אדם מחפש תשובות ופתרונות לבעיותיו ולדברים המתרחשים סביבו ותולה
עיניו בכל מיני גורמים שנראה לו שהם מבינים בתחום הבעיה שלו. אבל יכול הוא
בסה"כ לפנות אל המקור, אל מי שברא את כולם והוא הפותר כל בעיה והשומע את כולם
ואינו משיב תפילה ריקם. בנוסף, על האדם להודות תמיד על כל מה שיש לו, ולא
לקבל שום דבר כמובן מאליו. כשאנו מתעוררים בבוקר, עומדים על הרגליים, רואים,
מדברים, שומעים, זה הכל בחסדו של הבורא יתברך! כמה חשוב לומר תודה למלכו של עולם!
אותיות תיבת
"סלע" הם סמ"ך למ"ד עי"ן, אם נכה את אותיות הסלע פעמיים,
כלומר נכה משני הצדדים ונוריד את האותיות הראשונות והאחרונות מהאותיות סמ"ך
למ"ד עי"ן, ירדו לנו האותיות ס' ל' ע' הראשונות וכן ירדו האותיות ך' ד'
ן' הסופיות ויישארו האותיות מ'י'ם'.
''ותמת שם מרים" (כ, א( מסופר על הרה"ק רבי אברהם מרדכי ה "אמרי
אמת" מגור זיע"א שנפגש פעם עם רב אחד, ובשיחה ביניהם שאל הרב לשלומו של
חסיד פלוני שנפטר ימים אחדים קודם לכן. לא רצה הרבי להיות איש בשורה רעה ואמר, הוא
זקוק לרחמים רבים. מיד לאחר שנפרד הרב מן הרבי ה"אמרי אמת" נודע לו
שאותו חסיד כבר נפטר. חזר אל הרבי וטען, הכיצד אמר לי כבודו דבר שאינו אמת? ענה לו
הרבי, גם המתים זקוקים לרחמים, וכי אין אנו אומרים שלוש פעמים ביום "מחיה
מתים ברחמים רבים"?
''ותשת העדה" (כ, יא( שאלו פעם את הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ
זיע"א, מפני מה שותים החסידים יי"ש? השיב להם כי הם מברכים "שהכול
נהיה בדברו". אמרו לו, אי משום כך הם יכולים לשתות מים, שאף
עליהם מברכים שהכול. אמר להם הרבי, יהודים אשר יודעים "שהכול נהיה
בדברו" של ריבונו של עולם מגיע להם כוסית יי"ש.
השנה אין דרשה
בספר "ישועה ונחמה"
מתוארת דרכה האחרונה של רכבת אחת מיני רבות שהובילה לאושוויץ: הרחבה הייתה ריקה כעת. הד הצעקות, הבכיות והלחישות
הסדוקות, עדיין עמד באוויר, על הרצפה התגוללו סימנים לזוועה שהתחוללה כאן עד לפני
כמה שניות. ניירות פזורים, נעל שמוטה, חבילה קטנה שנשכחה באנדרלמוסיה. ואף על פי
כן הייתה הרחבה ריקה כעת, ריקה כפי שלא הייתה מעולם. כמה פולנים עמדו מסביב לרחבה המגודרת. אפילו
להצטער על מה שקרה כאן הם לא זכו. הם שוחחו ביניהם במרץ, אפילו בעליזות. רכבת
נוספת מלאה ביהודים עומדת לעזוב את הרציף, עומדת לעזוב את וורשא. עומדת לעזוב את
העולם! והם שמחו. הא. אפילו להצטער הם לא זכו. הדלתות הכבדות סגרו על היהודים בקרון. הם אמנם
דיברו כבר קודם על הרגע הזה ושיערו כי הוא יבוא, אך עתה היו הם מבוהלים מאוד.
מתנשפים וצפופים הם ישבו מי שיכול היה, או נשענו על מה שרק אפשר.
באחד הקרונות ברכבת,
יחד עם כל היהודים, היה רבי עזריאל דוד פסטג הי"ד, יהודי חשוב היה ר' עזריאל
דוד, יודע ספר, חסיד ומשורר לבית מודז'יץ. הרכבת הניעה בבעתה את גלגליה. התנועעה עוד דקה על
גבי הפסים והגבירה את מהירותה. שועטת אל אושוויץ. אל הכבשנים. והיהודים ידעו לאן הם נוסעים. היה מי ששמח שהוא
הולך לפגוש באבא שלו. היה מי שהתפלל, נמצא גם מי שדאג לחברו למקום להניח את הרגל. ודאי. נמצאו גם אחרים, אין ספק שהיה האוויר רווי
כאב, אין אונים ומתח נוראי. ודאי שהלחץ מילא כל כפיס בלוחות העץ של הקרון, אלא
שהיה עוד דבר! משהו יהודי עצום שאף אחד לא יכול להבין אותו. המשהו הזה הוא הניגון
ששרה נשמתו של יהודי, כל יהודי באשר הוא, הוא תמצית החיים של העם הזה ואושר חייו.
אמונה קוראים לו, אף אחד לא יכול להבין זאת, ודאי לא הגרמנים ימ"ש ששמרו
בחוץ, גם לא הפולנים הגסים שעדיין התגודדו ולהגו סביב הרחבה. וכמו כל היהודים, גם ר' עזריאל דוד ידע לאן הוא
נוסע. והוא היה יהודי גדול וגם משורר. ברגעים הללו שהגלגלים שקשקו והרכבת שעטה
ורעש היה בקרון, ותנאים שלא עוזרים בכלל להתרכז ולחשוב, ברגעים הללו התבשל משהו
בליבו. אין אנו רשאים לנחש מה חשב, אבל יודעים אנו מה עשה. הוא לקח את תקוותם ותפילתם של כל היהודים והלחין
לה מנגינה. לא. הוא לא הלחין. נשמתו הטהורה, נפשו הבוערת לא יכלה לעצור בעד עצמה
והיא שרה את המילים שפיעמו בלב כל היהודי: "אני מאמין... אני מאמין... אני
מאמין..." לאט לאט הוא שר את המנגינה, במתינות כזו של מי שיודע שהוא הולך
לאבא שלו, בישוב הדעת. ויש לך להבחין בין "יודע"
ל"יודע". מרחק של שמים וארץ יש ביניהם. ומי ששר "אני מאמין"
בדרכו לאושוויץ. מאמינים אנו שאת כברת הזו כבר עבר. המנגינה התפלה בלחש, התפללה באמונה. אלו צלילים
זכים של אמונה! באמונה ובגאווה שאף על פי שאנו הולכים למות כעת, הרי הנצח הוא שלנו, שאנחנו אלה השרים כעת, וזה עצמו הניצחון שלנו.
אנחנו הם אלה שהקב"ה כרת איתם את בריתו, ונתן להם את הבטחתו לגאול אותם.
עמד ר' עזריאל דוד
בקרון הצפוף ושר את השיר הזה. ודאי היו אז עיניו עצומות ופניו בוערות כלפיד. שר את
המנגינה פעם אחת, שר אותה פעמיים, ובשלישית הצטרף אליו היהודי שלצידו. אולי ירדה
דמעה מעיניו, אולי הבטיח בכל לבבו שהוא באמת מאמין, ואף על פי שהכבשן קרוב, הוא
מקווה, ואוהב, והצטרף היהודי שמאחוריו, ושמשמאלו. ובפעם החמישית היה כל הקרון כולו
שר. בקרון הבא היו כמה יהודים המומים. הם שמעו ניגון
וחשבו שהם חולמים. הם שמעו דרך קירות העץ המלוכלכים מילים טהורות ולא הבינו מה הם
שומעים. אבל בפעם הבאה הצטרפו אף הם בלחש ואחר כך בכל הכח, בכל הנשמה . עוד
יהודי מצטרף ועוד אחד, עוד קרון מצטרף וגם הקרון שלאחריו, הרינה עוברת מקרון
לקרון, ורכבת שלימה לאושוויץ שרה 'אני מאמין'! הכפריים בסביבה כבר התרגלו לכל מיני
דברים נוראיים, אבל "שיגעון" כזה – הם לא ראו! ואז, כך מסופר, השתתקה השירה, ור' עזריאל דוד,
שידע להיכן הוא נוסע, פונה אל סביבתו ומכריז: "מי שיהיה מוכן לקחת את השיר,
לקפוץ מהרכבת ולהביאו לרבי ממודז'יץ בארצות הברית, אתן לו חצי מהעולם הבא שלי!" שני בחורים נענו לאתגר, הוא כתב להם את התווים
באמצעות בדל עופרת, על גבי חתיכת סמרטוט שהובאה מאי שם, והם קפצו מהרכבת. אחד נהרג
במקום, השני עבר את כל מוראות השואה וניצל. התגלגל והתגלגל, ולאחר השחרור הגיע
לארצות הברית בערב יום הכיפורים.
הוא נכנס לרבי ממודז'יץ,
הסתגר איתו שעה ארוכה בחדרו, וגולל באוזניו את סיפורו, איך נסע הניגון ברכבת
המוות, איך התגלגל בכל המחנות, איך הדהד בעזות על פני ביצות אפילות, איך נמלט על
חייו אל תוככי היערות ומצא לו מקום אף בבונקר פרטיזנים. כמקיים צוואה מקודשת סיפר
האיש את הסיפור הזה, והניגון שהיה מפורסם בלאו הכי התפרסם עוד יותר. דקות אחדות
לפני זמן אמירת 'כל נדרי', יצא הרבי ממודז'יץ מחדרו כשפניו לוהטות, והודיע
לחסידיו: "השנה אין דרשה, השנה יש שיר!"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה