כולם רוצים לשנות את העולם, אבל אף אחד לא רוצה לשנות את עצמו.
כולנו שואפים להתקדם ולהצטיין. אפשר להגיע לכך, אולם יש להשקיע זמן ועבודה קשה על מנת לקצור הישגים.
כחום היום. היצה"ר נתן לאאע"ה את כל התירוצים, שהוא יום שלישי למילתו, אתמול עשית חסד ומחר תעשה חסד ולמה דווקא עכשיו בוער לך לעשות חסד, וע"ז ענה לו אברהם שכל יום הוא בפני עצמו ומה יהיה עם עבודת השי"ת של היום, וז"ש כחום היום שהיה בוער בו לקיים את החסד של היום. (הרה"צ מסקולען זצוק"ל)
כי ביום הזה יכפר עליכם לפני ה'. ר' ישראל סלנטער אומר אם היה יום כיפור אפילו פעם בשבעים שנה היינו צריכים להיות מאושרים, על אחת כמה וכמה שהוא בכל שנה.
כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו'. אחרי כל הניסיונות לא מצא הקב"ה במה לשבח את אאע"ה אלא בזה שהוא יצווה את בניו אחריו, להורות כי המגדל את בניו בדרך התורה והיראה, חביב לפני הקב"ה יותר מכל הניסיונות והמסי"נ על קידוש ד'. (הרה"צ רבי שלמה חנוך מראדומסק הי"ד)
כי מי "ששונא את עצמו וגם אחרים" לא יפנה את רשעותו כלפי עצמו. כי אם יעשה כן, כי אז ימציאו לו מקום בבית חולים לחולי רוח, אם לא בקבר. השונא את עצמו עושה את אשר ביכולתו למצוא את קרבנותיו ויוציא את שנאתו על אחרים.
"כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו"... (כג ה) - הבעש"ט הקדוש פירש פסוק זה במשמעות רוחנית: 'כי תראה חמור' - כאשר תתבונן היטב ב'חמור' - הגוף החומרי, הגשמי שלך, תגלה שהוא 'שונאך' - הוא שונא את הנשמה האלוקית ומתנגד לרוחניות, והוא גם 'רובץ תחת משאו' - 'משא' המצוות נחשב בעיניו כבד מנשוא, שמא תאמר: 'וחדלת מעזוב לו' - להפסיק לעזור לגוף, ואולי אף לשברו בתעניות ובסיגופים ?! אומרת התורה: 'עזוב תעזו עמו' - יש לעזור לגוף ולא לשברו, התשובה עצמה יכולה להיעשות עם הגוף ולא על ידי שבירתו, וזאת עבודת התשובה - מתוך שמחה ובריאות, בבחינת 'עבדו את ה' בשמחה'. ('שולחן השבת', שיחות הרבי מליובאוויטש זצוק"ל)
ביקורת פתע (על־פי 'והיו מספרים')
בהלה גדולה אפפה את העיירה ויז'ניציה שברומניה. "הרוסים באים!", נשמעו הקריאות מכל עבר.
השנה היא ת"ש. ברית־המועצות תבעה מרומניה את השליטה בחבלי הארץ בסרביה ובוקובינה, שלטענתה היו שייכים לה לפני מלחמת העולם הראשונה. לרומניה לא הייתה ברירה אלא להיכנע לדרישה.
בעבור היהודים, תושבי האזורים האלה, זו הייתה בשורה מרה. הכול ידעו על רדיפת היהדות בברית־ המועצות, והם מיהרו לעזוב את בתיהם ולברוח לתוככי רומניה.
בין הנמלטים היה גם רבי אליעזר מוויז'ניץ, ה'דמשק אליעזר'. הוא שם את פעמיו לעבר העיר טמישבר, והתקבל בה בכבוד ובהערצה. אלא שהשמחה הייתה מוקדמת מדיי. באותה עת קמה ברומניה התנועה הנאצית. האווירה הורעלה בשנאת ישראל. פקידי שלטון רבים ביקשו להרע ליהודים. יום אחד הגיעו גם אל רבי אליעזר מוויז'ניץ. הרבי הואשם — לא פחות — בריגול. מאחר שבא מאזור הנתון לשליטת רוסיה, ודאי מרגל הוא. כל הניסיונות להכחיש את ההאשמה המגוחכת נפלו על אוזניים ערלות. השלטונות החליטו לגרש את הצדיק לכפר קימפל שבהרי הקרפטים.
החסידים נחרדו. זה היה מקום נידח, שתושביו איכרים גסים. שום יהודי לא התגורר בו. כיצד ישרוד שם הצדיק? עשו החסידים כל שבכוחם כדי להעביר את רוע הגזרה — לשווא. הגיע יום הגירוש. אל ביתו של רבי אליעזר בא שוטר חמוש כדי ללוותו במסעו הארוך. מקורביו לא אמרו נואש, ובטרם נפרדו ממנו טלפנו לראש הקהילה היהודית בעיר דֶוָוה, שבה הייתה הרכבת אמורה לעצור לזמן מה. "אעשה כל שביכולתי לסייע לרבי", הבטיח ראש הקהילה.
בדווה פעל מרכז רפואי ממשלתי, שמנהלו היה נוצרי ושמו ד"ר קאבה. הלה היה מיודד עם ראש הקהילה היהודית, והאחרון ביקש את עזרתו. כששמע הרופא שמדובר ברדיפה של אדם קדוש, ניאות להירתם למשימה. מוחו הגה תכנית מבריקה... הרכבת נעצרה. אל קרונו של רבי אליעזר עלו שלושה אנשים. כשפגשו את השוטר המלווה הניחו בכף ידו סכום כסף. "אינני יכול לשחררו", לחש השוטר. "לא ביקשנו זאת ממך", השיבו לו השלושה. הם ניגשו אל רבי אליעזר, תפסוהו בזריזות והפילוהו ארצה. "הצילו! אדם התעלף!", החלו לצעוק. מהומה קמה בקרון. 'במקרה' חנה אמבולנס ליד התחנה. הצוות שבו מיהר לעבר הקרון. הרופא הבכיר שטיפל ברב היה מנהל המרכז הרפואי. הוא מיהר להכין לרבי טופס אשפוז, ומסרו לידי השוטר המלווה. בתוך דקות כבר שּוכן הרבי בחדרו שבמרכז הרפואי.
השמועה על הרבי הגדול המאושפז בעיר פשטה בקרב התושבים היהודים. רבים באו להתברך מפי הצדיק. אולם לפתע אחזה חרדה את צוות המרכז הרפואי. הם נתבשרו כי פרופסור מטעם משרד הבריאות בדרכו למקום לביקורת פתע. הד"ר קאבה נבהל. הפרופסור נודע כאדם קפדן, השופט בחומרה כל ליקוי. מנהלי מרכזים רפואיים רבים שילמו במשרתם בעקבות ביקורות שלו. יום קודם לכן ערך ביקורת בעיר אחרת, מצא כשלים קלים, אך חולל מהומה רבתי והורה לעצור את מנהל המרכז הרפואי. הד"ר קאבה ידע כי שהייתו של הצדיק במקום תעמוד לו לרועץ, שכן בביקורת יתגלה שהחולה אינו סובל משום מחלה. רק אחרי מסכת תחנונים והפצרות ניאות להסתכן ולהשאיר את הרבי בחסותו.
משלחת הביקורת הממשלתית הגיעה. כל החששות התאמתו. הפרופסור העצים כל ליקוי לממדים חמורים והשתלח בכעס בד"ר קאבה ובצוותו. נראה היה כי החליט מראש להפליל את המרכז הרפואי. ד"ר קאבה כבר התחרט עמוקות על שהסכים להשאיר את הצדיק. היה ברור לו איך יגיב המבקר כשיראה את הרבי המתחזה לחולה. הפרופסור נכנס לחדרו של הרבי, העיף מבט לעבר החולה, ולפתע קפא על עמדו. כעבור רגע ניתק ממלוויו ורץ אל הצדיק, כשהוא מחבקו ונופל על צווארו בהתרגשות. סבר פניו השתנה באחת, והוא שוחח עם הרבי בשמחה גלויה, כאילו היה מכר ותיק. רק כעבור זמן רב נפרד מהצדיק, כשהוא פונה אל הד"ר קאבה ומבקשו להעניק לרבי את מלוא היחס שהוא ראוי לו. מאותו רגע חל מפנה בהתנהגותו. הוא כבר לא נראה חורש רע, אלא היה מחויך וקשוב. סיכום הביקור היה חיובי, והפרופסור שיבח את המקום ואת מנהלו.
