היה הפוך אוכל מלמעלה "מן", ושתייה מלמטה, בארה של מרים.

הזדמנות שנייה (פניני בית לוי, גליון 417)

     שנת תש"ט (1949 .) אהרון רט, ניצול שואה, היה אז חייל והוצב במשרד קצין העיר בטבריה, עיר מגוריו.  באותו יום חזר אהרון לביתו באוטובוס, כדרכו.  באחת התחנות הבחין בתווי פניו של אחד העולים לאוטובוס, וליבו החסיר פעימה. האיש התיישב בספסל האחורי. אהרון העיף בו עוד מבט והחוויר. זה האיש ללא ספק. תמונות מן העבר הלא־רחוק החלו צפות ומרצדות לנגד עיניו.  ליבו הלם בחוזקה, והוא החליט לעקוב אחרי האיש . "ייתכן שהאיש זיהה אותי", הרהר, "אך אינני מתכוון להרפות ממנו".

     בתחנה הראשונה בשכונת קריית־ שמואל בעיר ירד האיש מהאוטובוס. אהרון מיהר לרדת, וקרא בקול: " מוישל'ה! מוישל'ה!". הלה החל להתרחק, אולם אהרון הגביר את קצב צעדיו. כשראה שהאיש אינו מגיב על קריאתו, אלא מנסה לחמוק ממנו, פתח בריצה והשיגו.  אהרון היה חייל בריא וחסון, והניח יד כבדה על כתפו של האיש. זה נאלץ לעצור והתפתל באי־נוחות. שלא מרצונו הרים את ראשו ועיני שניהם נפגשו. עיניו של אהרון ירקו אש כשיצאו מפיו המילים: "אתה מוישל'ה, ה'קאפו' במחנה ואלד־לאגר 5 במילדורף.  הפעם לא תתחמק ממני. אתה בא איתי למשטרה" .

     תמונתו של מוישל'ה זה נצרבה בליבו של אהרון בהתנהגותו האכזרית כלפי האדמו"ר מצאנז־ קלויזנבורג, רבי יקותיאל־יהודה הלברשטם. האדמו"ר איבד בשואה את רעייתו ואחד־עשר ילדיו, ובכל־זאת נשאר איתן באמונתו ובביטחונו בקב"ה.  אהרון הכיר אותו בפעם הראשונה בתפילות יום־ הכיפורים. נוכחות האדמו"ר הורגשה היטב באווירה ששרתה במקום, ומילות התפילה קיבלו משמעות עמוקה יותר. דמותו של הצדיק נחקקה אז בליבו.  האדמו"ר עצמו נזהר ודקדק לקיים כל מצווה, ככל שהיה יכול. הוא הקפיד על שמירת שבת ועל כשרות.  הוא סיכן ממש את חייו כדי שלא לאכול ממאכלי הטרֵפה המוגשים לאסירי המחנה. עם זה שכנע אחרים לאכול מטעמי 'פיקוח נפש'. הרעב גרם לצדיק חולשה רבה, ועמידתו הייתה שפופה ולא־יציבה.  במחנה היה נהוג לערוך מסדרי בוקר. במסדרים האלה היו מקורבי האדמו"ר דואגים להבליע אותו בתוך השורות, כדי שלא ייראה בחולשתו מול עיניהם של מפקדי המחנה.  בוקר אחד נקראו האסירים להתייצב מיד, בלי הודעה מראש. מרוב חיפזון לא הספיקו להסתיר את האדמו"ר, והוא הועמד בשורה הראשונה, על־ פי סדר הקראת השמות. אהרון רט עמד באותה שורה,  במרחק שלושה או ארבעה אנשים ממנו.  לפתע הגיח ה 'קאפו'. זה היה מוישל'ה. בדומה למפקדיו, התנהג אף הוא באכזריות כלפי האסירים.  ככל הנראה ידע מיהו הצדיק, ובכל־זאת, כאשר ראה את עמידתו השפופה, הנחית על לחיו סטירה מצלצלת בגסות, אגב סינון קללה מפיו. המאורע החריד את האסירים, אך לא היה לאל־ידם לעשות דבר. עתה עומד לפני אהרון אותו מוישל'ה. באותם ימים נשפטו והועמדו לדין הנאצים שביצעו פשעי מלחמה, וגם יהודים שמילאו תפקידי 'קאפו' והתנהגו בחייתיות כלפי אחיהם. מוישל'ה פרץ בבכי מר. "אנא,  רחם עליי!", התחנן אל אהרון והחל לספר לו את קורות חייו:

     נער צעיר היה כאשר גורשו הוריו מפולין.  נדודים רבים עבר עד שהגיע לצרפת. משם התגלגל אל מחנות הריכוז, עד שנעשה 'קאפו'. בסך־הכול ניסה להציל את חייו, התנצל.  כיום, אמר, הוא חזר בתשובה והחל לשמור מצוות.  אין הוא גר בטבריה, ובא לכאן כדי לטפל בבעיה בריאותית. רגשי חרטה מייסרים את מצפונו, והוא מנסה לתקן את חטאיו.  אהרון שחרר מעט את לפיתתו האיתנה בכתפו של מוישל'ה ושקע בהרהורים. האם להאמין לסיפורו של מוישל'ה? האם לתת לו הזדמנות שנייה, או לנהוג בו במידת הדין הראויה לו ולהעמידו למשפט, אף במחיר הרס חייו ועתידו? לבסוף החליט לשחררו, לא בטרם ששאל את מוישל'ה למקום שהייתו, כדי לבדוק אם אכן הוא מתפלל בבית־ הכנסת הסמוך. "אם יתברר ששיקר", הבטיח לעצמו, " אפעל בכל כוחי לתפוס אותו ולהענישו". למחרת פגש אהרון את מוישל'ה בבית־הכנסת, והוא נרגע מעט.

     עברו כמעט שלושים וחמש שנה. במרוצת השנים הסתפק אהרון שוב ושוב אם נהג נכון או שהיה צריך להסגיר את האיש. מאז נפגש כמה פעמים עם האדמו"ר מצאנז־ קלויזנבורג, שבינתיים עלה ארצה והקים את הקריה החסידית בנתניה, אולם לא אזר עוז לספר לרבי על כך. בשנת תשמ"ג (1983 ) נכנס אהרון, בתוך משלחת מטעם עיריית נתניה, אל הרבי. בסיום הפגישה נותר לבדו עם הרבי, וניצל את ההזדמנות לספר את סיפורו של הקאפו. הרבי זכר אותו היטב. אהרון שאל אם נהג נכון. " החיים במחנות גרמו לבני־אדם להתנהג כמו חיות", השיב האדמו"ר. "התנאים הקשים גרמו שה 'חיה' שבאדם שלטה בבני־אדם רבים. כך היה גם אצל מוישל'ה זה. לאחר ששב בתשובה, ודאי שנכון היה להניח לו". נחה דעתו של אהרון.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/