באווירה הידידותית שנוצרה תהה הד"ר לפשר יחסו לרבי. "בילדותי", סיפר הפרופסור, "הייתי ילד מופרע. לא למדתי בבית הספר, אלא עסקתי בתגרות ובמעשי קונדס. יום אחד לקחני אבי לעיירה ויז'ניציה, אל הרבי הנמצא כאן, שיברכני. הרבי שאלני באיזה מקצוע רצוני לעסוק בבגרותי. עניתי לרבי שאיני חפץ ללמוד מקצוע. "הרבי דיבר על ליבי. השבתי שאין בי סבלנות להשקיע בלימודים. הרבי ענה: 'אם תבטיח לי שלעולם לא תפגע ביהודי — אמליץ לך ללמוד רפואה ומבטיחך אני שתצליח בלימודיך'. וכך היה... ובכן, האם לא אעשה למען הרבי כל שביכולתי ?...
הכל לטובה (אפריון לשלמה, גליון 111)
סח הגאון ר' שמשון פינקוס זצ"ל: מעשה נורא שמעתי על קבוצה של ארבע מאות יהודים, שהיו אזרחים גרמניים ונתגלגלו בשנות המלחמה לאנגליה. הבריטים לא יכלו להחזיק בתוכם פליטים גרמנים, החשודים כמרגלים בזמן המלחמה, ולכן אספו את כל הקבוצה ושלחו אותם באניית מסחר לגירוש באוסטרליה.
רשעים אלו שחררו אסירים ופושעים מבתי כלא, כדי שישמשו כמלחים על האנייה. אך יצוא יצאה האנייה מהנמל באנגליה, והתחילו המלחים להתעלל בקבוצת היהודים. גנבו מהם את מזוודותיהם ובזזו לעצמם כרצונם. את הנותר השליכו באכזריות למצולות ים... הצער ועגמת הנפש על איבוד החפצים, המזכרות והמכתבים האישיים היו גדולים מאוד. "מה זה עשה השם לנו"?
כך הגיעו הפליטים בעירום ובחוסר כל, עד שלבסוף התאקלמו באוסטרליה. והנה, לפני מספר שנים, עשרות שנים לאחר הגירוש ההוא, מצא יהודי אחד יומן של קצין גרמני ששירת בשנות המלחמה בצוללת. באחד הפרקים המתארים את שנות המלחמה הוא כתב על אניית מסחר בריטית שנקלטה ברדאר של הצוללת. הפלגה ללא ליווי צבאי הייתה נחשבת בזמן ההוא כהתאבדות. ביומן נכתב כי ניתנה הוראה לירות על האנייה. אך לא היה ברור אם אכן היריות פגעו במטרה. כיוון שנקלט ברדאר שמזוודות וחפצים פזורים סביב האנייה, נשלחה סירה למשות אותם מן המים. בבדיקה גילו מכתבים בגרמנית של אזרחים גרמניים. רושם הקצין: שמחנו שלא פגענו באנייה עם גרמנים כמותנו. בהוראה שקיבלנו מהפירר בעצמו (היטלר ימ"ש), הופקדנו ללוות את האנייה עד לאוסטרליה בכדי להגן עליה מפני תוקפים בריטים אפשריים... לאחר שנוסעי האנייה ירדו והיא חזרה לאנגליה, זיהו הגרמנים שהיא שייכת לאנגלים ופוצצו אותה...
הבה נתבונן בעומק המעשה 40 שנה יהודים בכו והצטערו על אבדן המזכרות והמכתבים האישיים. אולי אפילו התמרמרו על מדת הדין שפגעה בהם. והנה מתברר למפרע גודל החסד שעשה השי"ת עמם. הנסים מתרחשים סביבנו, אך לא תמיד אנחנו רואים אותם.
חוויית השבוע שלי
http://h-y.xwx.co.il/
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה